Biografía
Editar בן דינה וויקטור. נולד ביום כ"א בסיוון תשל"ה (31.5.1975) באשקלון. בן זקונים להוריו ואח קטן לשתי אחיותיו הבוגרות. מילדותו, היה ערן קשור מאוד לאמו, קשר שהתפתח והתעצם במהלך השנים. מינקות הקיפו אותו חום, פינוק ואהבה, והוא שבה את לב כל הסובבים אותו בעיניו הכחולות, בחיוכו הרחב ובצחוקו המתגלגל. ערן ידע ליהנות מהאהבה שהורעפה עליו, אך גם ידע להשיב רגש חם בחזרה, בתשומת לב, ברגישות, בהקשבה ובמחוות קטנות, בלי צורך בדיבורים רבים. ייחודו של ערן היה ביכולת ההתבוננות וההקשבה שלו, בעזרתן ספג לתוכו את סביבתו וגילה כלפיה הבנה ורגישות רבה. הוא אהב יותר לשמוע מאשר להשמיע, אך כאשר בחר לדבר, היה משתמש בחוש ההומור שלו ובציניות שאפיינו אותו. היתה לו גם יכולת חיקוי מדהימה, שכאשר ניצל אותה היה גורם לסובבים אותו להתפקע מצחוק.את לימודיו התחיל ערן בבית-הספר היסודי "אילנות" והמשיך בבית-הספר התיכון "אורט- רונסון". הלימודים היו בעיניו הכרח, לא משהו שאהב לעשות, למעט כמה מקצועות אותם תמיד אהב ובהם הצטיין. היו לערן מספר הברקות בנוגע ליחסו ללימודים, הוא היה אומר שהוא לומד בתיכון מקיף, מפני שכל היום הוא מקיף את בית-הספר. כששאלו אותו באיזו מגמה הוא לומד, היה משיב שהוא לומד במגמה גרעינית סולרית, בה בעיקר יושבים בשמש ומפצחים גרעינים.
ערן אהב את הים, לשחות ולצלול, אהבה שירש מאביו, ויקטור. הוא נהג לטייל הרבה, לאורכה ולרוחבה של הארץ ושילב בטיוליו מיני הרפתקאות: רכיבה על סוסים וגמלים, שיט קיאקים ונהיגה בג'יפים וטרקטורונים. בשנות התיכון הכיר את אתי, חברתו ואהבתו היחידה. ביחד טיילו, בילו, עשו את מבחני הבגרות. אתי אף ליוותה את ערן במהלך גיוסו ושירותו הצבאי. תחביב שהיה יכול להפוך למקצוע בחייו של ערן הוא הסיף. ערן התחיל לסייף בהיותו בן שש בקבוצת "הפועל" אשקלון. הוא הוקסם מ"הספורט הלבן" ומצא בו תחום נרחב ואתגרי לכישוריו. ערן השקיע זמן רב באימוני הסיף ועם השנים השתבץ בנבחרת ישראל, זכה בתחרויות רבות וגם בתואר אלוף הארץ לנוער. ערן יכול היה לבחור לשרת כספורטאי מצטיין ולשרת בתנאים מוקלים קרוב לבית, אך בחר להתגייס ולהתנדב לצנחנים.
באוגוסט 1993 התגייס ערן לצה"ל, מלא מוטיבציה להיות לוחם בצנחנים. חלומו היה לצנוח, ובהמשך השירות לצאת לקצונה. כעבור מספר חודשים במסלול התברר לערן שבשל בעיה רפואית לא יוכל להמשיך במסלול ולאכזבתו, שובץ כאפסנאי בבסיס צנחנים. האכזבה לא ריפתה את ידיו של ערן. הוא נלחם כדי לעבור קורס צניחה והומלץ על ידי מפקדיו לצאת לקצונה. כתב מפקדו של ערן: "ערן שירת בצנחנים שנה וחצי. לצנחנים הוא הגיע בהתנדבות שהיתה לאורך כל שירותו - מסירות, אחריות והתנדבות. לא היה לנו ספק שערן מתאים להיות קצין וזו אכן היתה משאת נפשו. אנו בטוחים כי נכון היה לו עתיד גדול".
ערן נפל בעת מילוי תפקידו, בצומת השרון-בית ליד, ביום כ"א בשבט תשנ"ה (22.1.1995), יומיים לפני שאמור היה להגשים את חלומו ולצאת לקורס צניחה. עמו נפלו עוד עשרים ואחד חיילים ואזרח אחד. בן עשרים היה ערן בנופלו. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי באשקלון. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות - אושרת ואדווה.
