הפעל אשף מילוי פרטים
עריכת פרטים כלליים
עריכת מוזיקת רקע
עריכת תבנית אתר
שלח מייל תפוצה
ביוגרפיה
עריכההילדות
על החיים הקשים של יהודי העיירות במזרח אירופה נכתב כבר הרבה מאדועיירתנו לא היתה יוצאת מן הכלל מבחינה זאת.נהר קטן, זברוטש שמו, חילק את העיירה הוסיאטין לשני חלקים והיווה גבולמדיני בין פולין ממערב וברית-המועצות ממזרח. הרבה משפחות בעיירה היו קרועות ע"י הגבול הזה. הנהר הקטן יחסית וצר, היה לגבינו רחב יותרמהמיסיסיפי ומסוכן מהאמאזונה.משפחתנו גרה בצד המערבי, הפולני. חלק זה היה שייך פעם לאימפריההאוסטרו-הונגרית עד למלחמת העולם ה-1 ועם תום המלחמה נכלל בגבולותפולין. עם פרץ מלחמת העולם השניה, משנת 1944– 1941 שלטו בעיירהשלנו הגרמנים. היום נמצא האזור הזה ברפובליקה אוקראינית עצמאית.זה ממש מוזר לחשוב שבחלק זה של אירופה יכול היה אדם להיוולד אזרחאוסטרו-הונגרי, להתבגר כאזרח פולני, לסיים לימודים כתושב ברית-המועצות, להתחתן תחת שלטון גרמני ולמות ברפובליקה אוקראינית מבלילעזוב את כפר מולדתו.עיירתנו, עיירה יהודית טיפוסית ("שטטל"), כפי שתוארה לא פעם בכתבישלום-עליכם או בשביס זינגר. רוב תושביה היהודים היו סוחרים זעירים,ובעלי מלאכה. היה גם רופא יהודי, עורכי-דין, מורים, ופקידי עיריה. החלקהנוצרי של העיירה היה מורכב מפולנים שחשבו את עצמם למעמד השליטובזו לאוקראינים איכרים פשוטים ופרימטיביים. הדבר המשותף להם היההשנאה ליהודים.איש מאיתנו לא ידע מה מתרחש מעבר לנהר. שלטונות ברה"מ כידוע לאאפשרו שום קשר עם האוכלוסיה שמעבר ל"מסך הברזל". רק פעם בשנה,בראש-השנה, כשהיהודים משני צידי הגבול, הורשו להתקרב לשפת הנהרהמפריד, כדי להתפלל תפילת "תשליך" המסורתית, אפשר היה לראותקבוצות, קבוצות של מתפללים בקולי קולות וכוונה עמוקה. רק מי שהתקרבוהבין יכול היה לשמוע שלא היתה זאת תפילה סתם, אלא העברת שאלותותשובות משני צידי הנהר שבני משפחות משני הצדדים ניסו ליצור קשרבאמצעות משפטים שונים שזורים בתפילה. נשמעו צעקות כגון "מה שלום סבא?" "חיה התחתנה כבר?" "לאן נעלם דוד יעקב?" וכו' וכו'…, חיילי משמרהגבול פולניים ורוסים, אשר שמרו על הקהל, לא הבינו מה מתרחש ולאהתערבו. רגילים היו שהיהודים מתפללים בקול רם. אולם גם מעט התקשורתהפרימטיבית הזאת הופסקה ע"י השלטונות כאשר היהודים לא הורשו יותרלהתקרב לנהר. כנראה הבינו או הלשין מישהו שהתפילות אינן זכות כ"כ. שובנותקו המשפחות מקרוביהם משני צידי הנהר. למרות החיים הקשים בעיירה, הילדות היא תמיד תקופה יפה וזכורה לטוב.בעיירתנו כולם הכירו את כולם. הלכנו לאותו בית-ספר, שיחקנו אותםהמשחקים וגם אם לא תמיד היינו יחד קשה לומר שהיו הבדלים שכונתיים שלממש.ברור שבגיל צעיר הקירבה הגיאוגרפית היא שקבעה את חוג החבריםהקרובים. כיון שלא הייתי ילד מפונק וחלק מחופשותיי ביליתי בכפר אצלהסבים שיחקתי גם עם ילדי הגויים הכפריים, דיברתי היטב את שפתם והייתיזריז ונועז יותר מרוב חברי בעיירה. זה עשני די פופולארי בין ה"חברה".באותה תקופה היינו קטנים מדי כדי לשחק כדורגל של ממש על המגרשהגדול של "חצר הרבי". שם שחקו ה"חברה" הגדולים מבוגרים מאיתנו. אנויכולנו להסתפק רק בהסתכלות מהולה בקנאה ובפרשנות "מקצועית". לעומתזאת היינו מוציאים את כל מרצנו במשחק כדורגל עשוי סמרטוטים או במקרהטוב יותר כדור גומי גדול, על המגרש סמוך לביתנו.פרט לחופשים הגדולים הרבה זמן לא היה לנו למשחקים. למעשה לא היהלנו אף יום בשבוע פנוי. ילד יהודי כמוני היה צריך ללמוד הרבה. לא די היהבהשכלה כללית, אשר קיבלנו בבית-הספר הממלכתי הפולני. רוב חבריהמשיכו את לימודיהם בשעות אחה"צ בביה"ס העברי או ב"חדר". בכל ימי השבוע הלכנו לביה"ס הממלכתי הפולני לפני הצהריים ולביה"סהעברי אחה"צ או בערב. שיעורים היו לנו ברוך השם משני הצדדים. בימישבת המשכנו ללמוד בביה"ס הממלכתי ובימי א' היה עלינו להתרוצץ ביןחברים לכיתה, הגויים, כדי להעתיק מהם את שיעורי הבית אשר נתנו בשבתכיון שלא כתבנו באותו יום בכיתה. בכל זאת מצאנו זמן למשחקים השונים גםבקיץ וגם בחורף. עונה, עונה ומשחקיה הקבועים כמעט.פרט למשחקים היה עוד דבר אהוב עלי מאוד והוא, להסתכל ולעקוב אחריעבודת כפיים של בעלי המלאכה השונים. שעות יכולתי לבלות בנפחיה שלשכננו זיולקובסקי, אהבתי לעקוב אחרי עבודתו ועבודת עוזריו אשר בקצבאחיד הכו על הברזל המלובן כדי ליצור ממנו פרסה לסוס או חישוק לגלגל,אהבתי להקשיב לשיחות האיכרים אשר חיכו בסבלנות לסיום מלאכתו שלהנפח.ריח העשן, אשר מילא את הנפחיה, לחישות הברזל המלובן הטבול במיםקרים, הלמות פטישים, פטפוטי האיכרים וצהלת הסוסים, בכל אלה היה קסםמיוחד לגבי ילד יהודי כמוני.לעיתים הייתי בוחר בבית מלאכתו של שכננו היהודי הרשיל "סטלמך".ריח מיוחד של עץ מילא את בית המלאכה הצפוף, מלא חלקי גלגלים וסרניםגמורים למחצה. הרשיל היה יהודי בעל מלאכה אמיתי, בריא בגופו וברוחו.בעל כתפיים רחבות וקול בס מהדהד. מעולם לא גרש אותי מבית המלאכה שלו אשר היה צפוף בלאו הכי. הוא אהב להראות לי ולהסביר את מעשי ידיו.הוא הפכני כמעט שותף ליצירתו ע"י ההסברים והסיפורים שלו.שונה לחלוטין היתה האוירה במחסן התבואה השכן של ברל לנגר. בעונת הסתיו או החורף המוקדם, אחרי איסוף השעועית, הייתי מבלה שם ערבים ארוכים מתבונן ומקשיב. מסביב לשולחנות ארוכים ישבו נשים ונערות בנות האיכרים ומבררות את השעועית. אצבעותיהן הזריזות היו מעבירות במהירותפולי שעועית לכוון אחד ומסלקות את הפסולת כשהן מלוות את עבודתן בסיפורים שונים ומשונים. ועל פי רוב בשירת שירים אוקראינים נוגים. אולם לא פחות מעניינת בשבילי היתה עבודתו של מגיד הסנדלר. אצלו הייתי תמיד מתעכב יותר מן הדרוש כשהבאתי זוג נעליים לתיקון. אף פעם לאהצלחתי לחזור הביתה בזמן אחרי שליחות מעין זאת. גם היום, אחרי שנים כה רבות, כשהיה כבר צריך לפוג הקסם של אוירתהנפחיה או מחסן התבואה, נדמה כי שעות אלה נתנו לי בגיל הילדות יותרהנאה ועושר רוחני מכל ה"מלאכים", ה"מכשפות" וה"משכנעים" שבהםמלעיטה הטלויזיה את ילדינו היום.כך זרמו להם לאט לאט חיי הילדות שלנו בעיירה הקטנה כמימי הנהרזברוטש שעל גדותיו שכנה. אף אחד מאיתנו, ילדי העיירה, לא חלםבחלומותיו הפרועים ביותר מה גדולה תהיה השואה אשר ירדה עלינו בהגיענו לגיל מצוות.
