הספדים

אבא יקר שלי,                                                                                 25/2/16

כבר עברה חצי שנה מאז שניפרדנו, ואת חסר לי כל יום. כשאני מדברת עם אמא , אני מדברת בלשון רבים, כאילו גם אתה עדיין בבית, ומתחלק איתנו בכל הקורה אצלנו . תמיד דאגת לפרנסה, לבריאות ולילדים, ולכן כשאני מעדכנת את אמא אני תמיד גם מעדכנת אותך, כדי שתהיה בעיניינים, ושתרווה נחת מהילדים והנכדים, שלנו שנימצאים בארה״ב, זוהי הארץ המובטחת, שאתה כל כך אהבת.אז אני אספר לך שבקרוב אלי יבוא לבקר בארץ עם שחר ושרה, אישתו הטריה, וגם נוגהלה שעוד מעט מסיימת את לימודי הרפואה, ביקרה בארץ עם אלי. תהיה לנו רופאה נוספת במשפחה, והיא מסיימת את לימודיה בהצלחה רבה באוהיו שבארה״ב. שחר עושה חייל כפרופסור ,הוא קורה הרבה, ומתמצא כמעט בעל תחום , בן שיחה לכל נושא;  ואורן מצליח מאד בקריירה בסן פרנסיסקו, גם הוא מתעניין בהרבה נושאים, במיוחד בכלכלה ועסקים, ותשמח לשמוע שהוא גם ממשיך לאכול goodies . לכל הילדים יש כלב, ובו של אורן ואמילי ביקר אותנו השבוע ומאד נהינה להשתובב בחצר שלנו. בטוח שהיית נהנה לשחק עם הכלבים של הילדים שלנו, אבי של נוגה, פרל של שחר בשיקגו, ובו של אורן. אני ואלי אוהבים לטייל, כמוך, ומרבים להינות בהליכות בטבע, במזג אויר טוב, ובטיפוס על גבעות.   אז אתה יכול לרוות נחת מכך שכל מה שהנחלת לנו, כל הדברים שהחשבת, וכל דאגתך נושאים פירות וממשיכים בדרכך וברוח שהקנית לנו.

אוהבת לתמיד,

אירקל׳ה

7/9/15
אבאל'ה יקר שלי,
אני אוהבת אותך.
אני בכלל לא תופשת שאתה לא כאן אתנו, לוקח חלק פעיל במפגש שאתה בוודאי היית מכנה אותו 'שמח'. כן, שמח מכיוון שמבחינתך  כל הזדמנות למפגש של משפחה וחברים היה נחשב לשמח. היית מבקש להכיר את כולם, שנציג בפניך את אלו שאתה לא מכיר ומיד היית מניע שיחה ערה, והיית קולח ומפגין בקיאות בכל תחום אפשרי שהפרטנר מנגד היה מעלה, גם במגוון שפות (אנגלית, גרמנית, צרפתית, פולנית וכמובן עברית, ותמיד בשפה גבוהה ובדיוק לשוני ו דקדוקי. 'החלפת דעות' היית קורה לזה. אם חלילה היית חושד שמדובר בהתכנסות לכבודך, היית מבטל זאת בחטף ובציניות, היית אומר Sei  nicht zo narrish, בין אם היה מדובר בחגיגת יום הולדת ובוודאי ובוודאי אם היה עולה בדעתך שיתכנסו כאן לכבודך למסע פרדה ממך כפי  שקורה כאן כעת ממש ברגעים אלו . אמנם, התרככת מעט עם השנים כשאפשרת לנו לחגוג לך ימי הולדת ואפילו לכאורה הסכמת  לקבל מתנת יום הולדת, אך זה היה כמובן במסווה, ע"פ שם קוד שהפך למוסד במשפחתנו, 'באים לצ'ולנט של עינתי', כן, כל כך אהבת את הצ'ולנט שאני מכינה שזו הפכה להיות עבורך המתנה והחגיגה האולטימטיבית. זכיתי!
מבקשת את סליחתך אבא שלקחתנו היום את החרות , להיפרד ממך כאן במה שבעיניך כאמור היה נחשב מיותר לחלוטין.  אם כבר, היית אומר, לפחות שידוברו כאן דברי טעם (ולא גיבובי שטויות נבובים). , רצוי במתמטיקה, בהיסטוריה או לכל הפחות גילויים מסעירים מעולם המדע. רפואה כבר אמרתי? מי שלא הכיר אותך לא יכול היה להעלות על הדעת איזה משאב של ידע עצרת בקרבך. במקום לפתוח אנציקלופדיה או מילון (בכל שפה) ובטח טרום ימי הויקיפדיה, רק היה צריך לפנות אליך בשאלה בכל נושא שאפשר לעלות על הדעת: וזה היה כמו להקיש ערך, ומיד היית משגר פלט מלא: תאריכים, שמות מקומות, מהלכים, אסטרטגיות, ניתוח סיטואציות ומה לא. חבל שהזיכרון המופלא שלך דילג דור במקרה שלי אבל לפחות ילדיי הלו הם נכדיך זכו.
קצרה היריעה מכדי שאוכל לספר איזה בעל מדהים היית לאמא – 67 שנות נישואין באהבה ובצמידות סימביוטית שאין שני לה.  ואיזה אבא דואג, מתעניין ואוהב היית לנו לליאורקל'ה, אירקל'ה ועינתקוש שלך.
איזה כיף היה לי, איזו פריבילגיה שיכולתי לפעמים לנפנף אותך כשניג'סט לי( אומרת ניג'סט כי דבר אחד  לא עמדת בו וזה להדביק את קצב הסלנג ואני לא בטוחה שתרגלת את השיעור האחרון שאמא העבירה לך על מה זה 'לחפור'). בקיצור, אני כל כך מתגעגעת כבר לניג'וסים שלך. היית לי לצור איתן, יודעת בבטחה  שגם כשאני מנפנפת אותך אתה מאחורי תמיד ולא משנה מה.
תודה על שהיית לי לאבא. אוהב, מסור, מרביץ דעת ודרך ארץ – נשמע מליצי אבל כל כך אמיתי.
והפירות מדברים בעד עצמם: אתה ואמא הקמתם כאן בישראל משפחה לתפארת, 3 בנות, 10 נכדים ועד כה 8 נינים אך היד עוד נטויה....
חיית חיים מלאים ולא רק בפאן המשפחתי כי אם גם מבחינת פועלך ועשייתך המקצועית. הגעת לכאן מוינה ב-1938 כבחור ציוני צעיר, למדת בטכניון ולאחר מכן הפכת להיות חלק מסגל ההוראה שם ובמקומות נוספים. זכית להעמיד דורות של סטודנטים ששמך נישא בפיהם עד היום. במקביל  עמדת בראש המעבדה המטלורגית של התעשייה הצבאית והיית שותף פעיל בפיתוחה של התעשייה הביטחונית כאן בארץ. חשת סיפוק והנאה בשנים שחיית בלונדון עם אמא במסגרת השליחות שיצאת אליה ותמיד לא משנה איפה ע"פ הגלובוס הלכת לקונצרטים (בשביל אמא) ולעוד פעילויות תרבותיות רבות, כולל הרצאות בנושאים שונים שאתה ואמא עוד הלכתם גם השנה. אין דברים כאלה אבא! יחיד ומיוחד אתה.
זה קצת מנחם אותי לדעת שחייך היו מלאי משמעות והספקת כה רבות ובעיקר מכך שניכר היה יותר ויותר בשנותיך האחרונות שאתה מוקיר ונהנה מהמשפחה הענפה ומשפע הצאצאים סביבך, כשאתה הגזע של כל אותם הענפים.
מנחם אותי שם לדעת, שנפרדת מאתנו בביתך שלך ושל אמא, לאחר ארוחת הבוקר (שאותה הכי אהבת מבין הארוחות ביום) ובכורסתך שלך.
 אני מודה על שהיית לי לאבא, בזכותך הרבה אני מי שאני היום וגאה להיות בתך הקטנה לעולמים!
 
