הפעל אשף מילוי פרטים
עריכת פרטים כלליים
עריכת מוזיקת רקע
עריכת תבנית אתר
שלח מייל תפוצה
ביוגרפיה
עריכה
עַל ואֶל יָעֵל
יעל היא בתם של אלי ומרים, אחות בכורה למיכל ולתמר, אימא של יואב ולילך,
בת זוגו של ערן.
גדלה והתגוררה מרבית חייה ביקנעם.
בנעוריה למדה בבית הספר הריאלי בחיפה וכבר מגיל צעיר התנדבה
לסייע לאוכלוסיות מוחלשות, ואף למדה את שפת הסימנים.
בצבא שירתה כמפעילת מחשב בחיל האויר.
בחלוף השנים נרשמה ללימודי קלינאות תקשורת באוניברסיטת חיפה,
ובסופם החלה לעבוד כמומחית להפרעות דיבור אצל ילדים צעירים.
עבודתה הייתה חלק בלתי נפרד מהווייתה והיא התמסרה לה בכל כולה.
הילדים שבהם טיפלה והמשפחות שליוו אותם נכנסו לליבה
והיא נתנה להם את הכול ואת הקול שכה רצו להשמיע
.
יעל הייתה גיקית בנשמתה ואימצה לעצמה את כל המנהגים
והמניירות הכרוכים בתואר הזה. היא אהבה משחקי תפקידים
ומדע בדיוני ולא החמיצה אף הזדמנות לשקוע בעולמם
העל-זמני של דוקטור הוּ והארי פוטר. היא אהבה ספרים טובים
ואוכל משובח, חברים קרובים ושיחה כנה כמו זו שרק היא ידעה לנהל.
יעל הייתה אהובה מאוד בקרב משפחתה וחבריה
ואהבה אותם בחזרה ללא תנאים.
אבל יותר מהכול הייתה אהבתה הגדולה נתונה לשני ילדיה – יואב ולילך –
שהיו בבת עיניה, גאוותה ומקור כוחה עד רגעיה האחרונים.
להם אולי הייתה שולחת עכשיו את דבריו של דמבלדור
בספר הארי פוטר ואבן החכמים:
"אם יש דבר אחד שוולדמורט לא מצליח להבין, זאת אהבה.
הוא לא הבין שאהבה חזקה כמו זאת שאימך רחשה לךָ
משאירה סימן עמוק. לא צלקת, לא סימן שנראה לעין.
עצם זה שנאהבנו כל כך, אפילו אם האדם שאהב אותנו כבר איננו
– זה יגן עלינו לנצח".
יעל הייתה אישיות מיוחדת, נדירה ולא שגרתית וכשם שהייתה בחייה
- כך הייתה גם במותה. בימיה האחרונים ביקשה יעל
שלא להיקבר בקבורה דתית. זכות גדולה נפלה בחלקנו
למלא את בקשתה האחרונה ולקיים לה את טקס הפרידה הזה
– מיוחד ונדיר ולא שגרתי – בדיוק בדיוק כמוה.
העדפות
עריכה יעל הייתה גיקית בנשמתה ואימצה לעצמה את כל המנהגיםוהמניירות הכרוכים בתואר הזה. היא אהבה משחקי תפקידים
ומדע בדיוני ולא החמיצה אף הזדמנות לשקוע בעולמם
העל-זמני של דוקטור הוּ והארי פוטר. היא אהבה ספרים טובים
ואוכל משובח, חברים קרובים ושיחה כנה כמו זו שרק היא ידעה לנהל.
הספדים
עריכהורד פוקס
בבקרים האחרונים אני מתעוררת לעולם בלי יעל. הוא נראה אותו הדבר.
יעל היתה אוהבת את זה. היא לא אהבה את הדרמות סביבה.
בשבועות האחרונים, כשהמציאות הצליחה להחניק אפילו את האופטימיות העקשנית שלה,היו שני דברים שהביאו דמעות לעיניה- כמה המוות שלה יפגע בילדים והאנשים סביבה והמחשבה הבלתי נסבלת עבורה,שהיא עצמה לא תהיה שם לתמוך בנו.