הנעורים
ספטמבר שנת 1939, שנה ידועה לפורענות. השלכת הציתה את העציםבבוסתנים וביערות בכל צבעי האש. באותה שעה הציתה אש המלחמה אתשדות פולין אשר הלכה והתפשטה לאירופה כולה. היתה זאת התפרצותאחרי שנות מתח, אשר אפילו אנו הילדים חשנו אותו היטב.ידיעות מעציבות הגיעו אלינו מהחזית המערבית על התקדמות הגרמניםומספר אין סוף של פליטים זרם מזרחה. צעירים יהודיים, אשר הגיעו אלינוממערב בחסר כל, ספרו סיפורי זוועה על תעלולי גייסות ס.ס. אף אחד לאיכול היה להעלות על הדעת, שזה עלול להתרחש גם אצלנו. ואמנם נדחה בואהשואה אלינו לשנתיים הודות לפלישה הסובייטית לפולין המזרחית.הדבר בא באופן בלתי צפוי והפתיע את כולנו. ללא כוונה נהפכתי לגיבורבעיני חברי באותו יום של פלישה והדבר כך היה: היו אלה השעות הקטנותשלפני עלות השחר, כשהתעוררתי לקול יריות והתפוצציות פגזים. אבי ז"לעמד עדיין בפיז'מה והציץ מבעד לוילון כדי לעמוד על פשר היריות. "אין זאת -אמר - כי אם הגרמנים הצליחו לצנוח כאן כדי לחסום כל דרכי הנסיגה לצבאהפולני". לא יכולנו להבין כיצד הגיעה המלחמה כבר אלינו לפינה הנידחתשעל גבולה המדרחי של פולין. ידענו כי פולין לא תחזיק מעמד זמן רב, אבללא ציפינו לבוא האויב כה מהר. ואמנם התכוננו לרעות. יום לפני כן החלטנולאסוף את כל כלי הכסף ודברים יקרי ערך אחרים כדי להטמינם בקרקעיתהמרתף אשר בחצר. אולם לא סיימנו את המלאכה ולא הספקנו לטשטש אתמקום המטמון. והנה נזכרה אמי (בשעת היריות) כי לא הושלמה המלאכהופנתה למשרתת האוקראינית אשר בביתנו ואלי שמא נצא ונשלים אתהמלאכה במרתף. פתחנו בזהירות את הדלת, בחוץ בקושי הבקיע השחרועדיין היה חושך. לפני שהספקנו להגיע לפתח המרתף שמעתי יריה וצעקות.מרוב בהלה פניתי בריצת בזק לכיוון פתח ביתנו כשהמשרתת אחרי. כל עודנשמתנו בנו טרקנו את הדלת מבפנים ולפני שהספקתי להסביר לאבי מהקרה כבר נשמעה הלמות הרובים בדלת.שתי הנשים אשר בבית עמדו חיוורות ורועדות לפני הדלת וביקשו לחפות עלאבי ועלי כשאחי הקטן פורץ בבכי. הדלת נפרצה ונראים תחילה 2 רוביםמכודנים ואחריהם לתדהמתנו הגדולה לא גרמנים כי אם חיילים שוניםלחלוטין.אז עוד לא הבנתי מה הם אומרים אך לפי הסימנים ידעתי שאבי ואני חייביםלהרים ידיים ולצאת. כך עם ידיים מורמות הובילו אותנו כ200- מטרים במורדהרחוב עד שהעמידונו על- יד עמוד טלפון וכוונו אלינו את הרובים. היה זהבדיוק מול ביתו של עו"ד פלדמן, ואני לא ידעתי אז כי חברתי רנה פלדמןצופה מבעד לחלון ורואה את המתרחש ברחוב. הבטתי בפני אבי הלבניםכסיד ואחר-כך בלוע הרובה המופנה אלי והחילותי לבכות. "למה זה יהרגונואלה?" שאלתי את אבי אשר כמוני לא הבין את פשר הדבר. לא עברו דקותספורות והנה הובילו לקראתנו גם את שכננו הרשיל "סטלמך" כולו רועדמפחד כמונו. אולם למזלנו הוא ידע קצת רוסית והחל לשאול מה פשענו. צוועליו לשתוק עד בוא הקצין. בינתיים ידינו על ראשנו והפחד מכרסם את ליבנו. אחרי דקות אחדות, אשר נדמו לנו ארוכות כשעות, הופיעו 2 קצינים. אחדמהם הסביר להרשיל שכננו כי ירינו בחייליו ולכן נלקחנו בשבי. מובןשהכחשנו את האשמה הזו והתחננו על חיינו כי לא ברור היה לנו מה יהיהגורלנו. כנראה שהופעתנו עשתה רושם עלוב מאוד על הקצין השני, אשרפסק כי לא נראה לו שאנו מסוגלים להחזיק רובה וצווה עלינו להוריד אתהידיים. בנתיים התברר לקצינים הסוביטיים (מה שנודע לנו אחר-כך) כי לאאנחנו אלא שוטרים פולניים מהבית הסמוך הם שירו על החיילים. באותומעמד קיבלנו את השיעור הראשון בתורת הקומוניזם. נאמר לנו לא לפחדיותר, כי אין לנו עסק עם כובשים קפיטליסטיים אלא משחררים. הצבא האדוםשהוא צבא של הפועלים והאיכרים בא לשחרר אותנו מדיכוי האצולההפולנית. כדי להוכיח את כוונתם הטובה נתנו לנו קופסת גפרורים מתוצרתבריה"מ (הנחשב אז בעיניהם מצרך חיוני ונדיר) ושלחו אותנו הביתה. בטחוניחזר אלי ואחרי שעה אזרתי אומץ לצאת לרחוב ולהתבונן בשיירות הבלתיפוסקות של כלי רכב צבאיים אשר זרמו מערבה.לאט, לאט התמלאו הרחובות אזרחים. נדהמתי כשחלק מהם שמחואחרים מביעים דאגה. ברחוב נתקלתי בחבורת ידידים אשר הקשיבולסיפורה, המוגזם קצת, של רנה פלדמן על דבר מעצרי ע"י החיילים הרוסים.היא עצמה חבקה אותי בשמחה כאילו חזרתי מעולם האמת. כל לפחותנראיתי לה מבעד לחלון עומד שם עם ידיים מורמות מול לועי הרובים. מאחרשהרגשתי חשיבות מסוימת כנער ראשון בעיירה אשר דיבר עם חייליםסובייטיים ובכלל אחד "אשר כמעט הוצא להורג", לא הזדרזתי להסביר לחברי מה קרה בדיוק. אולם לפרטים לא היתה חשיבות בעיניהם ולדעתם,כיד הדמיון הטובה עליהם, הייתי גיבור מספיק כיון שעמדתי מול רובים.מאותו יום ואילך שונו חיי העיירה תכלית שינוי. השלטון הסובייטי החתים את חותמו על סגנון החיים היום יומיים. אמנם נבנה גשר חדש על הנהר זברוטש, אשר קשר את שתי העיירות הוסיאטין, אולם זו שבצדהמזרחי נשארה חסומה בפנינו כפי שהיתה במשך כל השנים לפני כן. למרותה"שחרור" מעול השלטון הפולני הקפידו השלטונות הסובייטיים על כך שלאנדע מה מתרחש בצד השני ועוד יותר שלא ידעו תושבי המזרח כיצד חיים אני במערב. בעיירה ירד המסחר למחתרת והשוק השחור פרח. כל הסוחרים הצפינו והטמינו את כל שהיה ביכולתם כיון שהמחסור היה גדול החלוהמחירים האמירו מיום ליום. למעשה התנהל מסחר החליפין עם איכריהסביבה אשר סיפקו מצרכים עבור ביצים, עור, נעלים וכו'.תושבי העיירה החלו לקבל השכלה פוליטית והשתתפות באסיפות עםנהפכה לחוק בלתי כתוב כשכולם מנסים להפגין נאמנות מופרזת לשלטוןהחדש. לנו, לנוער היו אסיפות אלה לבידור היחיד באותם הימים. רק מאוחריותר הביאו הרוסים את הקולנוע העירה.