יצחק עזוז אזולאי 1929-2015

ביוגרפיה

הקדמה: קורות חייו של יצחק נכתבו עלפי סיפורה של רחל אשתו שתיבדל לחיים ארוכים ובריאים. 
 
יצחק עזוז אזולאי נולד בסלה שבמרוקו שנת 1929, בן יחיד לאם חד הורית – מסעודה. אביו, עזוז, היה למעשה הדוד של מסעודה, כלומר האח של האמא שלה.לאחר נישואיהם, כעבור כחודשיים, נסע לחפש את מזלו ופרנסתו בברזיל, דבר שהיה מקובל באותה התקופה.תוכלו להתרשם מרוח תקופת ההרפתקאות של יהודי צפון אפריקה בברזיל, בלינק הבא:
http://www.daat.ac.il/he-il/kehilot/yehudi-olami/menaus.htm
תוך כדי מחקרי לכתיבת סיפור חייו, הגעתי אל רב קהילת חב"ד במנאוס ובדרך המייל התברר שישנה משפחת אזולאי בקהילה, התכתבתי עם אדם שסבי הרבא שלנו היו אחים.
עזוז הגיע לברזיל עם אחיו והיה שולח כספים לאמו ואשתו באמצעות הדיין הקדוש, רבי רפאל אלקווה.(אני זוכר מן הילדות, כאשר משהו מפחיד היה קורה, היו קוראים מיד בשמו כדי שיעזור בשעת מצוקה – רבי רפייל בלאוה)
10 שנים נשאר בבריל מבלי לחזור, היה שולח כסף וכנראה גם מכתבים המתארים את חייו בברזיל הרחוקה.הוא ביסס את חייו שם ועלפי מקורות ואפילו תמונה, הפך לאיש אמיד בעל נכסים ועבדים (שהיה מקובל בימים ההם.)הוא חזר למרוקו לאחר 10 שנים במטרה לשוב לברזיל עם אישתו ולהקים שם משפחה אך לרוע הגזירה חלה במחלת הטיפוס ונפטר לאחר 6 חודשי אשפוז בבית חולים. תוך כדי אשפוזו, הרתה מסעודה ובחודש השישי להריונה נאלצה להיפרד מבעלה.
אחיותיו החורגות שגרו בעיר הסמוכה רבאט, התעקשו על מקום קבורתו ולבסוף נקבר בבית העלמין היהודי ברבאט. מסעודה המסכנה אלמנה בהריון מתקדם, הייתה נוסעת פעמיים בשבוע לבקר את קיברו .
היא מצאה נחמה בהולדת בנה היחיד והבכור, יצחק, אשר קיבל גם את שם אביו – עזוז, כך נולד למציאות קשה, כאשר אמו וסבתו הן משפחתו היחידה. מסעודה לא הצליחה לייצר חלב לתזונת התינוק החדש לכן היולדת הזמינה ביותר שיכלה להניקו הייתה שמחה ביטון ז"ל שהיא למעשה סבתי.מסעודה ואימה רחמה נאלצו למצוא מקור פרנסה זמין והחלו לתפור בגדים ומדים לחיילים האמריקאים ששהו באותה התקופה במרוקו.
יצחק גדל ב"צמר גפן" כלומר מוגן מכל הכיוונים ובדאגה מתמדת לעתידו, יש לציין שהיה גם דוד בשם סמואל, האח של רחמה היה עוזר מדי פעם בכלכלת הבית.למסעודה הייתה גם אחות בשם זוהרה, אישה מאירת פנים חייכנית וחברותית. היא בעצם הקשר למשפחה שלנו מצרפת.
זוהרה היא אמו של מוריס שהוא אביהם של לולו, פראנסין, סולונג' וז'אן מארק.גם מוריס עזר מבחינה כלכלית למשפחה.
יצחק סיים 8 שנים בבית הספר העממי "אליאנס" – כל ישראל חברים ולאחר בר המצווה, החליטה אימו שהגיעה השעה ללמוד מקצוע לחיים.היא פנתה אל חייט מפורסם וביקשה ממנו שילמד את יצחק הצעיר את סודות המקצוע, היא אף שילמה לאותו חייט בכדי שישלם לו משכורת קטנה ובכך יפתח את עצמאותו ותחושת הביטחון העצמי. כמובן שיצחק הצעיר היה מחזיר בעצם את משכורתו אל אמו בכדי שתשלם את חשבונותיה.כעבור כמה שנים, החליט להתמקצע בצורה מדופלמת ונרשם ללימודי חייטות בבית הספר הגבוה לאופנה: "לה מזו דה רוקס" אשר בקזבלנקה.