 אוהבת אותך מאד אבא יקר שלי. נוח על משכבך בשלום!
עינת
 
 
 שלום סבא,                                                                     7.9.15
זאת אני, מספר אחת אחת, כפי שנהגת לקרוא לנו, רוצה לומר כמה מלים אחרונות.
קצת קשה להתייחס אליך בנפרד בלי סבתא , כיוון שכל הזכרונות שלי ממך הם כאילו הייתם יישות אחת בלתי נפרדת, ובכל זאת, היית חלק משמעותי בחיי גם כסבא וגם כאראש משפחה.
אני יודעת, שבשנים האחרונות זה כבר לא היה אותו הדבר וכמעט ולא התראינו, אבל בניגוד לאחרים, אתה אף פעם לא כעסת על כך וכשראית אותי תמיד נשיקה וחיבוק עוצמתי בלתי מרפה.
אהב ודאגה אין סופי אלי כילדה קטנה והידיעה, שחשוב לך שאהיה תלמידה מצטיינת. וחס וחלילה לא אסיים כמדביקת בולים בדואר.
היית שם בכל הארועים החשובים בחיי, בימי הולדת, כשההורים בחו'ל, בטקסים בצבא, חתונה.
כל כך שמחת כשנסענו לקנדה ויותר מזה איך התרגשת, כשקבלנו את האזרחות הקנדית. וכל כך כעסת, כשחזרנו פתאום..... אף פעם לא הבנתי את זה ממש.
אבל גם איך התרגשת, כשאיתי, מספר אחד אחד אחד, נולד ובאת לקבל את פנינו בשדה התעופה.
ויכולתי להסביר לך שעות מה עושה קלינאית תקשורת ומה זה אוטיזם ופתאום הספרים שנתת לי לקרוא בנושא וההבנה שלך של מה שאני עושה....
וכשלי לא היתה סבלנות להקשיב לך כבר ולכל ההיסטוריה העולמית, התייחסת בכבוד לדרור שגם הוא נהנה לספר לך על עבודתו וללמוד וללמוד ממך....
תנוח על משכבך בשלום...
להתראות סבא,
שירי
 
סבא היקר והאהוב,                            7/9/15             ביחד עם סבתא גידלתם דור שלם של נכדים המתפרס על פני יותר מ-40 שנה. משירי הגדולה ועד ענבל הקטנה – עבור כולנו היית דמות מרכזית, משפיעה ומעצבת של השנים החשובות בחיינו. שמענו בעצותיך, התפארנו והתגאינו בידיעותיך, נהנו ורותקנו מסיפוריך, זכינו בנדיבותך ולעיתים אף התביישנו ונכלמנו כשהבעת את כעסך. 

עבור כולנו היית ותמשיך להיות מצפן אנושי שמראה את הכיוון הנכון לחיים מלאים ועשירים, כמו אלו שבנית לעצמך. נולדת עם סבתא באחת מן התקופות המורכבות והקשות שידעה ההיסטוריה האנושית ועברתם שניכם ילדות מסעירה ומטלטלת. בזכות נבונותך, כישוריך השכליים וראיית החיים מלאת האור והשמחה, הצלחת להוביל את סבתא, ומאוחר יותר גם את יתר בני המשפחה, במסלול חיים נעים ובטוח, מסלול שעליו צועדים כיום בבטחה גם יתר צאצאיך.

עם לכתך ביום עצוב זה הסתיים פרק חייך אך נפתח פרק חדש – זהו פרק מורשתך. כיאה לאיש מדע ומהנדס, סדר ולוגיקה היו מרכיב חשוב בחייך. את אהבתך העצומה אלינו תרגמת לשיטת מספור חביבה של כל צאצאיך. כל אחד מאיתנו נושא את מספרו בגאווה ומוריש לילדיו שלו מספר חדש על פי התבנית שהתוואת, שמהווה מעין קוד משפחתי פנימי.   עם הזמן, סדרת המספרים תלך ותגדל ותהווה עדות חיה לעץ המשפחתי שנטעת וגידלת עם סבתא במו ידיכם. ועם הזמן, הדמעות והחנק בגרון יתחלפו להם בחיוך, צחוק ושמחה – כמו אלו שעיטרו את פניך וחייך ובוודאי תשמח שיהיו גם נחלת צאצאיך.

בין יתר הזיכרונות השונים שיישארו מהתקופה שזכינו להכירך, ייצרב אצל כולנו זיכרון משותף אחד של אותה לפיתה חזקה ואוהבת שלך, המלווה בנשיקה על הראש בכל התראות או פרידה ממך. בהזדמנות זו כולנו מחבקים אותך חזק ומנשקים אותך פעם אחת נוספת ולתמיד.

בשם יתר בני המשפחה, אוהב ומתגעגע,

1:4, רזי    

אזכרה במלאת 1 שנה למותו של אבינו היקר, קרל בר אבי

9/9/16
לאבא היקר,
לא מאמינה שעברה כבר שנה, מאז לכתך מאתנו.
מרבים להזכיר אותך, בהזדמנויות שונות: כיצד אתה היית נוהג לומר, מה אתה היית חושב במקרים שונים. והרי דעתך היתה תמיד מאד חשובה ודומיננטית. וכולנו אהבנו תמיד לשמוע את חוות דעתך בנושאים השונים. הרבית להאיר את עינינו, כיוון שהיית מעיין של ידע בלתי פוסק. בכל תחום ותחום שהוא, מיד ידעת לספר ספור אודותיו ובצורה מעניינת כל כך. ניתן היה ללמוד ממך בלי סוף. האמת, שחבל לי שלא למדתי עוד ממך, כיוון שידעת לעשות זאת בצורה מרתקת ביותר, שנונה, הומוריסטית או צינית: בהיסטוריה, בגיאוגרפיה, במתמטיקה ובמה לא. בכל נושא ונושא!!! אפילו לגבי מוזיקה, ידעת לספר: תכנים של אופרות, חייהם של המלחינים, התיאוריה שמאחורי היצירות. והרי, מוזיקה נחשבת (עד היום) לתחום של אמא. אבל אתה שלטת גם בנושא הזה. כנ'ל לגבי נושאים יהודיים:  למרות, שלא היית בן אדם דתי, ידעת להסביר נושאים הקשורים ל'יידישקאייט''.
שנה זו היתה קשה מאד עבורי וגם עבור יתר בני המשפחה – ובעקר לאמא, אינגוש'קה שלך. להיות בלעדיך לא פשוט בכלל לאמא. התצלומים שלך ושלה, כשאתם מחזיקים ידיים, מתנשקים ומתחבקים – נמצאות כל הזמן ליד הכורסא של אמא ואנחנו מתבוננים בהם וזוכרים. גם הנינים מתבוננים בתמונות הללו וזוכרים. אנו זוכרים את החיים היפים שהיו לך יחד עם אמא, את ההנאות המשותפות שחלקתם יחד לאורך השנים, את הבילויים הרבים שלכם, את הנסיעות בעולם. הצלחת לחיות חיים טובים ומספקים, שבהם העיקר שעמד לנגד עיניך היה – המשפחה. חיית בצניעות, למרות שיכולת להרשות לעצמך לחיות ברווחה רבה יותר. העדפת להעניק לילדים מאשר לעצמך. לא חפשת אף פעם מותרות. גם לא התנשאת מעל אחרים, למרות מכלול התכונות הרבות שלך.
קשה לנו בלעדיך אבל החיים ממשיכים. אני בטוחה, שהיית רוצה שנמשיך בחיינו, כרגיל ושנצליח בכל מעשי ידינו. אז חשוב לציין, שכל הבנות, הנכדים והנינים מתקדמים בחייהם בצורה מוצלחת ביותר. איתי – הנין הראשון שלך, עומד לעלות לתורה בקרוב, בגיל בר מצוה (כן, כן – הוא כבר בן 13 ש') !! כל יתר הנינים, עולים במעלה הכתות בבתי הספר, ילדים נהדרים אחד ואחת כולם!! אתה יכול להיות גאה בכולם. (נו, יש גנים ותורשה...). אז יש ממשיכים גם בדור הצעיר, שמתעניין ולומד ומשכיל – כפי שאתה אהבת. זהו דור ההמשך, שאתה התחלת בו וזה כל כך משמח לראות זאת.
השורשים שלך הצמיחו עץ ענף עם הרבה פירות!!!
אוהבת ומתגעגעת אליך עד מאד,
ליאורה
 

