הפעל אשף מילוי פרטים
עריכת פרטים כלליים
עריכת מוזיקת רקע
עריכת תבנית אתר
שלח מייל תפוצה
ביוגרפיה
עריכההעדפות
עריכההספדים
עריכהסילביו כתב נאום זה לקראת יום ההולדת שלו ה-55, וציפי הקריאה אותו במסיבה שערכנו לכבודו. שנה לאחר מכן, הבן שלו עמרי הקריא אותו שוב, בהלוויה של סילביו.
שלום לכולם
אני רואה בעצם הנוכחות שלכם פה היום ביטוי של אהבה, ואני מאד נרגש לראות אתכם, אחד אחד, פה בביתי. נכון שקשה לי לדבר, אבל הודות לטכנולוגיה אני יכול לכתוב ולתקשר עם הסביבה. אני כנראה חולה יותר משנתיים במחלה הארורה הזאת, אבל רק שנה וחצי מאז קיבלתי את הדיאגנוזה. היא מתקדמת באיטיות אבל מתקדמת: כל יום יש עוד משהו קטן שאינני יכול לעשות. המחלה הזו כמובן שינתה לגמרי את החיים שלי... אבל לא רק את שלי... אמנם המוגבלות היא בגוף שלי – וקשה לתאר איך זה מרגיש לא להיות מסוגל להזיז את הידיים והרגליים ואת התחושה של להיות תלוי בזולת בפעולות הכי בסיסיות – אבל אני מודע שהמחלה משפיעה על כל המשפחה והחברים, על המעגלים הקרובים וגם על הרחוקים יותר. אני יודע כמה קשה למשפחה – במיוחד לציפי ולבנים, שצריכים לטפל בי ולא תמיד מצליחים להבין מה אני מנסה להגיד. ברור לי גם שהתוכניות ואורח החיים השתנו אצל כולם בגלל המחלה, ואני מעריך את זה מאד.
אני מביט בפנים של כל החברים שבאים לבקר אצלי, ויש כאלה שלפי הפנים שלהם נראה כאילו הם סובלים יותר ממני... זה מצב לא קל, אני יודע. קודם כל, אני רוצה להרגיע את כולם: למזלי, אין לי כאבים, וחוץ מכמה שרירים פה ושם שעדיין מתפקדים, יש איבר אחד שפועל 100%... והוא – לא להתבלבל – המוח... ובגלל שיש לי כל כך הרבה זמן למחשבות, אני חושב שהוא אפילו התחדד וביצועיו השתפרו... כן, עדיין אנחנו מדברים על המוח...
אני רוצה לנצל את הבמה הזו להבהיר לכם לא להירתע מלדבר אלי. כשאתם מדברים אלי, אני מבין הכל, רק שקשה לי לענות לכם. לכן, מקסימום תקבלו ממני חיוך ממזרי, שפרושו: "הבנתי אותך, אבל אל תצפה לתשובה." אם דיאלוג אתם רוצים, כתבו לי מייל או דברו איתי בפייסבוק.
האמת היא שיצאתי לפנסיה מלאה, 20 שנה לפני המתוכנן. עקב המחלה על הרבה תוכניות ויתרתי, כמו נסיעות, חופשות בדרום אמריקה אצל המשפחה הגדולה שלנו שם, לקנות רכב מפואר ולהסיע תיירים עמידים מהקינג דייויד ובחזרה, ועוד ועוד...
מה לעשות, אי אפשר לקבל הכל בחיים. אבל אני לא מתלונן. היו לי חיים מעניינים ומלאים בחוויות: קיבלתי ילדות מאושרת באורוגואי בתור נצר ראשון לשתי משפחות: האחת של ניצולי שואה, והשניה משפחה ממוצא לבנונית (שהגיעו במקור מסין... למרות שזה קצת קשה להאמין). בקיצור, אשכנזים שדיברו יידיש מצד אחר, ומזרחיים שדברו ערבית מצד שני.
