פאני אנדלמן 1951-2019

ביוגרפיה

לאתר הנצחה מפורט יותר באנגלית: https://www.fani-andelman.com

**הגדילו את חלון האתר לגודל המקסימלי כדי לראות את הטקסט המלא**

פאני אנדלמן נולדה ב-21.11.51 בטארטו שבאסטוניה, בת בכורה למירה ולשמואל שפונגין. כעבור חמש שנים, הצטרף אח קטן למשפחה, יצחק שפונגין. פאני הייתה תלמידה מצטיינת, ונהנתה מחופשות הקיץ בהן המשפחה נסעה לעיירת נופש ובילתה בליקוט פטריות ותותים ביער. כל חייה, עת טיילה בטבע, נזכרה בגעגועים באותם ימי קיץ נעימים. כשפאני הייתה בת 16, הוריה ועוד מספר יהודים הואשמו על ידי השלטונות הסובייטים בסחר בשוק השחור ונשפטו למאסר. פאני נאלצה לדאוג לאחיה הקטן ולגדל אותו בגפה במשך כמעט שנתיים, תוך כדי שהיא ממשיכה ללמוד בבית הספר ולהשלים תעודת בגרות. פאני דאגה לאחיה במסירות רבה, ושימרה עבורו תחושה של בית תחת תנאים קשים ביותר. לאחר שהוריהם חזרו, המשפחה עברה לריגה שבלטביה, על מנת להיות בקרבת משפחתה מצד אמה, ופאני למדה אנגלית באוניברסיטה. בנוסף, היא השתתפה בחוג מחתרתי ללימוד עברית עם עוד מספר צעירים יהודים שתכננו לעלות לארץ ישראל. לראשונה בחייה, היא חשה חלק מקהילה, ואכן אותם צעירים שפגשה בריגה הפכו בהמשך לחברים לכל החיים.

בינואר 1973, בני המשפחה עלו ארצה. תחילה שוכנו בערד ובהמשך התגוררו בפתח-תקווה. פאני רצתה להתגייס לצה״ל, אך מפאת גילה (21) הדבר לא התאפשר לה. לאחר מכינה אוניברסיטאית בעברית, היא החלה ללמוד באוניברסיטת תל אביב בחוג לספרות ולבלשנות אנגלית (1973-1976), ולאחר מכן, היא המשיכה ללימודי תואר שני בפסיכו-לינגוויסטיקה (1976-1978). היא מספרת כי התלבטה בין האוניברסיטאות השונות, וברגע שהגיעה לאוניברסיטת תל-אביב וראתה סביבה סטודנטים באווירה פתוחה ומשוחררת, הרגישה בבית. במהלך לימודיה, הצטרפה לתנועה ללימוד השפה ״אספרנטו״, ואף נסעה למחנה עבודה של התנועה באירופה. בדרך לאחד מהמפגשים של התנועה, פגשה את דוד אנדלמן. השניים התאהבו ממבט ראשון, ודוד מעיד כי היא הייתה כל כך יפה עד ש״לא יכל להוריד ממנה את העיניים״. פאני ודוד נישאו כעבור כשלוש שנים, ונסעו לבוסטון שבארה״ב לצורך לימודים מתקדמים. 

בארה״ב, פאני למדה תואר שני בחוג להפרעות בתקשורת (אוניברסיטת בוסטון, 1980-1982) ובהמשך המשיכה ללימודי דוקטורט בנוירופסיכולוגיה (1985-1990) באוניברסיטת ניו-יורק (CUNY) ועבדה עם מטופלים שסבלו משבץ מוחי בבית-החולים Mount Sinai בניו-יורק. פאני חתרה ללא הרף ללמוד ולהתפתח מקצועית, לא חששה מקשיים והייתה נחושה להצליח. דוגמא אופיינית לנחישות שלה הייתה כאשר דוד התקשה ליצור קשר עם המנחה שרצה לעבוד עמו באוניברסיטת MIT, פאני הלכה בעצמה לאוניברסיטה, הידפקה על דלת המנחה ואמרה לו ״Hello, I believe my husband is looking for you״. וכך דוד החל לעבוד עם המנחה המבוקש שסלל את דרכו המקצועית. בזמן לימודיהם בבוסטון (1983), נולד גיא, בנם הבכור. בהמשך, עברו לפריז לצורך לימודי פוסט-דוקטורט של דוד, ושם (1988) נולדה בתם מיכל (מישל). עם תום לימודיהם, ולאחר שקיבלו הצעות מפתות ממספר מוסדות אקדמיים בעולם, החליטו לחזור ארצה ולגדל את ילדיהם בחיק המשפחה המורחבת. המשפחה התמקמה בתל-אביב לאחר שדוד התמנה לפרופ׳ לפיזיקה באוניברסיטת תל-אביב. 