9.9.16 

אבא יקר, 

רציתי לספר לך מה עבר עלינו בשנה האחרונה מאז ששוחחנו לאחרונה. אלי ואני מאד אוהבים את איזור סן פרנסיסקו והמפרץ פה אנחנו גרים, הילדים מבקרים מידי פעם, אורן מתגורר בסן פרנסיסקו וההודעה החשובה והמשמחת היא שהוא ואשתו אמילי מצפים לילד, התינוק הנכד או הנכדה הראשונים שלנו, שיהיה בשעה טובה! שחר מתגורר בשיקגו עם אשתו, שני כלבים ושני חתולים, ומלמד ועושה מחקר באוניברסיטת אילינוי בשיקגו. מזג האוויר בשיקגו קצת בעייתי בשיקגו: מאד חם בקיץ, ומאד קר בחורף. השבוע הוא דיבר עם אמא ועידכן אותה בכל מה שעובר עליו ואשתו שרה. נוגהלה עובדת מאד קשה בתחום שאתה מאד אוהב ומעריך, רפואה! יש לה תורנויות רבות, והיא ישנה מעט מאד בין בתורנויות, היא כרגע ובשלוש השנים הקרובות בהתמחות ברפואת ילדים.  אתה כאמור לא מרחם על כאלה שעובדים קשה, ומאמין שעבודה קשה היא חיינו. אלי ואני מאד אוהבים לטייל ולצעוד , כמו שאתה תמיד אהבת, זה כיף מאד וגם בריא. הנוף פה מקסים ומזג האוויר משתף פעולה, היית בודאי נהנה לבקר אותנו פה, ואנחנו היינו אוהבים לבלות איתך ועם אמא באמריקה, ולשמוע אותך שר בגאווה את ההימנון האמריקאי.

שולחת לך המון נשיקות ואהבה,

אירית, אירקל׳ה 

8.9.17       אזכרה במלאת שנתיים ללכתך
אבא היקר שלי,
לא להאמין, שכבר שנתיים אינך אתנו. אנחנו ממשיכים להזכיר אותך בהזדמנויות שונות וזה אומר, שאתה ממשיך להיות חי בתוכנו, בתוך לבנו, בזכרון שלנו. אנחנו מדברים בינינו, לעתים וחושבים, מה אתה היית חושב או אומר על נושא מסויים. גם הנכדים והנינים מזכירים אותך. כשהם רואים תמונות שלך, הם מצביעים ואומרים, שזהו 'סבא קרל'.
כל כך הרבה דברים קרו אצלינו מאז. הנכדים שלך והנינים שלך גדלו. בעקר, רואים זאת על הנינים הצעירים, המתפתחים בקצב אדיר: לאיתי – הנין הבכור, היתה כבר בר מצווה לפני שנה, לגאיה תהיה בת מצווה בעוד שנה, לתומר תהיה בר מצווה בעוד שנה!! איך הזמן רץ!!  אוהד סיים כתה א' ודניאל עלתה כעת לכתה א'!!! יובל משחק כדורסל בקטסל, לוטם אתלטית ושחיינית ותמר מנסה לחקות את לוטם בכל מה שעושה!! רוני כבר הולכת לבדה, רוקדת ומתחילה לרוץ!!  הנין שלך הראשון בארה'ב, נייט, ממש שמנמן ומתוק!!
אני בטוחה, שהיית נהנה, כל כך, לראות את כל החבר'ה הצעירים החמודים והנפלאים האלה. אתה, הרי, תמיד אהבת ילדים. גם כשהלכת ברחוב וראית תינוק בעגלה, נהגת להציץ בו ולחייך אליו או לנפנף לו לשלום. בכל פעם, כשהילדים באו אליך הביתה, נהנית מהבאלאגן שעשו. רווית ממש נחת מכך. הם תמיד הכניסו בך רוח חיים.
ובכלל, היית תמיד בן אדם חברותי ואוהב אנשים. אני זוכרת, שכאשר הלכנו למקום כלשהו, תמיד הלכת לשוטט ואמרת, שאתה הולך לחפש מישהו מוכר. וכמעט תמיד, אכן מצאת מכר כלשהו, כיוון שהיו לך הרבה מאד קשרים עם הרבה מאד אנשים. ואהבת תמיד לפטפט עם כולם ולהחליף דעות. ובכלל, אף פעם לא היה משעמם אתך. כי תמיד נהגת לספר לנו מהידע העצום שהיה לך – בכל נושא שהוא, שרק הוזכר. וגם ידעת לספר, בצורה מרתקת ומאד מעניינת. אני תמיד חושבת, שחבל שלא שמעתי יותר ספורים שלך, כיוון שהיית אוצר בלום, ויקיפדיה, שאין כמוהו עוד כיום למצוא. איש אשכולות, רב רב תחומי, מולטי תחומי.
אבא יקר שלי, אתה חסר לי מאד ואני אוהבת אותך מאד מאד.
ליאורה

 21.1.18

הספד לאינגה של ליאורה: 