למדתי בתיכון בארגנטינה, ושם פגשתי חברים שאיתם יש לי קשר עד היום. בגיל 19 עליתי לארץ ולמדתי באוניברסיטה העברית בירושלים. שם הסתגלתי לאט לאט לחיים בארץ.
בצבא שירתתי בנחל מוצנח ולמדתי להכיר את החברה ישראלית על כל גווניה. אפילו נסעתי לחו"ל על חשבון הצבא – בלי דרכון אמנם – והכרתי מדינה שכנה (לבנון).
בתקופה ההיא הכרנו את ציפי, אשתי האהובה והמדהימה, ואחרי שנה התחתנו. סיימתי קורס מורי דרך ומיד, אחד אחרי השני, הופיעו בחיים שלנו הסיבה האמיתית לחיים: דור ההמשך – מור, עמרי, ואוריאל , שאנחנו כל כך גאים בהם...
עבדנו קשה, אבל זה היה שווה, לגדל בנים כאלו טובים. כולם שאלו איפה הבנות ואמרנו שהן כבר תבואנה אחרי הבנים. ואכן, לא טעינו... בגללם עברנו דירות ושכונות ובסופו של דבר בנינו את הבית הזה, כדי שיקבלו את הבית הכי נעים ואת החינוך הכי טוב שיכולנו לתת להם.
מבחינה מקצועית, לא היתה עבודה יותר מתאימה לאופי שלי מהדרכת תיירים. לעלות לאוטובוס ולהדריך מעלה את רמת האדרנלין בדם. להדריך תיירים בארץ זה אתגר ענק. בד"כ במשך שבוע שלם אתה הכל לתייר: מורה, מפקד, אבא, אמא, בייבי סיטר, חובש, מרכזיה טלפונית, פסיכולוג, הכותל המערבי (כולם בוכים), כומר להתוודויות, וספק שרותים (תרתי משמע – שרותים כל 1/2 שעה). דואג לאוכל, למפתחות, לחדרים במלון, מוודא שלא יתפזרו, ושיקנו מזכרות במקומות בטוחים (בטוחים למדריך, זאת אומרת), ועוד ועוד.
25 שנה בדיוק הייתי מדריך, ונהנתי מכל רגע. עשיתי חשבון שהדרכתי קרוב לעשרים וחמשה אלף תיירים. הכרתי אנשים מעניינים ולמדתי הרבה על תרבויות ודתות, במיוחד על הנצרות, כמו רוב מורי הדרך שנמצאים כאן היום.
בדומה לכמרים, למקצוע הזה יש לו יתרון גדול: לא כל אחד יכול לקום בבוקר ולראות את "הבוס" צלוב על הקיר... (הבוס הוא ישו כמובן...)
זה הרגע להודות לכל החברים שעבדו איתי ולהגיד לכם תודה על כל הרגעים היפים, הרציניים והמצחיקים... ותאמינו לי: היו הרבה כאלו...
עם השינוי הכפוי לחיים שלי בשנה האחרונה, גם הרגלי ההנאה שלי השתנו. אם פעם הייתי נהנה מטיול ברגל או מבריכה או מדברים פעילים אחרים, היום אני רוב הזמן בבית וחזרתי לאהבות הראשונות שלי: קריאת ספר, צפייה בסרט טוב, ו...שחמט!
עם כל זאת, ההנאה הגדולה ביותר שלי לא השתנתה: לפגוש חברים. עם כל אחד מכם יש לי קשר אחר – בין אם חלקנו חוויה משותפת או הרבה חוויות, בין אם יש לנו ידידות שמסמלת תקופה בחיים, או אהבה עמוקה וידידות נפש. כל אחד יודע, ואני נוצר את הקשרים האלה והזכרונות האלו בליבי.
אני אסיים עם שורה הלקוחה משיר שכתב המשורר הברזילאי הכל כך אהוב עלי, ויניסיוס דה מוראעס (היא, אגב, כתובה על קרמיקה יפה בפתח הבית שלנו): La vida, amigos, es el arte del encuentro – "החיים, רבותי, הם אמנות המפגש".
והמפגש הזה... היום... הוא כל כך מיוחד כי הוא המפגש האחרון.
שלח לחבר