אריה בורנשטיין 1923-2022

ביוגרפיה

אריה נולד בשנת 1923 בעיר ראדום, השלישית בגודלה בפולין, להורים שמואל ומרים בורנשטיין ולו שני אחים הגדולים ממנו – הלל ואליעזר.
משפחתו התגוררה בדירה קטנה וצנועה בבית דירות, בשכונה בה התגוררו משפחות יהודיות נוספות.
משפחת סבי היתה מלוכדת מאוד ושמרה על מסורת ישראל וקיום חגי ישראל הדתיים.
היחסים עם הגויים השכנים היו בדרך כלל סבירים וללא בעיות מיוחדות. מידי פעם היו עימותים שגרמו לויכוחים בנושאים שונים, אשר נרגעו מהר יחסית.
עיקר תעסוקת היהודים בעיר היתה במסחר וברובה בענף הטקסטיל.
אריה עלה לישראל, בפעם הראשונה בהיותו בגיל שנתיים ימים. זיכרונותיו מתקופה זו, מתבססים באופן טבעי בעיקר מסיפורי המשפחה שסופרו לו.

אריה עלה פעמיים לישראל. בראשונה בשנת 1925בהיותו תינוק בן שנתיים עלתה המשפחה, הורים עם שלושת ילדיהם, באוניה לישראל מתוך ציונות ומסורת ישראל בה האמין אביו והם השתקעו בירושלים.
תקופה קצרה לאחר עליית המשפחה חלתה אימו במחלה קשה, אשר ממנה נפטרה והיא נקברה במערה בהר הזיתים בירושלים.              אריה נשאר לבד עם אביו ושני אחיו הבוגרים. חייהם בירושלים היו קשים כעולים חדשים, ללא אם המשפחה וללא משפחה תומכת ומסייעת.
בהיותו בן 4 החליט אביו לחזור איתו לפולין לזמן קצר כדי לשאת לאישה את אחות האם – דבר שהיה נהוג אז וגם הרצון העז שלה לגדל את ילדי אחותה שנפטרה. שני אחיו של אריה הושארו בירושלים, בבית היתומים "דיסקין".
בחזרתם לפולין ולאחר נישואי אביו התגוררה המשפחה בעיירה קויינסק, הסמוכה לראדום בה התגוררו לפני עלייתם הראשונה ארצה.
בעיירה התגוררו משפחות יהודיות רבות ורובם דתיות ושומרות מסורת. בעיירה היו ישיבות רבות ובתי כנסת. כמו כן היו בה מפעלי תעשייה גדולים ובתי מסחר רבים, בבעלות היהודים. בחורים ממקומות שונים בפולין למדו בישיבות הרבות בעיירה שהיו בזרמים שונים של היהדות.
המשפחה התבססה בעיירה, בסיוע משפחת אשת אביו השנייה דבר שגרם להישארות המשפחה מספר שנים מעבר למתוכנן. במהלך שנים אלו נולדו לאריה אח ואחות, משה ובינה.
לימודי אריה היו בביה"ס הפולני, בשעות הבוקר ולאחר מכן למד בחדר היהודי את לימודי הקודש ואת השפה היידיש.
חבריו כילד היו גם עם ילדים פולנים וגם עם יהודים במשחקים שהמציאו והיו נהוגים בעיירה.
אביו החליט בשנת 1935 להעלות עם המשפחה בשנית לישראל, לאחר שדווח לו שבנו בכורו עזב את בית היתומים בירושלים, למרות המאמצים להחזירו שלא הועילו.
אביו, עקב הקשיים שהערימו השלטונות הפולנים עלה לבדו לישראל כאשר התחזה לרב ובתקוה ששאר המשפחה תצטרף אליו בהמשך.
במהלך ההמתנה לאישור העלייה לישראל לשאר בני המשפחה, חגג אריה את בר המצווה שלו בהיותו בן 12 ולא בגיל 13 כנהוג. הסיבה היתה שהקהילה התייחסה אליו כ"יתום" והמנהג היה לחגוג ליתומים את בר המצווה בגיל 12 ולא בגיל 13.
לאחר מאמצים רבים עלה אריה ושאר המשפחה בשנת 1939 לישראל. העלייה החלה בנסיעה ברכבת לעיר קונסטנצה ברומניה הסמוכה ומשם באונייה "פולנייה" לנמל חיפה בישראל.
בהגיעם לארץ היו פרעות בין היהודים לערבים. אביו תכנן לקבל את פניהם בחיפה אולם עקב אי הבנה, בני המשפחה ירדו מהאונייה ללא ידיעת כתובת מגורי אב המשפחה כך שנאלצו ללון בבית מלון בחיפה. ההתרגשות למחרת היתה רבה בעת פגישת אריה את אביו אשר בה לחפשו בנמל.