אינגה נולדה כבת יחידה להוריה, אויגניה (שנקראה: גניה ) וליאופולד (שנקרא: לי. במקור, היה שמו: ליפה). מוצא הוריה היה בפולין אך הם הכירו והתחתנו בוינה. שמה השני של אינגה היה 'סימונדה' SIMONDE)) (כנראה, על שמו של הסבא מצד האב, סימון). אביה למד משפטים ועבד כעורך דין. היה לו גם משרד בבית. אינגה גדלה בוינה. כשהיתה בת 10 ש', היתה בטיול באלפים עם הוריה. שם, קרס לפתע אביה, לנגד עיניה ומת מוות פתאומי והוא בן 40 בלבד. אינגה הצעירה, לא הבינה, כלל, מה ארע שם. היא נלקחה ע'י ידיד המשפחה לבית קפה ורק בלילה שמעה, שאמה בוכה בחדר השני. למחרת, ספרה לה אמה, על מותו של אביה. האב, לי, היה סוציאליסט, שנהג לצאת להפגנות בעד מעמד הפועלים, היה  אתיאיסט וע'פ מבוקשו, נשרפה גופתו ונקברה בבית העלמין בוינה, המיועד לאלו שאינם משוייכים לדת כלשהי. אחרי מותו, למדה אמה רוקחות, על מנת שיהיה בידיה מקצוע לפרנס את עצמה. אינגה נהגה לתת שעורים פרטיים ולמסור את הכסף שהרוויחה לאמה.
החל מכתה ה', למדה אינגה בבי'ס היהודי 'חיות'' (CHAYES GYMNASIUM). שם הצטרפה גם לתנועת 'השומר הצעיר'. היא היתה ספורטאית, שחיינית וגם למדה נגינה בכינור.
עם פלישתו של היטלר לאוסטריה ב-1938, עלתה אינגה, במסגרת 'עליית הנוער', עם קבוצת תנועת הנוער 'השומר הצעיר', לישראל דאז, שנקראה אז פלשתינה. אמה נשארה בוינה והגיעה רק מאוחר יותר לארץ. אינגה היתה עם קבוצתה בקבוץ מרחביה, אח'כ בקבוץ נגבה ולבסוף, בקבוץ עין המפרץ. משם עברה לחיפה ולמדה שם את מקצוע האחיות. עבדה כאחות במחלקת מיילדות בבי'ח 'רוטשילד'. היא התגוררה בחיפה עם אמה, שעלתה ארצה בעזרת אישור מיוחד ('סרטיפיקאט') ועבדה בחיפה בבית מרקחת ברחוב העצמאות.
בעת מלחמת השחרור, נפגשה אינגה ברחוב, בעת העוצר, עם בעלה לעתיד, קרל. הם הכירו עוד כילדים, כיוון שהמשפחות היו מיודדות אך, לאורך השנים, לא היה ביניהם כל קשר. אינגה וקרל נשאו בעת מלחמת השחרור והקימו משפחה עניפה: 3 בנות (ליאורה, אירית ועינת). הם התגוררו בחיפה למשך זמן קצר, אח'כ התגוררו בתל אביב, אצל הוריו של קרל ואח'כ עברו לגבעתיים. ב-30 השנים האחרונות, עברו להתגורר בכפר סבא.
אינגה וקרל נהגו לטייל בעולם – אירופה, אמריקה הצפונית והדרומית, תאילנד. אינגה אהבה מאד קונצרטים ומוזיקה ונהגה 'לסחוב' אתה גם את קרל, שלא נהנה מן המוזיקה אך הסכים ללכת להופעות הללו, על מנת ללוות את אינגה, אשר היתה קרוייה בפיו 'אינגושקה'.
לאינגה וקרל היו חיי זוגיות טובים, עם אהבה הדדית רבה מאד, ללא וכוחים או מריבות. הם זכו לשנים ארוכות יחד. בשנתים האחרונות, לאחר מותו של קרל, שקעה אינגה בדכאון. בהמשך, השתפר מצב רוחה אך כבר לא היה כקודם. חסרונו של קרל היה מורגש אצלה באופן ברור ביותר. הם היו זוג, שאכן רק המוות הפריד ביניהם. יהי זכרה ברוך!!! 

הספד לאינגה, אירית, 21.1.18: 

אמא יקרה שלי,
כשנפרדנו בפעם האחרונה, בנובמבר, שאלת אותי מתי שוב נתראה – ואמרתי לך, שבקרוב, כמו כל שנה, נבוא שוב באביב ואח'כ בסתיו – אבל עכשיו עדיין חורף, אמא. אמנם, חורף ישראלי.
נתתי לך אז חיבוק חזק, החזקתי לך את היד ואת אמרת: ''אירק'לה'', כמו שאבא תמיד קרא לי , ''אירק'לה''. ואני אמרתי, כמו שתמיד אמרתי בסיומה של שיחה – 'שיעבור לילה שקט על כוחותינו' – 'כוחותינו', כמובן הם החיילים והמדינה אבל גם הכוונה לאמא ולמשפחה.
במשך שנים אנחנו חצויים בין סן פרנציסקו לכפר סבא, חיים במרחק של יותר מחצי עולם, צד השני של העולם, אבל המשפחה, אמא ואבא, תמיד פה והמילה 'הביתה' תמיד מכוונת לבית ההורים, הוא המעוז המשפחתי.
אבל עכשיו הסתיימה לה תקופה; את ואבא שתמיד עמדתם בראש השושלת המשפחתית, פיקדתם בגאון ובגאווה על השבט ההולך וגדל, כשאצלינו נייט וטליה הנכדים / הנינים החדשים שנוספו.
אני יודעת, אמא, גם ממרחק, שאת תמיד נהנית לראות את הסרטונים והתמונות של הנינים והנכדים. כולנו – שחר, שרה וטליה, אורן, אמילי ונייט, נגה ואשר, אלי ואני – אוהבים אתכם מאד ואתם תמיד בתוכנו ובלבנו.
                         אוהבת,
                              אירק'לה