תמיד היא היתה שם בשבילי, בקצה השני של הצ'אט, או בקצה השני של הספה,
מדגימה יכולת מרשימה שאף פעם לא הצלחתי לתפוס- לקרוא או לשחק בטלפון
ובו זמנית להחליף איתי ביקורת עוקצנית על מה שקורה דווקא על מסך הטלוזיה.
או להקשיב ולסכם קורס אונליין ובו זמנית למצוא בטקסטים שלי שגיאות עריכה וחוסר עיקביות.
זכיתי לתואר הבסטי שלה. החברה הכי טובה. אז הרשו לי, ברוח הרצון של יעל להיות התומכת,
הסייד קיק, ולא הגיבורה של הסיפור, דווקא לומר כמה מילים על המשפחה שלה.
לספר לכם מה הייתם בשבילה מנקודת המבט הזו, של החברה הכי טובה. ההורים, מרים ואלי.
אתם הייתם עוגן ממנו סירבה להתרחק. אתם לימדתם אותה על משפחה ומסירות דרך מעשים ודוגמא.
מיכל, את היית האחות המטפלת, פצצת פעילות ואנרגיה שתמיד הרשימה אותה.
תמר, האמא המושלמת, הבלתי אפשרית, זו שכולן צריכות לשאוף להיות כמותה.
אורן, במשך שנים אתה היית החבר הכי טוב. אחרי שנפרדתם זה הדבר שאליו היא הכי התגעגעה- הקלות בה שוחחתם על הכל.
ערן, אתה היית החוויה החדשה בתקופה בה כבר לא האמינה שתזכה לדבר כזה.שוב ושוב גרמת לה לצאת מאיזור הנוחות ולחוות, פעם אחר פעם הפתעת אותה בנוחות אותה השרת עליהבחצי השנה הראשונה של הזוגיות שלכם הגעתם עד מהרה להיות 'old married couple' כמו שהיא הגדירה את זה ובחצי השנה השניה אתה הוכחת את האמון שהיא נתנה בך שוב ושוב בכך שעמדת לצידה עד הסוף.
אלו עוד כמה מילים שכתבתי כשהתקווה אפסה, וידענו שזהו:
יעל. הלב שלי שבור.
הלוואי והיתה בי אמונה- כזו שתקהה את הקצוות החדים של ההיגיון, כזו שתטשטש את ההבנה הבהירה.הלוואי ויכולתי לשאול, ולאמץ אלי תשובה שאינה מסודרת במספרים.
הלוואי ויכולתי להתפלש בלב השבור שלי, בלי לחשוב על כך שהוא אינו יכול להשבר, אינו יכול לכאוב,שהתחושה הזו שלי היא בעצם אוסף של כימיה, של נוסחאות, שמתכנסות לאפס.
אמיר פוקס
עד כמה שהייתי בטוח שאני הייתי גיק, כשפגשתי אותך גיליתי עד כמה עמוקה מאורת הארנבים הזו,
שיש לי עוד דבר או שניים ללמוד על גיקיות. לימדת אותי לרפא באפצ'י, לצחוק על דמויות, "למרק את השריון" ולתקוע בקרן. הייתה לנו תקופה נהדרת ביחד, אי אז בתחילת שנות האלפיים. תקופה שתרמה רבות לעצב אותי כאדם שאני כיום. אמנם החיים, והשנים, הרחיקו מעט בינינו, אני עצוב על לכתך, אבל שמח על שזכיתי להכיר אותך. נוחי על משכבך בשלום, יעלי.