המשפחה שמחה מאוד לפגוש את אבי המשפחה אשר יחד נסעו לתל אביב לדירה שנשכרה למשפחה.
שני הילדים שהיו בבית היתומים עברו לגור עם שאר המשפחה, שאת חלקה לא הכירו, בדירתם החדשה בתל אביב.
אריה בעלייתו השנייה לארץ התגורר בעיר תל אביב והוא בן 13. הוא למד בבי"ס "עלייה" בו למדו עולים רבים ובמקביל למד אצל ידיד המשפחה בעל מפעל לטקסטיל את מקצוע האריגה. אריה למד מהר את תחום האריגה והתפרנס יפה ובכך סייע לאביו למימון התחייבויות כספיות להן התחייב.
אחיו של אריה גם למדו, עבדו וסייעו בפרנסת המשפחה ובקליטתה המהירה בארץ. בכך גם הצליחו לרכוש דירה בתל אביב ולא להתגורר בדירה מושכרת.
המשפחה, כעולים חדשים, סייעו בקליטת משפחת עולים שהגיעה לאחר תום מלחמת העולם ה- 2 לישראל בחוסר כל. משפחה שהיתה שכנה שלהם בפולין ואותה שיכנו בדירתם הקטנה ובכך סייעו לה רבות. דבר שהיה מקובל בתקופה זו, של קליטת העולים מאירופה ששרדו את השואה ונשארו בחוסר כל.
אריה ושני אחיו הגדולים התגייסו לאצ"ל וסייעו בפעולות השונות. אריה עבד במפעל ליצור כלי ירייה והתנדב לתחנת כיבוי אש בגבעתיים.
את ההכרזה על הקמת מדינת ישראל קיבל אריה ומשפחתו בהתרגשות רבה, יחד עם כל יהודי הארץ. החגיגות בתל אביב היו רבות, סוף סוף קמה מדינה לעם היהודי בישראל.
התקופה שלאחר מלחמת השחרור, בה העלייה לארץ היתה גדולה, היתה לא קלה על המשפחה. היתה "תקופת צנע" בה חולקו פתקים לרכישת מזון בכמויות מדודות. למזל המשפחה הם גרו בשכנות למאפיות גדולות בתל אביב אשר ספקו להם לחם בכמות מספקת די הצורך לכל המשפחה.
סבא סיפר לי חלק מהווי החיים בארץ. לדוגמא כיצד הוא ואחיו ראו את משחקי הכדורגל שנערכו בארץ, שאותם אהבו מאוד. לאחר תפילת השבת עם אבי סבי בבית הכנסת היו שוכרים אופניים ביפו, כולל קניית קצת גרעינים לפיצוח וברכיבה היו מגיעים למשחקים שונים שנערכו ברחבי הארץ. למגרש הם נכנסו כדרכם של נערים – ללא תשלום. לאחר סיום המשחק רכיבה חזרה, בדרך הארוכה לפעמים ליפו להחזרת האופניים וחזרה הביתה לתל אביב ברגל.
סבא היה חרוץ ומסור מאוד למשפחתו. הוא עבד במפעל לאריגת בדים שעות רבות, כדי לסייע בפרנסת המשפחה בתקופה שלא היתה קלה כלל.
את סבתא ציפורה, שאך זה סיימה את שירותה בחיל האויר בצה"ל, הכיר סבא בהיותו בן 29. לא עבר הרבה זמן והם התחתנו בתל אביב, העיר בא גרו שניהם.
סבתא נולדה בצרפת, בפריז, במסעה הארוך של משפחתה להעלות לארץ ישראל.
את ביתם הראשון רכשו במרכז תל אביב, בה נולדו שני ילדיהם: אודי ומירה.
סבא המשיך לעבוד במפעל האריגה, אשר בעליו אהב אותו מאוד וראה בו כבן בית.
לאחר מספר שנים הצטרף סבא לאחיו הבכור והקימו יחד מפעל לבגדי ילדים אשר בשלב מסוים הוסב למפעל למוצרי נייר.
בשנת 1973 עברה המשפחה, לאחר שנים רבות, לדירה מרווחת יותר בגבעתיים. סבא המשיך באורח החיים המסורתי אותו קיבל מהוריו בפולין ואותו הנחיל לילדיו. סבא מעניק את אופיו הצנוע, השקט, הרגוע, האוהב, הדואג והנותן - לסבתא, לילדיו ולכל נכדיו עד היום וכל הזמן. המשפחה הינה ערך שלאורך כל חייו היה חשוב לו. עת חי בפולין, העלייה לישראל והחיים בה לאורך כל תקופת חייו בה עד ימינו אלו.