הספד לאינגה: עינת 21.1.18

אמאל'ה יקרה שלי,
תודה תודה תודה.
אני מרגישה מבורכת שזכיתי באמא כפי שאת היית לי.
זכיתי שהיית לצידי עד היום, והיום אני גם מבינה כמה זה כל כך לא מובן מאליו. מילדות חששתי ופחדתי מהיום הזה- שלא תהיי לי יותר.
בגלל שהייתי בת זקונים הייתי עסוקה בלחשב תמיד בת כמה אני אהיה כשהדבר הנורא הזה יקרה ומה תספיקי או תספיקו, כי את ואבא אחד הם, לחוות עמי.
יותר מכל אני מאושרת שזכיתי שהיית סבתא לילדיי.
היית שותפה מלאה שלי בשיחות היומיומיות לדברים החשובים באמת –הילדים. (את אבא עניין התאכלס בעניין הילדים כמו למשל, (או בדר"כ) הציון במתמטיקה ) ואת תמיד התעניינת ורצית לדעת הרבה מעבר לתאכלס ומעבר לעובדות היבשות של מה עושה ואיפה היה כל אחד. את ידעת והבנת כל כך טוב את הנפש של כולם. מתי שמח, עצוב, איך הולך עם בני/בנות המין השני ומה בדיוק קורה שם. אני נדהמתי כל פעם מחדש איך הילדים כולם (מקטנה ועד גדול, מענבלי דרך טלטול עד גלגול ), עד ממש השבועות האחרונים משתפים אותך ברצון ומספרים לך גם פרטים אינטימים ודילמות הארד קור.   הכרת כל אחד מהם כל כך טוב, הרבה מעבר למה שהם יכולים לדמיין. היו לנו, לך ולי קודים משותפים לגבי כל אחד מהם. הספיקה לנו, בינינו,רק מילה אחת שתבטא מי באיזה מצב רוח. המילה האחת הזו תמיד היה בה כל כך הרבה משמעות ובעיקר הסכמה לאהבה אינסופית. כל כך תחסרנה לי השיחות היומיות אותך. את מי אשתף ? מי ידע ? אין אחד מבין החברים שלי כאן שלא יודע על השיחות היומיות שלנו. נכון שלפעמים קיטרתי, שאוףף אני לא מספיקה ולחוץ וכזה אבל גם אין כאן אחד שלא יודע כמה השיחות האלו היו חשובות לי ולא, לא רק על מנת לשמח אותך.  
תמיד, תמיד, נתת לי להרגיש אהובה ובטוחה ושיש מי ששומר עלי ומאד דואג לי.
ידעת כל כך טוב למתן את אבא בדאגה ובהלחצה ולפרש לו אותי איפה שהיה צריך ובעיקר לא הפסקת להתעדכן בשפה העכשוית ובסלנק. לא בכדי נשארת כל כך בעניינים. הכרת את כל החברים שלי בכיתה ובנוער העובד וגם את מרבית החברים, אם לא כולם שהתווספו עם השנים.
כל יום אחרי ביה"ס היית מחכה לי עם ארוחת הצהריים ואז היית מקשיבה לי איך עבר היום מי אמר למי למה וכמה. אח"כ היית באה לשבת על כסא הנוח במרפסת שטופת השמש בחדרי. זה היה הזמן בו התוודאתי ממש מקרוב לכל מתוקים האוסטריים שסבתא גניה הייתה שולחת לנו מוינה (כי עוד לא היה בארץ) מאנר, אילדפונזו, מוצרט קוגל או סתם שוקולד מילקה.
בקייצים הייתי כל שנה נוסעת איתך לסבתא גניה ולסבא אדו בוינה. אני זוכרת שלקחת אותי לקבר של אביך בבית הקברות היפה והמטופח ואז היית מאד בוכה. סיפרת לי על הטיול בהרים, בהיותך בת 10 כשאביך- לי-ליאופולד צנח ומת. סבתא גניה המדהימה המשיכה לגדל אותך בגפה ונפרדה ממך באומץ רב ובדאגה לשלומך כשקראה נכונה את המפה בשנת 38 , ובהיותך בת 16 הגעת לא"י .פלשתינה במסגרת עלית הנוער. בשנים הראשונות עברת במסגרת התנועה במס' הכשרות בקיבוצים ואח"כ הגעת לחיפה. אלו היו שנים מאתגרות אך כנראה היה בהן גם רגעי קסם שנשארו צרובים בזיכרונך לאורך השנים. האופטימיות שבך כתכונה דומיננטית, בוודאי  סייעה לך בתקופה ההיא וכך המסר העיקרי שהועבר אלי משנים אלו זו השמחה כשסבתא גניה הצליחה לקבל את הסרטיפיקט והגיעה גם לארץ והפגישה בהדר הכרמל עם אבא, אהוב לבך. בעצם זו הייתה פגישה מחודשת עם אבא והפעם כשני בוגרים כי המשפחות שלך ושל אבא עוד הכירו בוינה וזכורה התמונה שאבא דוחף אותך בעגלת התינוקות. התחתנת עם אבא בחיפה בזמן המאורעות, והקמתם משפחה לתפארת.
3 בנות, 10 נכדים, 11 נינים והיד עוד נטויה. שבט לתפארת.
לך ולאבא הייתה זוגיות צמודה ומופלאה, מתעדכנת on line (עדכון תוך כדי שיחת טלפון אם לא כל אחד במכשיר אחד).
המשכת כל העת לאורך השנים ללמוד במסגרות שונות, בעדיפות לתחומי האומנות והמוזיקה אך גם לקחת חלק בשמחה בלימודי תרבויות עתיקות, היסטוריה, מזה"ת ומה לא. שולטת בשפות רבות מפולנית, צרפתית ואף ספרדית וכמובן טיילת עם אבא עוד ועוד בכל העולם.
השנתיים ורבע האחרונות מאז לכתו של אבא היו לך לא פשוטות בלשון המעטה אך תמיד היית חזקה והמשכת לשמור על אופטימיות.
היית בכאן ועכשיו. נהנית לשמוע קונצרטים והרצאת עם חוהל'ה חברתך מאז ומעולם, מהביקורים השבועיים  אצלך עם הנכדים, נהנית כשהלכנו לפארק או למרינה, לא ויתרת על התנסות עם ה'ספינר' האופנתי – כשכולם גלגלו רצית גם, ומחית בתוקף אך לפני חודשיים,  הכיצד יתכן  שטרם היית ב escape room. הכפפה הורמה, הדור הצעיר מצא בזריזות חדר מונגש ואת כיכבת עם כולנו והצטלמת גאה כשנמלטנו בהצלחה מהחדר המאיים של  פרנקשטיין (מומלץ).  שיא גינס ללא ספק.
וכל זאת אמאל'ה שלי, לא היה מתאפשר בלי הטיפול הצמוד והמסור של ,רופה. הנפש הקרובה לאמא ללא ספק בשנים האחרונות.
Rupa, I was talking about Ima’s life and I was also mentioning the last years and the period after Aba passed away. Rupa, your devotion, great heart and enormous of caring, enabled Ima’s quality of life for the last years.  
Words can’t express how much you were in Ima’s heart and now for ever in ours hearts. Ima was so lucky to have you  . We are all greatfull to you. 
אמא שלי, יקרה שלי. את כל כך חסרה. החלל גדול.
מקווה שהוקל לך כעת אחרי שבועות אחרונים בהם נלחמת כדרכך. מגיעה לך השלווה והמנוחה לעולמים. אמן !
אוהבת לנצח,
עינתי

הספד לסבתא אינגה משירי, אזכרה לשלושים:    16/2/18
לרוב אני כותבת ומתנסכחת בקלות, אבל הפעם זה קשה, מפני שכעת אני כותבת טקסט שלא יעבור דרך העיניים והאזניים הבוחנות של סבא וסבתא שלי, אני כותבת ויודעת שלא תעירו על כל מלה שגוייה, שבחרתי, לא תתקנו לי את ההגייה,  ובעיקר לא תהנהנו באישור ובגאווה.
מניחה, שאולי החלק הכי מוזר עבורי ועבורכם הוא להיות כאן בבית הקברות בלי סבתא, אבל, זה היה צפוי מתישהו, וסבתא הרי לא יכלה להיות בלי סבא כי תמיד זה היה ככה – סבא וסבתא ביחד. זוגיות ואהבה מופלאה שכזאת, שאין למצוא כמוה בימינו ואני תמיד התגאיתי לספר לכולם, שסבא וסבתא שלי ביחד מאז ומעולם, כל הזמן.
הקמתם משפחה לתפארת, 3 בנות, עשרה נכדים ו-11 נינים (בינתיים). קשה להאמין שבאמת שניכם כבר אל כאן יותר. תמיד הייתם פה בשבילנו, גאים ומודאגים כמובן, ותמיד מוכנים לעזור בכל מה שצריך.
באחד מזכרונות הילדות הראשונים שלי, אתם שכובים לשנת צהריים במיטתכם בגבעתיים ןאתם מזמינים אותי להצטרף, ושם מתחת לשמיכה מתחילה מסיבת הממתקים של קיטקאט ומאנר.
זכרון אחר מהקבוץ, הוא שבכל שנה, כשאמא ואבא טסו לחול, אנחנו נשארנו לשבוע לקייטנת סבא וסבתא. שמרתם עלינו ופינקתם אותנו בממתקים, נשיקות וחיבוקים.
בכל פעם כשטסתם וטיילתם לכם בכל העולם, הקפדתם תמיד לשלוח לי גלויה אישית, שאראה איזה כיף לכם, וכמובן אלמד על עוד מקומות חשובים בעולם, כי הרי הסברתם לנו מגיל צעיר, שהשכלה זה הדבר הכי חשוב ובכל פעם, כשמישהו מהנכדים החל ללמוד באוניברסיטה, התמלאתם שמחה וגאווה. גם את ימי ההולדת, אף פעם לא פספסתם והרגלתם אותנו לברך במזל טוב יום לפני התאריך ואת זה אף אחד ממשפחות אחרות לא יבין.
ויש עוד מלא זכרונות טובים, אני זוכרת אתכם בכל טקס וטקס שלי, החל מטקס חנוכה בגן ועד לטקס קבלת הדרגה בסיום קורס קצינות וטקס החתונה שלי. תמיד הייתם גאים בי ושמחתם אתי, בכל ההצלחות שלי. קראתם לי: 'שירק'לה, הנכדה הבכורה שלנו'. לימים היו לכם עוד הרבה נכדים ונכדות, אבל אני נשארתי גאה לשאת את התואר שלי.
אז אני גאה להיות אחת מהנכדים שלכם ואני אסירת תודה על כל מה שהשארתם אחריכם והענקתם לי. שמחה שהיו לי 44 פלוס שנים יחד, וככה אזכור אתכם, עם הזכרונות הטובים.
שירק'לה, הנכדה הבכורה שלכם – 1/1.