זכורה לי אסיפת-עם אחת בה נבחרה אשתו של טומקו "בוסי" ("היחפן")לחברת הסובייט העליון של הריפובליקה האוקראינית: האסיפה התקימה באולם "סוקול" כשקירותיו מקושטים בתמונות ענק של המנהיגים ובסיסמאותמהפכניות.הנואמים נאמו בשפע של מעלות הדמוקרטיה והסוציאליזם הסובייטי כשכלנואם היה מסיים בקריאות לכבוד המנהיגים. והנה הגיע תורה שלה"דפוטטית" שלנו לשאת את דברה. עד היום חידה היא בעיני כיצד הצליחהללמוד את הנאום כי עד כמה שהיה ידוע לנו לא ידעה קרוא וכתוב. אחרי עמלרב הגיעה לסיום ולברכות. בסגנון הקבוע זעקה בכל כוחה "יחי החברסטאלין!" והקהל אחריה יחי! "יחי החבר לנין!" והקהל נבוך אבל משיב בחוסרבטחון יחי! (מה לעשות והרי הוא מזמן לא נמצא בחיים). לבסוף שכחה הנואמת שלנו את שם המרשל שתמונתו הענקית היתה תלויה על יד תמונתלנין והיא המשיכה לזעק "יחי זה שתלוי על ידו!!!" והקהל מסיים:יחי!. מי היהמעז לחייך בגן-עדן של סטאלין. רק לנו לילדים מותר היה לחייך ברגעיםרציניים כאלה.למעשה זכורה לי תקופת השלטון הסובייטי כתקופה יפה יחסית. אנו בנינוער הרגשנו חפשיים למדי. מאחר והחינוך היה חינם עד גיל 18 חזרו רבים לספסל הלימודים. רבים מאלה לא יכלו שנה שנתיים לפני כן להמשיך בבי"סתיכון פולני. היהירות של הנוער הפולני נשברה ואנו, הנוער היהודי, הצלחנולהתיידד מהר יחסית עם בני הרוסים- בני המעמד העליון באותה תקופה.האנטישמיות הגלויה נעלמה מעל פני השטח ובטחוננו העצמי גבר. את כלהצרות והקשיים של המשטר החדש לקחנו בהומור ולא חסרנו תעלולים גםבתקופה ההיא.גם אז היה על פי רוב חברי דודי לינדר מושך אותי לכל מיני מבצעים.הוא תמיד היה בעל ידיעות מ"מקור מוסמך" היכן ומה "יחלקו" למחרת היום.הכוונה באיזו חנות ממשלתית תהיה מכירה של מצרך זה או אחר כגון סוכר,נעליים או חולצות. דבר זה היה בעל חשיבות רבה באותם הימים, כי רקמשכימי קום והראשונים בתור יכלו אחרי מאבק רציני להשיג את המצרכים.אמנם אנחנו שנינו לא היינו דוקא מן הנזקקים ביותר לחולצה או נעלאולם ה"ספורט" הזה של השכמה ב5.00- לפנות בוקר והעמידה בתור תוךמתח ומאבק להגיע או לא להגיע לדלת, הוא שהיה מושך כל-כך את לבנו.אולם שום דבר לא הסעיר את רוחנו והעסיק את מוחנו כך, כמו הרצוןלדעת מה מתרחש מעבר השני של נהר זברוטש.הנסיון הראשון להסתנן לעיירה המזרחית עשינו בחג המהפכה. אחרישהושלמה בנייתו של הגשר על הזברוטש, פשטה שמעה-היתה זאת בכללתקופה של שמועות-כי ב"יום המהפכה" יאפשרו השלטונות מעבר ומפגש שלבני משפחות משני צידי הנהר. מעיירות וכפרים שבסביבה זרמו אנשים רביםאשר קיוו להפגש עם קרוביהם אותם לא ראו שנים כה רבות. המון רב נדחקמשני צידי המחסום שעל הגשר, ולחץ על חיילי משמר הגבול הסובייטי אשרתוגבר במיוחד לאותו יום. התברר שהשמועות לא היו כל-כך מדויקות כפישזה בדרך-כלל קורה לשמועות. לכן נשמעו צעקות ותחנונים מכל עבר, זהזועק: "תן לי לראות את אחותי אותה לא ראיתי כבר עשרים שנה!" וזה מתחנן: "אנא הרשה לי לעבור למספר דקות ולנשק לדודתי הזקנה ממנהנפרדתי לפני עשרים וכמה שנים!" וכו' וכו'.דודי ל. ואנוכי החלטנו לנצל את ההזדמנות ויהי מה. תוך כדי דחיפות וזחילהבתוך ההמון מצאנו את עצמנו מהצד השני של המחסום, אולי לא היו החייליםמרגישים בנו בתוך ההמון שמהצד המזרחי של המחסום, אלא שבגדינוהטובים יותר העידו בנו שאין אנו שייכים לצד זה. בהתקרב חייל אלינו כדילמשוך בצוארנו לכוון ההפוך החלנו גם לילל: "טובריש! רחם עלינו הרי זהעשרים שנה כבר לא ראינו את הסבתא שלנו הגרה בעיירה!" אתם יכוליםלתאר לעצמכם איזה מטר של קללות ברוסית עסיסית ירד על ראשינו בני 14הטוענים שכבר עשרים שנה לא ראו את הסבתא! קת של רובה אחד עזרהלנו לעבור מהר מאוד בחזרה לצד המערבי.מאורע זה הגביר עוד יותר את תשוקתנו לראות את העיירה, אשר בצדהמזרחי. לא עברו שבועות מספר וחורף עז פקד את האזור. סופות שלגהשתוללו בלי הרף והנהר התכסה שכבת קרח עבה. למרות המשמרות החלולהסתנן אלינו האמיצים שבנוער מן העיירה המזרחית כדי לקנות מצרכי מזוןולהבריחם הביתה. עסקי ההברחות החלו לפרוח לשני הכיוונים למרותשהמשטר היה אחד. ושוב היה זה חברי דודי לינדר אשר לא הרפה מן הרעיוןלנסות להסתנן לעיירה המזרחית. למרות הפחד, הדבר קסם לנו מאוד ומאחרשלא בהברחות חשקה נפשנו החלטנו שמטרת מבצע זה תהיה השגת ספרילימוד רוסיים שחסרו לנו.יצאנו שלושה חברים, דודי לינדר, סלי גרינברג ואנכי. בחרנו כמובן ביוםסגריר במיוחד ומיד אחרי ארוחת הצהרים פנינו לדרכנו מבלי לגלות דברבבית. רק חברים בודדים בכיתה ידעו על תכניתנו. עברנו ללא כל קושי אתהנהר הקפוא בחסות סערת שלג, והחלנו לטפס על המדרון של הגדההמזרחית שהיה די תלול במקום זה. בחרנו במקום הקשה מתוך תקוה כי איןשם שמירה קפדנית, כמו כן היה זה לא רחוק מבית הספר הרוסי. כנערים בני13-14 היה דמיוננו עשיר מאוד ושאפנו בטחון מעצם ההעזה שלנו. באומץטיפסנו צעד אחר צעד מול הרוח הצורבת את פנינו כשעינינו כמעט עצומותבגלל פתיתי השלג הנדבקים לריסים. היינו כמעט על הרכס כשפתאום צצהלפנינו איזו דמות וידה הימנית מורמת כאילו זורקת רימון. למעשה בקושיראיתי את החלק העליון של הגוף בולט מעל קו הרכס כששמעתי את קולו שלסלי ג. "חברה ס' איז נישט גיט!" (חברה, זה לא טוב!) והחל לגלוש במורדהמדרון ואנחנו אחריו. ירדנו מטרים ספורים והקשבנו דרוכים. אחרי דקות שלמתח וציפיה לא קרה דבר. לא התפוצצות ואף לא צעקה, רק הרוח המשיכהלייבב. כשראינו שאף אחד לא בא אחרינו אזרנו אומץ לנסות לטפס שנית.