ערן האמין שיש למצות את החיים עד תום - וכך חי, מתוך יכולת ליהנות מהחיים ולקחת אותם בקלות. כך יזכרוהו בני משפחתו וחבריו - עם חיוך רחב בין שתי עיניים כחולות, מחייכות גם כן.
Preferencias
EditarEulogías
Editarאח יקר שלי
כל ייום שעובר מאז שהלכת הוא נצח בלעדיך – נצח ממש!!
אמרו לי שהזמן מרפא
את הכל, גיליתי שזה ממש לא נכון, פשוט לומדים לחיות עם החוסר הזה, האמת היא ערן
שכל הזמן אנחנו מתמודדים עם העובדה שאתה לא פה, אותי זה תמיד תוקף ברגעים שהכי לא
מוכנה, אותו חוסר גדול שנפער כשהלכת.
הפיגוע הזה עבורנו לא
רק קרה בבית-ליד, אלא קרה אצל כל אחד מאיתנו מבפנים, שינה אותנו לעולמים, ביום אחד
העולם השתנה לנו.
כל אחד מאיתנו זוכר
בפרטי פרטים, איפה הוא היה, איך הוא שמע ועוד כל מיני פרטים קטנים והכי לא חשובים –
זוכרת הכל, אני שביום יום שוכחת עשרות דברים חשובים, לא מצליחה לשכוח את היום
הנורא הזה- מה ראינו בטלביזיה, מה התכוונו לעשות, את מזג האויר, כל מיני מחשבות
טועות, את מה שחשבתי לפני שנרדמתי ואת שחלמתי בלילה שלי שבעצם היה רגעי המוות שלך-
זכרונות שעל רובם הייתי שמחה לוותר אבל הם כאילו חקוקים בתוכי, נצרבו בזיכרון-
אולי זאת עוד אחת מהדרכים המטופשות שלי לשמר אותך בתוכי, להחזיק בך רק עוד קצת.
מתגעגעת אליך אח קטן שלי, מתגעגעת ברגעים קטנים כשזה פתאום תופס אותי בלי כל התרעה מוקדמת, והגעגוע הזה שוטף אותי, נחנקת לרגע קטן כי הוודאות הזאת שלא יכולה להתקשר ולבדוק מה שלומך או סתם לשאול מה העניינים, הוודאות הזאת מכה ביחד עם הגעגוע.
ובעצם כל מה שרציתי לומר לך, שתדע שאנחנו פה זוכרים אותך ואת מה שהיית עבור כל אחד מאיתנו ובעיקר רוצה להגיד לך שמתגעגעת!!!
עברו כבר שנים מיום לכתך מאיתנו, אך מי אמר שעדיין לא התרגלנו?
התרגלנו לכך שחיינו מלווים בעצב וכאב,
התרגלנו לדמיין אותך ולהתגעגע.
התרגלנו לבכות ככה סתם, לעתים כשאנחנו לבד, בגלל שחלמנו חלום בו היית,
אך בציבור, כלפי חוץ, להראות כאילו הכל כרגיל.
התרגלנו להתייסר על איך לא הספקנו להגיד לך עוד משהו
איך פספסנו עוד רגע שיכולנו להיות איתך או לשוחח,
התרגלנו שליבנו מתכווץ מצער על שלא דיברנו יותר ולא אמרנו כמה אוהבים, שלא הספקנו לפני מותך.
התרגלנו בכל חג לשלב בין שמחת החג לבכי על כך שאינך חוגג איתנו,
ותוך כדי הקידוש להיחנק מדמעות.
התרגלנו לענות לילדים ששואלים עליך בפנים חתומות, אך לבכות מבפנים בלי תשובות.
התרגלנו להצטמרר כשבאמצע העשייה היומיומית את שמך שמענו או בתמונתך נתקלנו, אנו כבר יודעים ומתרגלים איך להסיט את המחשבות למשהו אחר ולהמשיך במה שבדיוק התחלנו.
התרגלנו להיאנח לעצמנו שבך נזכרנו, אנחת חוסר אונים אל מול חסרונך העצום.
התרגלנו לנסות להסביר לעצמנו שלא נראה אותך יותר,
לנסות לתפוס את זה בשכל, אך ללא הצלחה – איך אפשר להיפרד כל כך מוקדם מאהוב כה קרוב???
התרגלנו להתגעגע, להצטער, לכאוב ולהתאבל אך התרגלנו לשאוב כוחות, להזדקף, להתחזק ולהמשיך בעשייה היומיומית מתוך שמחה.
התרגלנו לחיות במצב שלעולם לא נוכל להתרגל אליו.
אח שלי מתגעגעת.
Enviar a un amigo