סבתא האהובה,    16.2.18 לאזכרת ה-30 לאינגה
יצא לנו לבלות ביחד 34 שנים. כשחושבים על זה, זה די הרבה ביחס לגיל שלי. כשיצאתי לדרך, את כבר היית בת 61. את האמת שדי צעירה בשביל נכד שישי. מתי בכלל הספקתם את כל זה? ליווית אותי בכל שלב בחיי. וככל שעברו השנים, הקשר ביננו התהדק ונהיינו חברים טובים יותר ויותר. מתוך אינסוף זיכרונות, תקף אותי פתאום זיכרון של מכתב ישן ששלחת לי בדואר אלקטרוני לפני 12 שנים. אז הקלדתי "Inge" במילות החיפוש ב-gmail בתקווה לאתר את אותו מכתב. למזלי, אף פעם לא מחקתי את האימיילים שלי, אז ה-gmail שלי נראה כמו בית התפוצות. קיבלתי אלפי תוצאות והתחלתי לרוץ עם ה-gmail אחורה בזמן...
מצאתי תמונות ששלחתי לך ולסבא מטיול שעשיתי לקובה, קוסטה ריקה, פנמה וניקרגואה בקיץ 2013. איזה מזל! חשבתי כבר שאיבדתי את כל התמונות מהטיול הזה כשה-hard disk שלי קרס לפני כמה שנים. המשכתי לדפדף לאחור. נתקלתי בהמון מצגות ששלחת לי. רובן בספרדית כדי שאוכל לתרגל. מידי פעם אימייל מאירית שמודיעה לך ולכולנו שהיא מגיעה לביקור בארץ. יש גם המון תמונות משפחתיות מליל סדר וראש השנה. אפשר לפתוח פנקס ולרשום בדיוק מי התייצב ומתי. אחר כך תמונה של סבא ושלך מחויכים ביומולדת של לוטם בקיסריה. בין מצגת יפה ששלחת לי על קרחון פריטו מורנו שבארגנטינה למצגת שמסבירה איך מגיעים למאדים סיפרתי לך ולסבא על המחקר שלי אצל ויטלי בבאר שבע ושמושיקו חבר של אורי בנה לנו אתר אינטרנט למעבדה. כתבת  לי בחזרה שאתם גאים בי מאוד ועוד מעט תראי גם את האימייל לסבא כשהוא יקום מהשינה. אבל רציתי למצוא את אותו מכתב ששלחת לי אז המשכתי ללכת אחורה. נתקלתי פתאום באיזו בדיחת קרש ש-Epi העביר לרשימת התפוצה שלו ומשום מה הגיעה גם אלי. הבדיחה ככה ככה אבל המסר חביב... אחר כך ראיתי מצגת ששלחת עם נימה פוליטית על הבזבוזים של ביבי ושרה (אקטואלי משהו). בהודעה אחרת כתבת לי שאת וסבא מקבלים כל הזמן עדכונים מאמא ואבא על הטיול שלי בספרד ופורטוגל אבל אתם מחכים שאכתוב לכם משהו בעצמי. באמת לא בסדר מצדי... המשכתי ללחוץ על החץ ימינה כדי לחזור אחורה בזמן בתקווה למצוא את אותו מכתב אבוד. השנה 2008 וה-gmail ספר כבר למעלה מ-1200 תוצאות. עוד אימייל שבו אני מספר לך ולסבא על מילואים שעשיתי ברמת הגולן ואז תמונה ששלחתי לכם עם ה-6 חתולים שנולדו בדירה שלי בבאר שבע.
לפתע ב-2006 הרשימה נגמרת ואני מאוכזב שלא מצאתי את המכתב. אני נזכר שהיה לי פעם, לפני עידן ה-gmail, אימייל של Hotmail ואני מנסה להיכנס לשם. הסיסמה עובדת ("רזי אפשטיין" בעברית כשהמקלדת על אנגלית – קלאסי), אבל החכמולוגים של Hotmail מזהים כניסה ממחשב לא מוכר. באמת גאונים – אחרי 12 שנה אסור להחליף מחשב? ניסיתי למלא פרטים כדי לקבל הרשאה להיכנס לאימייל הישן אבל עד שהפנטגון יאשר לי להיכנס לחשבון האימייל של עצמי כבר יהיה לי שוב פעם מחשב חדש.
סבתא - לפני חודש בדיוק ראיתי אותך בפעם האחרונה בדרך לשדה התעופה. חששתי מהמפגש. אולי לא תרגישי טוב, אולי תשני, אולי תכעסי עלי שאני נוסע ולא תרצי לראות אותי... כשהגעתי עדיין ישנת אז פטפטתי עם עינתי בסלון. אחרי כמה דקות התעוררת ונכנסתי להגיד לך שלום. היית מאוד חלשה אבל חייכת אלי כל הזמן ונתת לי את היד. אפילו התעניינת ושאלת לשלומי ומתי אני נוסע. לפני שהלכתי, נתתי לך נשיקה על המצח ואת לחשת לי שנתראה בשנה הבאה כשאחזור. יצאתי מהבית בכפר סבא עצוב אבל מחוזק!
את אותו מכתב שכתבת לי פעם קראתי בחנות אינטרנט בלימה, בירת פרו, במהלך הטיול הגדול לדרום אמריקה ב-2006. הייתי עצוב מאוד באותם ימים וחשבתי לסיים את הטיול מוקדם מן הצפוי ולחזור הביתה מלימה. המילים שכתבת לי הפיחו בי רוח חיים והעלו אותי על אוטובוס צפונה עם ביטון ויפתח במקום על מטוס הביתה. לצערי, אינני זוכר את נוסח המכתב במלואו אך את מילותיו העיקריות והמרגשות אני לא שוכח (ואני מתרגם אותן כאן מאנגלית לעברית):
"רזי - סבתא אומרת לך מניסיון: בחור כמוך לא צריך להתאבל ולבכות על אף בחורה. אני יודעת שעכשיו הכל נראה מעונן ואפור, אבל תראה שיגיע יום ומסביבך הכל יהפוך ורוד ומלבלב כמו פריחת האביב." 
סבתא - לא פעם ייחלתי שאת וסבא תזכו להכיר את בת זוגתי והיא תזכה להכיר אתכם. לצערי, הדברים לא הסתדרו בדיוק כפי שקיוויתי. אבל יום אחד כשזה יקרה, המילים שכתבת לי באותו מכתב יקרמו עור וגידים ואני אספר לכולם שזכיתי להיות הנכד של הסבתא הכי חכמה בעולם!                                                                     אוהב ומתגעגע,     רזי (1:4)