הפעם החלטנו לפקח עינינו היטב כשנגיע למעלה. תארו לעצמכם אתהרגשתנו כשעלינו למעלה, סוף כל סוף, וגילינו כי "זורק הרימון" לא היה אלאפיסלו של לנין כשזרועו מורמת ואגרופו קמוץ, כפי שהיה נוהג לנאום. שמחנושלפחות אף אחד לא ראה אותנו בחרפתנו והחלטנו לא לספר על כך לאיש. מנהל ביה"ס המקומי, אשר התגורר בבנין ביה"ס קיבל אותנוה"מערביים" בסבר פנים יפות. אחרי כוס תה מהביל, שהיינו זקוקים לו מאוד,מאוד, שוחח איתנו על הנעשה בביה"ס שלנו ואנו בנימוס השבנו על כלהשאלות. הוא שיבח אותנו על צמאוננו לדעת עד כדי סיכון לצאת לטיול ארוךביום סופה כזה רק כדי להשיג ספרי לימוד. הרי זאת היתה המטרההמוצהרת של המבצע. ברור שקיבלנו גם ממנו ספרים שונים ויותר מאשרשמחנו בהם בתור שכאלה הרי חשוב היה לנו להביא הוכחות לחברינו עלהצלחת המבצע. השתדלנו לקצר בביקור כי היום החורפי קצר ואנו פחדנומפני הדרך בחשיכה. המנהל הרוסי שכנע אותנו שכעת אין כל סיבה לפחדואנו יכולים בשקט לעבר את העיירה ולסייר בה בדרכנו חזרה. לדעתו יתנו לנולחזור הביתה דרך הגשר בגלוי שהרי אנו ילדים, אשר חשקה נפשה בתורהובידינו ספרים ולא סחורה מוברחת חס ושלום.מעודדים על ידי דבריו נפרדנו ממנו במצב רוח מרומם כשפנינו הביתה.הסיור בעיירה והצצה לצרכניה עברו בשלום עד שהגענו לאזור הגשר. עודלפני שהספקנו להתקרב לבנין משמר הגבול נעצרנו ע"י חיילים, אשר הובילונוכאילו היינו פושעים מסוכנים. בתוך בנין המפקדה החל המשא ומתן עםהקצין. אנו בטענות שלנו כי אין כאן ענין הברחות אלא צמאון לדעת והואבשלו. אולם ניכר היה כי הוא נבוך ואינו יודע מה לעשות בנו. כנראהב"פושעים" מסוג זה עוד לא נתקל. לבסוף החליט אחד החיילים שאין מספיקעצי הסקה והציע להעניש אותנו בשעת עבודה במרתף. הובטח לנו שאםנתפס עוד פעם יהיה עונשנו חמור ביותר. משום מה לא התיחסנו ברצינותלאיומים אלה.החשכה כבר ירדה על העיירה כשצעדנו מאושרים, כל אחד לביתו, ורקדאגה אחת מכרסמת בליבנו: מה נאמר להורים אשר ודאי כבר הרגישובהיעדרותנו הממושכת. כיצד מסרנו לחברינו למחרת בבית הספר, עלההרפתקאות ובאיזו מידה הגזמנו בענין העונש במרתף, זהו כבר סיפור בפניעצמו. רק זאת אוסיף עוד, כי הצלחתנו זו והרושם שעשינו על חברינו עודדואותנו למבצע דומה נוסף אשר אמנם נכשל עוד בתחילתו.למרות המחסור הכלכלי ולמרות דאגות הורינו היתה תקופת השלטוןהסובייטי בשנים 1941-1939 בשביל הנוער היהודי בעיירה תקופה טובה,אשר הופסקה פתאום ע"י התקפת הנאצים על ברה"מ בקיץ 1941. זרםהפליטים מהמערב אישר את השמועות על נסיגת הצבא האדום והתקדמותםהמהירה של הגרמנים. מעטים בלבד העזו והצליחו להימלט לתוך הבלתינודע מעבר לנהר זברוטש, מזרחה. רוב יהודי העיירה ציפו אמנם לזמניםקשים ביותר, אבל החליטו להשאר במקום. אף דמיון הפרוע ביותר לא יכולהיה לחזות את גודל השואה, אשר עתידה היתה לרדת עלינו. רצה גורלנוהמר והעיירה שלנו נפגעה הראשונה, לפני עיירות המחוז ובאופן אכזריביותר. יום אחרי כיבוש העיירה ע"י קלגסי הנאצים פגו הילדות והנעורים.אלה, אשר נשארו בחיים היו למבוגרים תוך יום. המאבק האכזרי על הקיום החל.
ימי השואה
דברי ימי הקהילה של עיירתנו הוסיאטין עקובים מדם. כבר בראשית קיומה סבלה הקהילה מעלילות דם ובשנת 1623 נשרפו שלושה יהודים על קידוש השם. במאה ה18- רדף את יהודי העיירה ההגמון של קמנץ-פודולסקיורק התערבותו של הגרף פוטוצקי, אשר היה אדון העיר, הגנה על בניהקהילה. יתכן שלא מקרה הוא כי בית הכנסת של העיירה נבנה בצורת טירהמבוצרת. אולי כך קיוו אבותינו למצוא בו מקלט בעת צרה.
זכורים לי עוד הסיפוריםשל עדי ראיה על הפרעותשפרעו קלגסי פטלורה*בתושבי העיירה. אולם כלהפרעות והרדיפות, אשר סבלה קהילתנו עד מלחמת העולם השניה הם כאיןוכאפס לעומת השואה שירדה כחטף על בני העיירה עם כבושה ע"י הנאצים.רק בדרך נס לא שהיתי בעיירה באותו יום נורא ואיום וכך נשארתי שרידואוד אשר ניצל מהתבערה הגדולה.בפרוץ המלחמה חזו המבוגרים ונבאו קרבות קשים בעיר. מתוך נסיונםידעו כי עיירת גבול היא, השוכנת על הנהר ותהיה כאן התנגדות חזקהלפולש. וכך היה הדבר.הצבא האדום ניסה בכל כוחו לעצור את הפולש הנאצי וגרם לו, כנראה,אבידות ניכרות. דבר זה הרתיח כנראה את דמם של חיילי ס.ס. (פלוגותהמחץ הנאציות הידועות לשמצה) אשר החליטו לנקום דם חבריהם. כשסוףסוף לא יכול היה הצבא האדום להחזיק מעמד ונסוג מעבר לנהר זברוטש, בית כנסת עתיק בהוסיאטין החלה השתוללות של חיילי ה-ס.ס. אשר לא ידעה גבול. שום חוקיםבינלאומיים לא חלו עליהם ובבוז גמור התעללו ושרפו חיים את השבוייםהרוסיים אשר נפלו לידיהם. אולם זה לא הרווה עדיין את צמאון הדם שלהחיות הנאציות ואז כוונו את זעמם לעבר יהודי העיירה. עברו מבית לבית,הוציאו כל בן זכר מזקן ועד טף והובילום לטבח. בחצר הרבי נרצחו בדם קר,ביום ראשון לכיבוש העיר, כל הגברים והילדים אשר נמצאו. ברוב בתי העיירההושלחה אש. אבל כבד וקדרות אפלה ירדו על שרידי הקהילה אשר התאלמנווהתיתמו. ואני אז בן 14 בקושי, מסתתר עם שאר בני משפחתי אצל גוי בכפרצ'ברובקה ולא ידעתי דבר על אשר התרחש בעיר. הוכיתי בהלם כשנודע לנומה קרה ובשובי עם שוך הקרבות לא מצאתי לי מקום ונפשי לא ידעה מרגוע.ימים רבים לא יצאתי מפתח הבית. ברחוב אפשר היה לראות רק נשים וילדות עטופות שחורים.קשה היה לי לתפוס שלא אראה עוד את חברי למשחקים משנות הילדות. לעיירה חזרו המעטים שנצלו מטבח. מבני גילי, כך נדמה לי, חזר רק חברי ושכני יחזקאל שכטר-חצ'קלה. היינו שני נערים, שני נערים בודדים בקרביתומות ואלמנות. שני נערים אשר בהופעתם עוררו בכי וקינה. לא יכולתי להישיר מבטי לעבר האמהות השכולות כאילו אשמתי כינותרתי בחיים בשעה שבניהן נרצחו. בעולם זה, של אלמנות, אמהות שכולותויתומות, הרגשתי כבריה משונה אשר לא שייכת למקום הזה. עולם המציאותועובדות החיים גברו על הרגשות ואט אט התרגלו לכך שמספר גברים ונעריםנותרו בחיים. והחיים האלה היו מעתה מאבק בלתי פוסק ומלחמת קיוםאכזרית.