בארץ, פאני השלימה התמחות (1988-1991) בבית-לוינשטיין ובבי״ח שיבא תל-השומר בפסיכולוגיה שיקומית עם מטופלים פגועי ראש. לאחר מכן (1991-1994), עבדה בעיריית תל-אביב בשירות הפסיכולוגי חינוכי כנוירופסיכולוגית, שם עסקה באבחונים נוירופסיכולוגיים לילדים עם לקויות למידה, וכן בהדרכה ובהכשרה. בשנים 1994-1995, המשפחה נסעה לפריז לשנת שבתון מטעם עבודתו של דוד, ופאני עסקה במחקר בנושא ליקויי למידה חשבוניים (דיסקלקוליה) בבתי חולים Salpetriere וSainte-Anne.

בתום שנת השבתון, פאני התקבלה לעבודה חדשה ומרגשת בבית החולים איכילוב ביחידה לנוירוכירורגיה תפקודית, ששילבה את מגוון כישוריה והכשרתה (1996-2018). ביחידה זו, עבדה בצמוד לצוות הניתוחי, בניהולו של הנוירוכירורג פרופ׳ יצחק פריד. בעבודתה, ביצעה הערכות נוירופסיכולוגיות של מטופלים שהיו מיועדים לניתוחי מוח כדי לקבוע את התאמתם לניתוח. כמו כן, בהנהגתה, הובא לישראל מבדק ה-WADA, בו מורדמת מחצית המוח לתקופה קצרה כדי לאבחן את מרכזי השפה והזיכרון – נתון קריטי לניתוחים. בנוסף, ביצעה מיפוי נוירופסיכולוגי של אזורי מוח בזמן ניתוחי מוח בעירנות, כאשר גם ברגעים מתוחים ומאתגרים אלה, שמרה על לבביות, קור רוח ומקצועיות, וסייעה להשרות על המטופלים תחושת ביטחון ורוגע. 

במקביל, כתבה עשרות מאמרים בעיתונים מדעיים מובילים, הרצתה בכנסים, זכתה בהכרה רבה בקרב עמיתיה, הנחתה סטודנטים באוניברסיטה לתארים מתקדמים והדריכה את הדור הבא של הנוירופסיכולוגים בישראל. כמו כן, ניהלה קליניקה פרטית משגשגת, במסגרתה העבירה חוות דעת נוירופסיכולוגיות כעדה מומחית לבתי משפט. גם כאן הקפידה על מקצועיות ואמינות ללא עוררין.

מעבר לעבודתה, פאני טיפחה חיי משפחה ופנאי. היא מצאה עניין רב בחיי הרוח והתרבות של צרפת, למדה באוניברסיטה ובמסגרות פרטיות ספרות ובלשנות צרפתית. פאני ודוד השתתפו בקורסים רבים של טעימות יין מכל העולם, כאשר פאני אהבה במיוחד את היינות המיוחדים של אזור בורגונדי (צרפת). בנוסף, היא השלימה קורס משיטי יאכטות במועדון השיט בהרצליה, תרגלה יוגה מדי שבוע, הקפידה על הליכות בפארק הירקון ובחוף הצוק וטיילה בכל העולם. היא חייכה אל החיים, החיים חייכו אליה בחזרה, והיא נהנתה מכל רגע.   

בינואר 2017, בהיותה בת 65, התגלה אצל פאני סרטן שחלות מתקדם ומפושט. פאני הייתה נחושה לנצח גם את מחלת הסרטן, ומיד החלה במסע לגילוי הטיפול האופטימלי עבורה. היא עברה בדיקות רפואיות מתקדמות וקיבלה את הטיפולים החדשניים ביותר. בכל תקופת המחלה, היא שמרה על אופטימיות והמשיכה לעבוד ולהיות פעילה. באוקטובר 2018, בתה של פאני, מיכל, התחתנה. לחתונה הגיעו אורחים רבים מהארץ ומחו״ל שזכו לראותה במלוא הדרה וליהנות מהמפגש עמה.

ב-2 בינואר 2019, לאחר אשפוז קצר בבית החולים איכילוב, פאני נפטרה מסיבוך נדיר של סרטן השחלות. היא הלכה לעולמה בשנתה, בשלווה, מוקפת במשפחתה ובאוהביה.

כאשר משפחתה התבקשה לחשוב על משפט שייצג את פאני, היא בחרה שורה מתוך השיר ״מודה אני״ של מאיר אריאל עם שינוי קל: ״היה לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאוד, זה מתחיל כבר בבוקר בבוקר. ואת מחייכת אלי מתוך השינה״. כזאת הייתה פאני, רואה וחיה את הטוב שבעולם.