 
אזכרה לקראל בר אבי ז'ל
ספטמבר 2018–08–31
אבא יקר שלי,
עברו כבר 3 ש', שהלכת מאתנו. אני לא מאמינה, שמדובר רק ב-3 ש', כיוון שהתרחשו כבר כל כך הרבה ארועים מאז. בעקר, שמים לב לכך, כאשר מתבוננים בנינים ובנינות שלך, שגדלים מיום ליום. בשנה האחרונה סיים גל תואר ראשון, טל סיים את השרות הצבאי, גאיה חגגה 'בת מצוה', תומר חגג כבר 'בר מצוה', נולד נטע לאורי ולרותם וכבר התקיימה ה'ברית'. איתי וענבל יעלו לביה'ס התיכון בשנה'ל הקרובה, גאיה עולה לחט'ב, דניאל סיימה כתה א', אוהד עולה לכתה ג', יובל עולה לכתה ה', רוני עולה לפעוטון, לוטם עולה לכתה ד', תמר עולה לגן טרום חובה.  אתה יכול להיות גאה בכולם – שהם מקסימים וחמודים להפליא!!! אתה הרי, תמיד אהבת לפגוש אותם ולהיות בחברתם.
אנחנו מרבים להזכיר אותך, מדי פעם וכך משמרים את זכרך. אנחנו אומרים: 'סבא קרל נהג לומר כך וכך...'. הנכדים והנינים זוכרים אותך היטב, מביטים, מדי פעם, בתמונות שלך ושל אמא ונזכרים. אני מספרת אודותיך ואודות אמא לנינים, מדי פעם. לעתים קרובות, אני מצטערת, שלא שאלתי אותך יותר שאלות לגבי העבר שלך ובעקר של בני משפחתך, שנספו בשואה. אני יודעת, שמסרת לגביהם ב'יד ושם' ואני מתכוננת לדלות משם את הפרטים עליהם. אתה ידעת לספר, באופן כל כך מרתק, על כל נושא ונושא ולהרחיב עליו. למשל, כשחפשתי מידע אודות סבא אדוארד ברוצ'ינר – למרות שלא היה קרוב משפחה בדם שלנו, היית היחידי, שיכול היה לספר לי עליו. כך יכולתי למסור את הפרטים לגביו בספר שנכתב בימים אלו באוסטריה על רופאים יהודים בזמן השואה. ספרת תמיד בצורה חיה כל כך, כמו מספר ספורים!!. בכפר תבור יש כתובת על המתנ'ס, מפיו של יגאל אלון: ''עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". לדעתי, יש בכך הרבה מן האמת. השורשים שלנו משמעותיים ביותר, על מנת שנצמח כלפי מעלה. לכן, כולנו יונקים מעברנו והדרך שאנחנו פועלים בה היום, מתבססת על הורינו ועל המסורת ממנה באנו.
מצאתי כעת, בין הספרים שהיו בספריה שלך, ספר שהזמנת מ'אמזון' אודות החידה הגדולה ביותר והבלתי פתורה במתמטיקה של רידמן. תמיד התעניינת בכל התחומים והרבית לקרוא וללמוד. מתימטיקה נחשבה בעיניך כ'מלכת המדעים' ואני מקווה, (אם יהיה לי זמן, כח והבנה מספקת) להתחיל לקרוא גם כן את הספר הזה, לפחות להתחיל... מקווה, שארגיש קצת חלק ממך, כשאעשה זאת.    מסרתי, השבוע, מספר ספרי הגות ושירה בגרמנית, שמצאתי בספרייתך, ל'מכון גתה' (ספרים של גתה ושל היינה ועוד – אני חושבת, שחלקם היו שייכים לאדוארד). התרגשתי מאד, כשנכנסתי לשם, בפעם הראשונה בחיי כיוון, שאתה נהגת לנסוע לשם, לעתים קרובות ולשאול משם ספרים לקריאה. עולם התרבות היה כל כך משמעותי בשבילך.  
היום קבלתי ברכת 'שנה טובה' מאברהם פסטרנק. הוא זכר, שכעת הוא יום השנה השלישי למותך. אברהם היה בחור צעיר, שעבד אתך במעבדה בתע'ש, שבא מרקע חסר השכלה. אתה הוא זה שטפחת אותו ועודדת אותו ללמוד ולהתקדם ושמשת לו דמות אב, לאורך השנים. הוא, אכן, למד וקבל משרת ניהול בכירה בתעש ולכן היה תמיד אסיר תודה לך, במשך כל השנים. אני חושבת, שהמקרה הזה הוא דוגמא קטנה, ליחס החם והאנושי, שגילית תמיד כלפי האנשים סביב. לכן, גם היה לך חוג חברים גדול מאד, שאהבו אותך, למרות הציניות שלך. לדעתי, הם חשו, שזו ציניות 'לא אמיתית' ושמאחוריה מסתתר אדם בעל רגשות (שכן, לולא זאת, היו, בוודאי, מתרחקים ממך).
גם היתה בך צניעות רבה, ללא גאווה על כל מה שהיה לך: והיה לך לא מעט!! – ידע, שאין לתאר כמותו בכל התחומים, שרק ניתן לתאר. אף פעם לא חשבת, שצריך להתפאר בכך. להיפך: חשבת, שזה מובן מאליו, שאדם צריך להיות בקי בהיסטוריה, גיאוגרפיה, מתימטיקה, כימיה, בשפות ומה לא...
אני מתגעגעת לחבוק ולנשיקות ולחום שנתת לי ולכולנו. למרות, שהעמדת פנים (כן, לדעתי, זו היתה העמדת פנים בלבד!) של אדם שכלתני, הפועל 'מהראש', היית בן אדם חם ורגשני. אני זוכרת, שפעם אחת התווכחנו קשות, כשנשארתי אתך בבית כשאמא אושפזה בבי'ח. כעסתי עליך מאד. ואז התחלת לבכות וחבקת ונשקת אותי ובקשת ממני סליחה ואמרת לי, שאתה כל כך אוהב אותי. למרות שהיו לנו הרבה מריבות, לאורך השנים. היום הזה נחרת בזכרוני.
באותו הקשר, אני זוכרת, שכאשר היינו ילדות צעירות (אירית ואני) וקבלנו עונש ממך ומאמא, אתה תמיד התפייסת אתנו במהירות ולא נשארת עם כעס, לאורך זמן רב זו היתה אחת התכונות שלך – שאף פעם לא נטרת טינה לאף אחד, לא המשכת עם הכעסים ולא חשת פגוע ונעלב עם צורך לנקמה. להיפך, המשכת בקשר טוב עם כולם ולא זכור לי אף מקרה בו ניתקת קשר עם מישהו.
המשפחה היתה כל עולמך ואמא היתה היקרה לך מכל. אמא הצטרפה אליך השנה. זו היתה שנה קשה מאד עבורי ועבור כולנו. אמא תמיד ידעה, שיום אחד תנוחו יחד לעולמי עד. הנחמה שלי היא, שאתם יחד. 
אוהבת ומתגעגעת,
בתך ליאורה
 