לא די היה לנאצים שטבחו את הבנים והבעלים אלא עוד הפכו אתהאלמנות והיתומות לשפחות. מעתה נהפכו שרידי העיירה למס עובד ובריותשמחוץ לחוק.במחנה שעל יד תחנת הרכבת העבירו הגרמנים את אלה אשר נותרובחיים. סמל נאצי מטורף, אשר כינה את עצמו "מיור" (מייג'ור) והיה אחראילמחנה, השתולל והתעלל בעיקר בבנות הצעירות. נעשו מאמצים רבים כדילשחדו ולהרגיע את החיה המשתוללת אולם רק לעיתים רחוקות ובממון רבניתן היה הדבר. המחסור והרעב התחילו להציק לנו. הרכוש המעט אשר ניתןהיה להציל מהשריפה עבר לאט, לאט, לידי הגויים תמורת מזון שספקו לנו.בינתיים הפעילו הגרמנים את תכנית ההשמדה. בשלב ראשון רוכזו כלהאקדמאים שבמחוז לעיר המרכזית צ'ורטקוב ושם נרצחו. מטרת הגרמניםהיתה להשמיד כל מנהיג פוטנציאלי וכל אדם חושב ומוכשר לקומם את בניעמו נגד הפולשים. לאט לאט הגיעו אלינו השמועות על מחנות עבודה. מדיפעם בפעם הוטלו על הקהילות פקודות לספק מספר מסוים של גבריםלמחנות העבודה. במקרה והמיליציה היהודית אשר פעלה בגטו, לא הצליחה לבצע את המשימה היו הגרמנים בליווי השוטרים האוקראינים פושטים עלהבתים בחיפוש אחרי המסתתרים.כל יהודי הכפרים רוכזו לערים שבסביבה. ככל שהלכה והתמעטההאוכלוסיה בעיירה עקב החטיפות ומקרי הרג היו מרכזים את השרידיםמהעיירות בעיר מחוזית. כך נאלצו שרידי עיירתנו הוסיאטין לעזוב את בתיהםולעבור לעיירה פרובוז'נה. הייתה זו שיירה עגומה של אלמנות ויתומים, אשרנאלצו לעזוב את המקום היחיד שבו הרגישו עוד קצת בטחון ואליו היו קשוריםבזכרונות כה רבים.הגברים הבודדים כעשרה במספר, אשר ניצלו מההרג של יום הכיבושהצליחו, באמצעות שוחד, להישאר בעיירה כפועלים במחנה שעל יד תחנתהרכבת.למזלנו הרב התחלפו מפקדי המחנה ואותו "מיג'ור" מזויף ומשתולל עזבובמקומו באו שני אנשי צבא אחרים אשר אמנם היו נאצים, אבל אפשר לומרשהתיחסו אלינו במידה של הגינות וחסו על חיינו.היה זה מחנה של שלל רב שנפל בידי הגרמנים אחרי הנסיגה המהירהשל הצבא האדום. היו בו סחורות רבות מכל המינים. כל קיומנו שם ותפקידינוהיו למעשה מלאכותיים. לא היתה שם כל עבודה חיונית לרייך הגרמני שתצדיק החזקהוהצלת עשרה יהודים. אולם שני הגרמנים הממונים עלינו סברו אחרת. היהזה קצת בגלל השוחד שקבלו וקצת בגלל שקיומנו שם והעבודות הזמניותהצדיקו את ישיבתם בעורף במקום להשלח לחזית. כך חיינו בדוחק עשרהפועלי כפיה במחנה המאולתר אשר על יד תחנת הרכבת בהוסיאטין,מנותקים משאר בני המשפחה אשר ישבו בגטו פרובוז'נה.לכל אחד מאיתנו היו תפקידים שונים. אירע מזלי ונבחרתי, יחד עםחברי חצ'קלה שכטר, לשמש עוזר למכונאי רכב. היה זה מכונאי רוסי אשרהתמצא היטב במלאכתו והצליח להרכיב מכוניות די טובות משפע הרכבהמקולקל שהשאירו אחריהם הרוסים הנסוגים. ריח של בנזין וודקה תמידנדף ממני ופיו הפיק קללות רוסיות כמעין המתגבר. לעיתים היה מקלל דקותאחדות מבלי לחזור פעמיים על אותה קללה. אנו הנערים אהבנו את עבודתנו מחנה עבודה גרמני בתחנת הרכבת בהוסיאטין. כותבהסיפור מסומן. הקלה יחסית. נוסף על הענין שבה, היתה ההתעסקות במכונאות מקלט נפלאמפני מצבי רוח רעים של מפקדינו הגרמנים. במקרים כאלה היו הם מחפשיםלהם פורקן לזעמם בהכותם ובהענישם אחד מבני המחנה. אנו שני הנעריםהיינו מסתתרים מתחת למכונית מפורקת למחצה ומעמידים פני עובדים קשהמאוד. קשה היה להגיע אלינו אפילו בבעיטה וסטירת לחי לא כל שכן. כך היינוניצלים מצרות שונות.פייביש אלטשולר היה הכלכלן שלנו. היו לו קשרים מסועפים עם תושביהסביבה והוא הצליח לקנות מהם כל מיני מצרכים אשר חסרו לנו תמידלקיומנו הדל. יעקב יגנדורף היה הטבח שלנו-תפקיד לא מן הקלים בהתחשבבכמות המזון שעמדה לרשותנו. מזלו של אבי ז"ל היה שידע גרמנית היטבוהיה מצוי בתרבות זו ולכן שמש למפקדנו עזר בעבודות משרדיות ורקלעיתים נשלח לעבודה פיזית קשה. כל שאר החברים היו "חוטבי עציםושואבי מים", לפעמים פשוטו כמשמעו. המצטיין במלאכות אלה היה פנחס ר.שקראנו לו בכינויו "פיני צ'רקס".למרות הטרגיות שבמצבנו לא נעדרו לפעמים מצבים משעשעים. היהזה עפ"ר פיני אשר גרם לנו לחיוכים בשעות מצוקה אלה. הוא לא עשה זאתבכוונה וגם וודאי לא רצה להיות הדמות הטרגי-קומית של המחנה הקטןשלנו, אבל בעל כורחו היה כזה. מאחר והיה בעל גוף, היה סובל חרפת רעביותר מכל אחד אחר. בכל הזדמנות היה מדבר על אוכל, דבר שהיה מרגיזומשעשע גם יחד. היתה אמרה שגורה בפיו עליה היה חוזר פעמים אין ספור:"לו הושיבוני על יד שולחן שעליו ככר לחם בגודל שעון קיר עתיק ועשרהשניצלים, מבטיח אני כי רק המזלג והסכין היו נשארים שם." כגודל תאבונוהיה גודל עצלנותו. למרות כוחו הפיזי הרב, שנא עבודה שנאת מוות. הוא היהמנצל כל הזדמנות להתחמק מעבודה, גם אם היה הדבר מסבך אותו אח"כבצרות צרורות עם מפקדינו הגרמנים. רק דבר אחד היה מקובל עליו והוא,שטיפת רצפות בביתם של הגרמנים. הוא ראה את עצמו מומחה לדבר ופיתחשיטה מיוחדת למלאכה זו. חס וחלילה אם מישהו מאיתנו העז לטעון שיודעלשטוף רצפה טוב יותר ממנו, כי אז היתה פורצת סערה. למלאכת השטיפההיה פיני זקוק לעוזר הוא היה קובע מי יהיה עוזרו, כי לכבוד רב נחשב הדברבעיניו. להיבחר על ידו לעוזר לשטיפת רצפה היה משול בעיניו כעליה לתורהלמפטיר. אוי ואבוי היה לאותו עוזר, אשר טעה ולא הגיש לו את הסמרטוטהנכון. פיני היה דומה לרופא מנתח המושיט את ידו לאחות