התחום בו התמקצע היה גזרות וחליפות, נשים וגברים. באותם הימים מקצוע החייטות היה מקצוע מאוד מכובד ומעשה אומנות, החליפות והבגדים היו נתפרים עלפי מידות הלובש. הלימודים ארכו כשנה ובסופם קיבל את הדיפלומה המיוחלת – חייט מומחה.
בקזבלנקה, התארס עם בחורה שאימו לא חיבבה ולאחר אותה השנה נפרדו דרכיהם והוא חזר לרבאט.אני זוכר איך היה מתאר את אהבתו לנסיעות באופניים ושחייה בים, תמונותיו מן העבר מעידות על בחור יפה תואר, בעל מבנה גוף אתלטי שכנראה לא חילחל בגנים אל דור ההמשך.
ברבאט עבד כשותף עם בן משפחה ואז הכיר את ראשל ביטון דרך אמו מסעודה והחליט לבקש את ידה, באותה התקופה, ההורים היו מחליטים מי יהיה בן הזוג והיה מקובל לבקש את יד הכלה מהוריה. ראשל הקטנה הייתה בסכ"ה בת 15 וכבר מאורסת למישהו אחר אך הגורל יצא ואימה, שמחה ביטון הבטיחה למסעודה את יד ביתה לבנה.האירוסין נחגגו במסיבה גדולה ולאחר 5 חודשים נערכה החתונה, לאחר מכן פתח יצחק, החתן הטרי, חנות חייטות חדשה ועצמאית בעיר מגוריו – סלה.
החנות הצליחה ושגשגה יצחק העסיק פועלים ערביים בכדי לענות על הביקוש הרב של הלקוחות. בדיוק באותה התקופה משפחת ביטון המורחבת עלתה אל ארץ ישראל ראשל שהייתה מחוסרת ילדים ובלי משפחה התמלאה בגעגועים למשפחתה. שנות החמישים המאוחרות ותחילת שנות השישים בילו הזוג הצעיר במחיצת אחותה ריבקה שתחייה ובעלה אלי ז"ל, שני הזוגות יצאו ונהנו ביחד בסרטים, חפלות וטיולים. כעבור כ6 שנים הגיעו לביקור בארץ ישראל, ביקור שארך 3 חודשים בכדי להכשיר את הקרע לעלייה.דוד רפאל ז"ל ואסתר שתיבדל לחיים, אחותה הגדולה של ראשל, גרו באותה התקופה במעברת עולים וחוו את שנות החמישים הקשות בארץ – תקופת הצנע.
מסעודה שידעה את המצב בישראל, הקושי, הסכנות והמלחמות, התנגדה בכל תוקף לעלייה.לאחר הביקור בישראל, הבינו שהערבים מסביב מגששים ומתעניינים במתרחש בארץ לכן החל פחד וחשש מן המוסלמים מסביב. שנתיים של עבודה בחנות חלפו תוך כדי פחדים וחששות עד למקרה שתקרת הבית בו גרנו, קרסה, לכן השכרנו דירה בבניין עד שהנזק יתוקן.
סבתו של יצחק שגרה אתנו, רחמה, חלתה מאוד ולאחר כמה ימים נפטרה. "יצחק ורחל חזרו לדירה המשופצת ואימו, מסעודה נשארה בדירה המושכרת עם עוזרתה האישית – חפידה.בבית של הזוג הצעיר לא חסר דבר, מספרת ראשל, "קנינו טלביזיה ראשונה בשכונה וכל החברים היו באים לצפות ביחד", גם מסעודה הייתה מגיעה לצפות עד אותו היום שב6 בבוקר נשמעה צעקה, כנראה שמסעודה לקתה באירוע לבבי חמור ויום למחרת נפטרה מן העולם.
המצב עם השכנים הערבים הלך והתדרדר עד שהאיומים הפכו ממשיים והחשש לחיים הלך והתגבר, הוחלט שראשל תלך לתקופה לגור עם המשפחה של סולונג' ויצחק ימשיך את עבודתו בסלה. בשנת 1964כאשר הסתיים החודש שלאחר הפטירה, עלו לארץ בחופזה, מכרו את דירתם לשוטר אשר היה קליינט בחנות ומוריס הדוד, שלח את הכסף לצרפת בכדי שיוכלו להעבירו מאוחר יותר אל ישראל.הם יצרו קשר עם הסוכנות היהודית להכנת מסמכי העליה ואת כל תכולת החנות השאירו לדודתו.