ערן אגמון
משפחה, חברים, יעל יקרתי, אהובתי,
אריק איינשטיין כתב,
מה שהרס אותי
היה הצחוק שהיה לך בעיניים
כשאמרת נעים מאוד
מה שהמיס אותי
היה החום שזרם ממך
כשנתת לי ידך
הייתה זאת אהבה ממבט ראשון
כמו בסיפורים
אהבה ממבט ראשון
רק לפני שנה הכרנו, שני גיקים שחיפשו פרק ב' לחיים פרק ב' שהיה טוב יותר מפרק א' שהיה אולי הפעם קצת יותר טוב .העובדות היבשות היו נגדנו, יותר מ- 100 ק"מ מרחק, אני כמעט מטר תשעים ואת קטנטונת, ימים ושבתות הפוכות....
אבל התחלנו לדבר והחיבור היה מדהים, איך אמרת לי פעם, "גם בשיחה הראשונה הרגשתי שאני מדברת עם חבר ולא עם עוד זר אינטרנטי". כי מצאנו על מה לדבר, על הקשיים של הילדים, על ה- X ים והבאלגן שהם עושים לנו בחיים ועל מדע בדיוני והארי פוטר ודוקטור הו.
וכך התחלנו לצאת, סופי שבוע גיקים של סדרות, של סרטים, של חדרי בריחה מצחיקים של מסעדות טובות, של שליקת חורף בערב בחמת גדר. יצאנו לכנסים של מדע בדיוני ששינו אוהבים ביחד.
פחדת איך הילדים שלך והילדים שלי יסתדרו וגם זה עבר בצורה כל כך חלקה, יובל שלי התחבר עם יואב ומשחקי המיננקראפט, ואופק עם לילך ויצירות.
היינו כותבים ממים על החוויות הזוגיות שלו וצוחקים מתגובות של אחרים על השטויות שלנו.
ישנו ביחד מחובקים מכורבלים כמו ביסלי גריל.
עד אותו יום לפני חצי שנה... נסעת לרמבם וחזרת עם חדשות... יש לי סרטן.
פחדת איך אני אגיב האם אברח ? האם אשאיר אותך לבד בקרב ? במקום והבטחתי לך באותו הרגע שלא משנה לי בכלל מה יש לך ואני שאני אוהב אותך אהיה איתך בטוב וברע בעושר ובעוני בחולי ובבריאות.
לחמנו יחד, הקרנות, כימו, ברכי טרפיה. עשרות ביקורים ברמב"ם אבל שום דבר מזה לא פגע לך במצב רוח שלך. בחיוך התמידי שלך.
חשבו שיסיימו את זה, חגגנו ביחד את יום ההולדת ה- 42 שלך, את החיוך והצחוק והחיבוק שקיבלתי שנכנסת לצימר והוא היה מלא בבלונים ושמך שהיה כתוב על המיטה לא אשכח לעולם.
אבל הסרטן לא ויתר... שניה לפני שהתחלנו את הקרב מחדש ברחנו לאילת, ופרחת ושמחת וקפצנו ביחד בבריכה.
קצת אחרי אילת כבר נכנסת לאשפוז ויום ההולדת שלי ויום השנה להיכרות שלנו נפל באמצע. אבל שום בית חולים לא ימנע מאתנו לחגוג יום שנה ובאתי אליך עם אוכל טעים שכבר הצלחת לאכול ממנו רק כמה כפות.
הייתי אצלך בבית החולים רק לפי 3 שבועות... היית עם חיוך עם שמחה עם מחשבה שעוד שניה בכל זאת מתחילים את הקרב השני אבל במקום זאת קיבלו את התשובה שזהו הסרטן ניצח אותך.
לא עזבתי אותך שעברת לבית. ישנתי על מזרן לידך והחזרתי לך את היד והעברנו את הלילות האחרונים ביחד.
אז עכשיו רק אברך אותך שלכל מקום שבו תהי תכבשי אותם עם חיוך מנצח שעטוף בתלתליך. שתמצאי חבורת ילדים לשפר ולתקן להם את הדיבור שהאושר שהיה חלקנו בשנה הזאת ילווה אותך בכל מקום שבו תהי.
אוהב אותך תמיד,
ערן
.jpg)
שלח לחבר