שתגיש לו אתהמכשיר הנכון. הוא היה מחלק פקודות "סמרטוט מס' 1!" או "סמרטוט מס'2!". תמיד היה מתלונן על העובדה שאנשים בעלי השכלה מתקשים להביןאת שיטת עבודתו ומתבלבלים בהגשת הסמרטוטים הנכונים. ברור שדבריםכגון אלה שמשו נושא לבדיחות ומתיחות שהוא היה גיבורם המרכזי. לעומתזאת שנא פיני לחטוב עצים. דבר זה נעשה תמיד בסככה עשויה קרשיםכשקיר אחד חסר בה וזה היה פתח הכניסה. פיני מסוגל היה לעמוד זמן בלתימוגבל כשבידיו המורמות גרזן מוכן לפעולה. כך היה עומד ועיניו בולשות אתהסביבה כדי לראות גרמני מתקרב. כנראה שאחד המפקדים גילה את הדבר ומאז נהפך הענין למשחק מחבואים ביניהם. לא עזרו כל הסברינו לפיני בליסתכן וירגיז את הגרמני, לא עזרו הצעקות והמכות שקיבל. הוא לחטוב עציםלא אהב. פיני המשיך כדרכו לעמוד עם הגרזן המונף מעל לראשו, מוכןלפעולה והגרמני מסתתר בין המבנים השונים ומתקרב כדי לתפוס אותובקלקלתו. לעיתים היה עושה הגרמני סיבוב גדול, מסתתר מאחורי הקיר שלהסככה ומציץ היה בשעונו כל פעם כדי לבדוק כמה זמן מסוגל פיני לעמודללא מעש כשידיו מחזיקות בגרזן מורם. אנו העובדים בקרבת מקום פחדנולהוציא הגה וצפינו במתח למה שעלול היה להתרחש. אולם הדבר כנראהשעשע יותר את הגרמני מאשר הרגיזו והוא נהנה להתפרץ בצעקות וקללותכדי להבהיל את פיני, אשר היה מחויר כסיד ועובד כשד באותם רגעים. רקלעיתים רחוקות נגמר "משחק" זה במכות.למרות עבודת הכפיה והרעב שהציק לנו היה מצבנו טוב יותר ממצבםשל בני משפחתנו אשר בפרובוז'נה. לא זכור לי כיצד ומתי הגיעה אלינוהשמועה, אבל בא האסון הכבד גם על העיירה הזאת ורק מעטים מיהודיהעיר ניצלו מ"האקציה" זאת. כרגיל, רוכזו השרידים בעיר המחוז קופיצ'ינצהברובע מיוחד ובצפיפות איומה. בינתיים נחרץ גם גורלנו, גורל המחנה הקטןשעל יד תחנת הרכבת בהוסיאטין. ביום אחד קודר, אסף אותנו מפקד המחנהובקול נרגש הודיע לנו כי עליו לחסל את המחנה ולעזוב את המקום. הואהביע צער על כך שלא יוכל להגן עלינו יותר ויעץ לנו להתפזר ולדאוג לעצמנו.ידענו כי עם חיסול המחנה חיינו נתונים בסכנה ולא נאריך ימים. אחדיםמאיתנו הצטרפו למישפחותיהם אשר נשארו בחיים עדיין ונמצאו בגטוקופיצ'ינה, אחדים חפשו מסתור ומחסה בין האכרים.גורל גטו קופיצ'ינצה היה כגורל שאר העיירות. אחרי חטיפות למחנותרכוז, פעולות השמדה אחדות ("אקציות"), מחלות ורעב נותרו רק בודדיםבחיים. כל אחד וסיפור הצלה שלו. על פי רוב יכלו להנצל אלה אשר עדייןהצליחו לשמור על ממון כלשהו והצליחו לפתות את אחד האיכרים שיסתיראותם. אולם בהרבה מקרים נרצחו אלה ע"י נותני המקלט ונפלו קרבן לתאוותהבצע של הגויים אשר גם רצחו וגם ירשו. מאחר שממון לא היה בידנו אפסהכל תקותנו להישאר בחיים. השנה היתה שנת 1943. קץ המלחמה נראה עודרחוק למרות שברור כבר שגרמניה הנאצית לא תחזיק מעמד. כל הגטאותאשר בפלך וכנראה בפולין כולה כבר חוסלו ואוכלוסיתם הושמדה או נלקחהלמחנות רכוז. שרידים מעטים שבאזור שלנו נאספו באחת האחוזות-לוסקי-שם מצאנו מקלט. מאחר ועבודת השדה היתה מרובה ופועלים לא היו בשפעהסכימו כנראה הגרמנים להשאירנו בחיים עד גמר העבודה החקלאית. באסםעזוב ישנו כמה עשרות ניצולים-נשים, ילדים וגברים בודדים. תשושים ורעביםהיינו יוצאים בוקר בוקר לעבודת השדה וחוזרים עם שקיעת החמה.השתעשענו בתקוה כי המלחמה תסתיים ואנו נזכה לראות במפלת הגרמנים.משפחתי המצומצמת עדיין היתה שלמה, אבל דודי וכל משפחותיהם הושמדובאקציות השונות. לילה אחד פשטה שמועה כי המשטרה האוקראינית עושה הכנותחשודות ורצוי להימלט מהמקום. לפני עלות השחר הרגשתי באוירהמחושמלת ובמתח רב בקרב שוכני המחנה, אשר כנראה לא עצמו עין כלהלילה. חרדה אחזה בכולנו ואנשים החלו לחמוק מתוך האסם אשר שימשלנו אכסניה. הורי, אחי הקטן יעקב הי"ד ואנכי עזבנו את המקום בחפזון ופנינולשדות הקרובים. לא הרחקנו לכת, רק עשרות מטרים הפרידו בינינו והאסםכשפתאם פלחו את האויר שריקות כדורים וזעקות איומות. בכל כוחנו שהיהעוד בנו פרצנו קדימה לתוך שדות הקמה כדי להתרחק מהסכנה. ידענו שזההסוף. אין תקוה עוד. לא היה גם לאן לברוח, אולם יצר החיים חזק הואולמרות היאוש וחוסר התכלית שבבריחה, זחלנו לתוך הקמה כדי להסתתרמפני הרודפים.הכדורים שרקו מעל ראשנו ולא שמנו לב לאן אנו פונים-העיקר להתרחקיותר ויותר. כולם התפזרו לכל עבר ונעלמו בערפילי הבוקר. תוך כדי ריצההתרכזתי רק בדבר אחד-לעקוב אחרי הצללית של אבא. לא לאבד אתהקשר! לא שמתי לב היכן אמא ואחי הקטן. עדיין היה חושך וערפל הזדחלמעל לשדות. מחוסר נשימה נפל אבי בתוך שדה חיטה ואני מטרים ספוריםממנו. לא היתה כל אפשרות לראות דבר מסביב. מרחוק נשמעו צעקותהשוטרים ונביחות הכלבים. עד היום איני יודע מי נתפס ומי נרצח באותו לילדמים. אחוזי חרדה שכבנו על הקרקע ללא תנועה כדי לא להתגלות. מעלינוהעיר כבר הבוקר ולאט, לאט נראו השמים הכחולים מבעד השבלים שמעלראשינו. הכל מסביב היה שקט, רק ציוצי הציפורים הזכירונו כי אין זה חלום.איני יודע כמה זמן שכבנו שם מוכי הלם ומחוסרי תקוה. התקרבתי בזחילהלאבי ואחזתי בידו. יאוש חנק אותנו-לא אמרנו דבר איש לרעהו, אבל ידענו כימוטב היה לו נרצחנו עם כולם. רציתי למות ואני עדיין נער הייתי. פתאם כאילוחזר אליו קולו אחרי נצח, שאל אבי:"היכן אמא ויעקב?" "צריך לחפש אותם!"התאוששנו. הצורך לחפש ולמצוא אותם החזיר לנו את הרצון לחיות, לפעול.