"לקחנו מטוס מקזאבלנקה למרסיי למן מחנה אוהלים מאולתר לפני העליה", המחנה היה ממש במתכונת צבאית עם אוהלים, חדר אוכל ותור לארוחה.שם במרסיי הסתובבו בין חנויות וביזבזו כספים מהכסף של מכירת הדירה.ב20.08.1964 עלו לישראל עם אחותה של ראשל ובעלה, אלי ז"ל ורבקה שתבדל לחיים, המטוס הגיע לתל אביב שם הכינו את כל תהליך הקליטה שלא היה פשוט בכלל. "התעקשנו להגיע לירושלים" שם גרה משפחת ביטון, אך בגלל קשיי התקופה, השפה ואילוצים, ירושלים , היעד שונה לקסטינה שבקריית מלאכי.
הטנדר הגיע בחושך מוחלט לאיזור בניה ללא כביש או תשתיות קיבלו דירת 2 חדרים ללא דלתות ורק עם דלת שירותים אחת. הריהוט הסתכם ב2 מיטות סוכנות ושולחן קטן. "היינו עייפים, אכלנו כמה דברים ונרדמנו. בבוקר קמנו "מכוסים" בעקיצות יתושים שכמובן נכנסו דרך החלונות ושערי הדלת. המציאות טפחה על פניהם, מן העיר הגדולה שבסלה, הגיעו לשממה לחום הכבד של הדרום.דוד דוד ז"ל ידע ששתי אחיותיו בארץ לכן נסע אליהן וכאשר ראה את התנאים בהם חיו, התעקש שיבואו איתו לירושלים. באותה תקופה הם גרו דוד ז"ל ואלגריה שתבדל לחיים בנחלאות בדירת שלושה חדרים שהייתה בנוייה כמו מערה, חדר הוביל לחדר בצורה טורית וללא חלונות, כנראה שהמקום שימש בעבר כבור לניקוז מיים.בדירה הצנועה הזו גידלו שישה ילדים והסבתא, שמחה .
יצחק, התנגד בכל תוקף להישאר והבין שהם רק יהוו נטל על המשפחה המורחבת – לאחר מכן חזרו לקריית מלאכי.עם הזמן סידרו את דירתם, החפצים ממרוקו הגיעו ויצחק מצא עבודה במשרה חלקית אצל חייט ברחובות, כמוכן החל לקבל לקוחות בבית ולתפור חליפות. שנתיים נשארו בקריית מלאכי ולמרות שהחלו להתבסס כלכלית, רצתה ראשל לגור קרוב למשפחתה.
המחיר של המעבר לירושלים היה גבוה, הם הצטרכו לשלם חזרה את כל סל הקליטה ולוותר על זכויות העולים שלהם ובכך להשתחרר מהמחוייבות לסוכנות.הם יצרו קשר עם מוריס אשר בצרפת וביקשו שישלח להם את הכסף לשם קניית דירה, הכסף הספיק לדמי מפתח ברחוב הטורים שם נולדו 4 ילדים: אבי, יהודית, ורד ורוחמה. באותה תקופה, הבין יצחק שהמשפחה צריכה יציבות כלכלית ומפני שהיה המפרנס היחידי, חיפש ומצא את עבודתו העיקרית בתעשייה הצבאית.
הוא עבד משמרות ושעות נוספות בכדי לפרנס את המשפחה ובשאר השעות עבד בחייטות כהשלמת הכנסה – במסירות ובמוסר עבודה גבוה.
ב1981 קנו את הדירה בנוה יעקוב אשר נקנתה במשכנתא אותה שילמו במשך שנים רבות. יצחק יצא לגמלאות בשנת 1998 כאשר היה בן 61 וגם אז עבד עבודות קטנות בכדי לפרנס את הבית.
לסיכום, תוך כדי כתיבה והאזנה לרחל אשתו שתיבדל לחיים הצטיירה דמותו מולי של איש משפחה למופת אשר לא חסך מילדיו מאום, עבד יומם ולילה ותמיד הלך בדרך הישר.
אף פעם לא הכתים את אישיותו בפוליטיקות, צרות עין לכן תמיד נזכור אותו כאיש תמים וישר, תהיה מנוחתו עדן וימליץ עלינו רק טוב – אמן.