היתה תכלית, היה טעם לנוע, לנשום, להתקיים! זחלנו בקוטר של מטריםספורים בזהירות רבה כשאנו קוראים בלחש את שמותיהם. פתאום גילינו אתאמא המומה לחלוטין ותשושה, שוכבת מכורבלת בתוך הזגן. היא לא ידעההיכן אחי הקטן. היא חשבה שהוא איתנו. הוא רץ אחרינו, היה עוד חושךוערפל, היו יריות, כלבים רדפו אחרינו וזעקות איומות פילחו את האויר, כלאחד נמלט על נפשו כשפחד מחריד דוחפו קדימה. רק אחרי השחרור נודעלנו מה קרה אז. בינתיים שכבנו שלושתנו בתוך הקמה תשושים מרעבומצמא ומחכים ללילה שיבוא. ידענו כי לנו אין סיכוי להימלט, אבל השתעשענובתקוה כי לפחות אחי יינצל ויספר את קורותינו. הוא היה בלונדיני בעל עינייםכחולות והיה סיכוי שאחד האיכרים שבסביבה ירחם עליו ויאספנו לביתוכרועה צאן ובקר. ידענו על מקרים דומים של ילדים בעלי מראה "ארי" אשרניצלו.רק עם תום הכיבוש הנאצי נודע לנו מה מר היה גורלו של אחי הקטן יעקבהי"ד. איכר אוקראיני אכול שנאת יהודים רצח את הילד בשל חופן תרמילי אפונה אשר קטף בשדהו כדי לשבור את רעבונו. אמנם נשפט ונידון למוותהרוצח כי היה ידוע כמנהיג כנופיות אשר נלחמו בסובייטים, אולם שום נקמהלא תנחם לב אם שכולה. אין נקמה ואין כפרה על דם ילד חף מפשע אשר נרצח בדם קר. אולם באותו יום לאחר ליל האימים התנחמנו בתקוה שיעלהבגורלו לעבור את השואה ולשמש עד כי אשר ימסר לקרובנו בחו"ל מההתרחש. היחס לחיינו אנו אפסה כל תקוה. חיפשנו דרך למות כדי לא ליפוללידיהם של שוטרים אוקראינים אשר התעללו בקורבנותיהם ועינום באכזריותהעולה בהרבה על זו של הגרמנים עצמם.במשך היום הסתתרנו בקמה אשר הבשילה, גרגירי החיטה שמשו לנומזון דחוק ובלילה נדדנו בשדות. מגמתנו היתה להגיע לכפר צ'ברובקהולבקש מקלט אצל אחד האיכרים-מכר ותיק של אבי. חשבנו שאולי גם אחיהצליח להגיע לשם. אחרי שלוש יממות הגענו לבית הקברות של הכפרוהסתתרנו שם מתוך הנחה שאף אחד לא יחפש יהודים שם. אבא ז"ל הצליח איכשהו להגיע בלילה לביתו של האיכר, אולם כל מה שקיבל היה בקבוק חלבוככר לחם. על אחי לא ידע לספר דבר-היה זה בשבילנו סימן מעודד. האיכרסרב בכל תוקף לתת לנו מקלט בסביבת ביתו. ידענו שזה הסוף. סמוך לביתהקברות עברה מסילת הברזל בה חלפה הרכבת פעמיים ביממה. זה נראהלנו כפתרון היחיד לגאול אותנו מסבל נוסף מחשבות על התאבדות באותםהימים היו טבעיות ביותר ורבים התקנאו באותם בעלי יכולת אשר הצליחולהשיג גלולות ציאנקלי שהוא רעל מהיר מאד. אולם אמא בכל זאת פחדהמפני הרכבת ובקשה דרך אחרת כדי למות. ממילא הדבר לא ניתן לשליטתנוכי היה עלינו לחכות הרבה שעות עד בוא הרכבת הלילה.שכבנו בין הקברים בשתיקה ומהרהרים במוות הגואל. הייתי בן 17 והרעב הציק לי נורא מאחר שימים אחדים כבר לא בא מזון ראוי לשמו לפי.היו לי הזיות על סעודה ומאכלים שונים ומשונים. שעות הציפיה והרעב העזמרטו את עצבי עד קצה הגבול.השמש שקעה, רק השמים האדומים במערב האירו עוד את הסביבה.הרמתי את ראשי מעל לאחד הקברים וראיתי בית בודד מרוחק מהכפר לאהרחק מבית הקברות. לפתע דחף אותי דחף עז להסתכן, לנסות את מזליפעם אחרונה בחיים ולהשיג קצת מזון אנושי.רק פעם אחת לפני המוות, אחרי שנתיים של רעב כמעט מתמיד!אמרתי לאבי שאנסה להגיע לבית הבודד ולבקש אוכל. נדברנו שאםיהיה שקט בסביבה ולא ישמעו את צעקותי, סימן הוא שקיבלו אותי ואז גםהם יוכלו להסתכן ולבוא.בחוץ כבר החל להחשיך כשהתקרבתי לחצר הבית. נביחות עזות שלהכלב הרתיעו אותי קמעה, אולם כשראיתי שהוא קשור לשרשרת העזתילהתקרב ולדפוק בדלת.בעל הבית, אשר פתח את הדלת, נראה נדהם אולם נתן לי לעבורבפרוזדור החשוך ולהיכנס לחדר המגורים המואר. בעלת הבית, אשרהבחינה בי, נראתה כמוכת רעם. היא פלטה זעקה: "הוי יזוס קריסטוס, טוז'יד!" (הוי ישו הנוצרי, זה יהודי) והתעלפה. איני יודע כיצד נראיתי אז אולםכנראה שדמיתי יותר לרוח רפאים מאשר לאדם חי. שני הבנים, אשר ישבובחדר, טיפלו באמם המעולפת ובעל הבית עמד נבוך באמצע החדר נועץ בימבט מאשים כאומר: "ראה מה עשית, למה באת הנה בכלל". גם אני לאפציתי פה. במהרה התאוששה בעלת הבית ושאלתני מה רצוני. אמרתי להשלא אטריד אותם בכלל ואסתלק מיד אבל לפני כן אבקשם להאכילני כי זהימים לא בא אוכל של ממש אל פי. היא הורתה לי להתיישב על יד השולחןופנתה למטבח. האב ושני הבנים המטירו עלי שאלות שונות כגון מי אני? מאיןבאתי? מה עבר עלי? היכן בני משפחתי? וכו'. בשעה שפלטתי תשובותמקוטעות היו עיני מופנות כל הזמן לכיוון המטבח. כשהניחה בעלת הבית אתהקערה המהבילה על השולחן התנפלתי על המזון כחית טרף. בני הבית ישבומסביב והסתכלו בי בדומיה ובתמהון מעורב בחמלה. למזלי הגדול נקלעתילבית טוב. היה זה ביתו של מנהל בית הספר הפולני בכפר. איש תרבותיונוצרי אדוק אשר סבל לא מעט גם מהמשטר הסובייטי (נאסר והוגלה בזמנו)וגם ממשטר הנאצי. כשסיפרתי להם שאינני לבדי והורי נמצאים לא הרחקמסתתרים בבית הקברות, הסכימו להאכילם גם כן. מאחר ששרר שקטבסביבה הבינו הורי שהצלחתי והעזו גם הם להתקרב לבית. ברור שגם הםזכו לארוחה חמה כמוני.אחרי כל זה נתנה העייפות את אותותיה ולא היה בנו כח לזוז. בעליהבית רחמו עלינו והתירו לנו להתגנב לאסם שלהם כדי ללון בו לילה אחד.שם מצאנו ערימת קש גדולה, זחלנו לתוכה עד בלי הכר ונרדמנו.כנראה היינו תשושים לחלוטין כי רק אחרי 36 שעות בקרוב הצליחו בניהבית למצוא אותו בתוך הקש ולהעיר אותנו. בעלת הבית הביאה שוב סירמלא תפוחי אדמה מהבילים ואנו חצי רדומים חשבנו כי זהו חלום. רק אחרישסעדנו את לבנו חזרנו למציאות המרה ונזכרנו מה בעצם מצפה לנו. שובהתעורר הויכוח ביני לאמא האם לא פשוט וקל יותר להגיע למסילת הברזלמאשר לבקש חבל מבעל הבית. בינתיים הצעתי שנבקש ניר ועפרון כדישנרשום בקיצור את קורותינו ונשאיר זאת בידי המשפחה שהיטיבה עמנו.קיויתי כי עם תום המלחמה ישלחו את מכתבנו לקרובים בארץ ישראל.כשהובא לנו הנייר ניסה אבא לכתוב אולם אחרי שורות אחדות לא יכולהיה להמשיך. אבא מסר לי את הנייר ובקש ממני לנסות ולהמשיך. אבא היהנרגש מדי. לי כנראה היה קל יותר בגלל גילי הצעיר. סיכמתי בקיצור נמרץמה התרחש בשנים 1941-1943 וכיצד נרצחו בני משפחתינו (מכתב זהשמור היה אצל בן דודי מיכאל אלטשולר). כשהופיעה בעלת הבית כדי לקחתאת כלי האוכל ואת המכתב היא עדיין לא ידעה, כמובן מה טיבו ומה מטרתו.הסברנו לה מה בקשתנו, כי היאוש וחוסר המוצא מאלצים אותנו לשים קץלחיינו. למשמע הדברים החוירה האשה ועזבה בחפזון את האסם. אחריכרבע שעה חזרה עם בעלה. שניהם היו נרגשים מאד ומבוהלים. הגבר היההראשון שפתח בדברים. בכל כוחו ניסה לשכנע אותנו כי זוהי לא הדרךהנכונה. כי זהו חטא, כי יש עוד תקוה. אפשר היה להסתתר עוד בשדות, טען, ולמצוא מזון פה ושם. בעלי הברית מתקדמים, דרום איטליה נכבש על ידם,המלחמה עשויה להסתיים לוך שבועות אחדים. כך המשיך בנימוקים שלואולם לשוא. כל זה לא שכנע אותנו ביותר. ידענו שבעוד שבוע, שבועיים,אחרי הקציר לא יהיה מקום בשדות להסתתר בו וגם מזון לא נמצא. אנודבקנו בשלנו ואמא גם בקשה אם אפשר לקבל מהם חבל. אז פרצה בעלתהבית בהתרגשות עצומה שהיא כנוצרייה אדוקה לא תמצא מרגוע עד סוףימיה אם יצאו מביתה שלושה אנשים למות. יהיה זה על מצפונה אם לאייעשה נסיון כלשהו להציל את חיינו. בעלה, איש יקר היה, תמך בה בסוףוסיכם: "אם כך הדבר, נמצא לכם מקום מחבוא אצלנו עד יעבור זעם".לא האמנו למשמע אוזנינו. ידענו כי הם לוקחים על עצמם סיכון רב מאודללא כל תמורה. היה זה דבר נדיר ובלתי רגיל. אנחנו, אשר זמן ממושך כל כךחיינו בצל המוות, קשה היה לנו להאמין שיש עוד תקוה לחיים. פשוט כל הלךמחשבותינו היה בכיוון אחר. קשה היה לעכל את התפנית החדה הזאת.פתאם יש תקוה! נוכל עוד לחיות! נוכל לראות במפולת הנאצים!עד היום, אחרי 50 שנה שחלפו מאז אותו רגע, אני מרגיש את הכאבבחזה אשר גרמה לי ההתרגשות העצומה שיש תקוה לחיים.אחרי ששככה במידת מה, ההתרגשות של כולנו, טכסנו עצה. ברורהיה לכולם שהאסם אינו מקום בטוח, לכן החליטו בעלי הבית להעביר אותנולעלית גג שמעל לאורווה. שם בין אלומות החציר, בפינה נסתרת היה יותרבטוח. באותו זמן קיוינו כולנו שזהו ענין של חודש חודשיים. התקדמות הצבאהאדום בחזית המזרחית היתה מהירה וגם צבאות הברית באיטליה הדרומיתהחלו כמה נצחונות. איש מאיתנו לא פלל כמה זמן עלולה היתה המלחמהלהימשך. עברו עלינו עוד חודשים רבים של פחד, רעב, מחלות וכל מיניהרפתקאות בלתי צפויות. מושיעינו הודו בפנינו אחר כך שלו ידעו כמה זמןהמלחמה עוד תמשך לא היו מציעים לנו מקלט, אולם מאחר שכבר היינו שם,חייבים היו לסבול אותנו עד הסוף. לא רק שהם עצמם רעבו ללחם ולא היהבמה להאכיל 3 נפשות נוספות, אלא שהגרמנים התנכלו להם מדי פעם בפעםבחיפושים אחרי מזון מוצפן, דבר אשר העמיד את חיי כולנו בסכנה תמידית.קצר המצע מלהשתרע ולפרט מה עבר עלינו ועל מושיעינו באותם החודשיםהארוכים מאוגוסט 1943 עד מרץ 1944. כשרעמו תותחי הארטילריההסובייטית במבואות הכפר, זהו פרק מלא הרפתקאות ומסעיר בפני עצמו.מדי פעם בפעם ספרו לנו בעלי הבית חדשות טובות מן החזית כדילהפיח בנו תקוה. והיום הנכסף הגיע. הרגשתי מחנק בגרוני כשלפתע שמעתיצלילים של השפה הרוסית בחצר. היו אלה חיילים סוביטיים אשר באולהשקות את סוסיהם. האוכלוסיה המקומית האוקראינית. היתה עוינתלמשטר הסובייטי וכמשתפי פעולה עם הנאצים פחדה מפני הבאות. למרותהעובדה שהצבא האדום כבר שחרר את המחז שלנו עדיין אסרו עלינו בעליהבית לצאת ממחבואנו. הם חששו מפני פגיעה מצד לאומנים אקראינים אשר עדיין יכלו לרצוח אותנו וגם לנקום בהם על הצלת יהודים. האוקראינים חששומפני ניצולים יהודים ונודעו לנו מקרים שבהם נרצחו יהודים כבר אחרי שנסוגוהגרמנים. רק שבוע ימים אחרי שהחזית התרחקה הרחק מערבה, הרשו לנולעזוב את המחבוא אולם בקשה היתה בפיהם-בל נספר לאיש מי הציל אותנופן יבולע להם. הפחד מפני נקמנותם ואכזריותם של האוקראינים היה גדולעדיין.בבואנו לעיירתנו הוסיאטין מצאנו עוד ניצולים מעטים מאד. כולנו היינו עדייןבחרדה בגלל העבר והעתיד הבלתי ידוע. היינו מחוסרי כל ונתונים לחסדיהגויים אשר הכרנום. פה ושם קבלנו בגד כלשהו ומזון. המלחמה היתה עדייןבעיצומה ולא היה מי שידאג לשיקום הניצולים הבודדים. הקצינים היהודיים אשר בצבא האדום ניסו לעזור לנו כמיטב יכולתם. לא זכור לי כיצד שוקמו והסתדרו כל אלה שנותרו בעיירה, כיווןששבועיים אחרי שטעמתי את טעם החופש ובהיותי עדיין חולה, גויסתי לצבא האדום.יובל שנים עברו מאז שחרורי. הרבה הרפתקאות עברתי מאז, שהן בעצמןנושא לסיפור ארוך. שירתי בשלשה צבאות, השתתפתי בשלש מלחמות,למדתי בשלש אוניברסיטאות, בין כל אלה עברתי ארצות שונות וחציתייבשות. היום אחרי שהגעתי לנחלה והקמתי משפחה ובית במולדתי אני יכוללסיים את סיפורי בנימה אופטימית ומשמחת יותר.
אחרי ניתוק של שנים הצלחתי למצוא את שני הבנים של מצילי, זביגניבוקזימייז'. אירחתי אותם בביתי והשתתפנו יחד עם בני משפחה נוספים הארץבטכס ביד ושם בו נקבע לוח בקיר הזיכרון המעיד על משפחת הולובוביץ'כחסידי אומות העולם. באורח פלא, שנה לפני המפגש שלנו כאן, הוענקו להםתעודת כבוד ומדליה ע"י נציגות ישראל בוארשה.אולם שום מדליה, תעודת כבוד או לוח זכרון לא יכולים לבטא את רגשיתודה והערכה עמוקים שאני נושא בלבי כלפי בני משפחת הולובוביץ' אשרסיכנו את חייהם בהצילם שלש נפשות חסרות כל תקוה. הקשר הקבוע שאנישומר עם בני משפחת המצילים שלי החיים בפולין הוא מקור שמחה והנאהבשבילי ובשביל בני משפחתי.
שלח לחבר