1.2.19 אזכרה לאינגה מליאורה, במלאת 1 שנה לפטירתה:
אמא יקרה,
היום אנו נפגשים כאן, ליד הקבר שלך. כבר עברה שנה. לפעמים, נראה לי שחלף כבר המון זמן ולפעמים נראה לי, שהכל כל כך טרי עדיין בזכרון. אני מדברת אתך, לעתים קרובות. יש ימים רבים, בהם נדמה לי, שאני עומדת לדבר אתך בטלפון ולספר לך מה קרה היום, מה מעיק עלי, לשאול מה שלומך. כל כך הייתי רגילה לכך ולכן זה נשאר טבוע אצלי. ואז אני מנערת את עצמי ונזכרת, שזה כבר בלתי אפשרי, לנהל אתך את אותן שיחות קבועות, שנהגנו לנהל באופן קבוע, מספר פעמים בכל יום. כל כך מתגעגעת לדבר אתך. את היית האוזן הקשבת הכי טובה, שהיתה לי אי פעם. אמא יש, הרי, רק אחת. וכשאני מאזינה למוזיקה, שאת אהבת, אני מתחילה לבכות מגעגועים. צעדתי, לפני כשבוע באיצטדיון והפעלתי את היוטיוב. לא יודעת, מדוע לא עשיתי זאת, עד כה. ובאופן אוטומטי, בחרתי את אנדרה רייה, שמנגן את ולס הדנובה הכחולה וולסים אחרים של יוהאן שטראוס. זו היתה מוזיקה, שאהבת והנחלת גם לנו. היא מזוהה אצלי, כל כך, אתך. צעדתי והאזנתי והקפתי את האיצטדיון 15 פעמים ובכיתי כל הזמן, בכי של געגועים. ומדי פעם, כשצביקה מזפזפ בטלביזיה עם השלט לערוץ מצו, אנחנו נזכרים. כי זה היה ערוץ המוזיקה, שהאזנת לו , באופן קבוע. וצביקה ואני מסכימים עם זה, שבעצם, זהו הערוץ הטוב ביותר בטלביזיה, יותר מכל ערוצי המלל והסרטים השונים. וכמו שסבתא גניה היתה אומרת: ICH BIN VOLL VON MUSIK, אני מלאה במוזיקה. היא אמרה זאת, לאחר שיצאה עם אדוארד מקונצרט או מבית האופרה והוא דחק בה לצאת ולעלות לחשמלית ולנסוע הביתה והיא רצתה עוד קצת להשתהות. אז האהבה למוזיקה עוברת בירושה. היא, בעצם, אוניברסלית. געגועים הם דבר טוב, בסופו של דבר. הרי אנחנו מתגעגעים לדברים טובים, שהיו. ואם אנחנו מתגעגעים, סימן הוא, שהיה לנו טוב. וזו הנחמה שלי. שאכן, את ואבא הייתם לי ולכולנו הורים טובים, שניתן להתגעגע אליהם. הורים אכפתיים מאד, שניתן תמיד לסמוך עליהם.
 
ורציתי גם לספר, שאנחנו עומדים להנציח את זכרם של סבתא גניה וסבא אדו (אדוארד). מצאנו בעיזבון, ספר עתיק בעל ערך רב. אני משערת, שהיה בעיזבונו של אדוארד ושעבר אליכם, בהמשך, כיוון שאדוארד נהג לרכוש ספרים שונים בחייו. הספר הוא של משלי שלמה המלך, שיר השירים וקוהלת. בגודל של 7X9ס'מ באורכו וברוחבו. מצאתי אותו, לאחרונה, במקרה בלבד. לא נתתי כלל דעתי עליו. עד שדפדפתי בו וראיתי בו כתובת מעניינת: שנת הוצאתו נכתבה באותיות רומיות, MDXCI , שהיא שנת 1591. עיר ההוצאה לאור היא ARGENTORATI. בגוגל נרשם, שזהו שמה הקודם של העיר שטרסבורג.
התקשרתי, לבית הספרים הלאומי בירושלים. שם נמסר לי, שמעוניינים בספר. ספר מקורי כזה נמצא רק בספרית 'עץ החיים' באמסטרדם שבהולנד, שמכילה כתבי יד וספרים נדירים רבים מן האזור. עותקים נוספים נמצאים בספרייה הלאומית של צרפת ובספריית בוואריה (עותקים סרוקים בלבד?). בספריה אין יודעים לומר את ערכו הכספי. בזמן מלחמת העולם השניה, הוברחה הספריה מהולנד לישראל. לפני מספר שנים, דרשו ההולנדים לקבל שוב את הספריה לידם וכעת נשארה בידי הספריה הלאומית בירושלים סריקה בלבד של הספר הזה. מכיוון שהספר יצא במאה ה-16 הוא ייחשב בספרייה לפריט נדיר, ויקבל טיפול מתאים של שימור ושיקום. כשנמסור את הספר לידי הספריה הלאומית ננציח את זכרם של סבא אדוארד וסבתא גניה בכיתוב (exlibris), שיהיה מודבק על הקופסא, בה יהיה ארוז הספר.  אז, הנה, יש כל מיני מעגלים שנסגרים, במסגרת המשפחתית וגם במסגרת הלאומית שלנו. מה שמשאיר את הדורות הקודמים מונצחים באופן הפיזי וגם בלב.
ממשיכה לאהוב ולהתגעגע ,
ליאורה
 
 ינואר2020
אמא יקרה,
כבר שנתיים, שהלכת מאתנו. ועדיין אני מרבה לזכור אותך, כמעט מדי יום ביומו, במחשבותי. לעתים קרובות, אני חושבת על משהו והייתי רוצה לשתף אותך, כפי שנהגתי לעשות. ואז אני מתנערת ונזכרת, שאינני יכולה. וזה כל כך חבל לי... כי את היית תמיד מקשיבה וכל כך מבינה אותי ולא מבקרת ולא פוסלת את תחושותי. ובזאת היית דומה לאמא שלך, סבתא גניה, שגם אותה שיתפתי, בזמנו וגם כן, נהגה להבין לנפש האדם ואשר אנשים נהגו לבוא אליה ולשטוח בפניה את צרותיהם והיא עזרה לכולם. היא נהגה לקבל את כולם. בזמנו, סיפרה לי ספורי חיים שונים, שנהגה לשמוע מאנשים ואמרה לי, שאולי, יום אחד, אוכל לכתוב אותם, כסופרת (דבר, שלא עשיתי, כמובן, בשל חוסר כישרון בתחום הזה,,,הלואי והיה לי).
והייתי רוצה לשתף אותך, למשל, גם אחרי קונצרט יפה ששמעתי, כפי שהיה השבוע. את היית, בוודאי, נהנית מקונצרט כזה של פסנתר וכינור, עם כנר וירטואוז מקסים. ואני נזכרת, שגם את ניגנת בכינור כילדה ונאלצת להפסיק לנגן, כאשר עלית ארצה בגיל 16 ש'. בדיוק השבוע, גם הסתכלתי בתמונה הנפלאה שלך, בה צולמת, כשאת אוחזת בכינור. אני לומדת, כעת, לסדר תמונות באפליקציית 'לופה' ומעוניינת לסדר את תמונות הילדות שלך ושל אבא. התמונה הזו שלך עם הכינור היא כל כך נוגה ויפה, מיוחדת במינה. ובכלל, את כל כך יפה, בכל התמונות, בהן את מצולמת, לאורך כל השנים.
את כל כך אהבת מוזיקה ובכל פעם, כשאני מאזינה למוזיקה קלסית, אני נזכרת בך. כיוון, שידעת כל כך ליהנות מהמוזיקה. כך גם סבתא גניה (אמא שלך), שגם כן אהבה מוזיקה. וכאשר סבתא גניה הלכה לקונצרט או לאופרה עם סבא אדו (אדוארד) בוינה, נהג להאיץ בה, בתום ההופעה, להגיע כבר לחשמלית ( ELEKTRISCHE) ולנסוע הביתה. ואילו סבתא גניה, נהגה לומר לו: חכה קצת, אני עדיין 'מלאת מוזיקה' (בגרמנית: ICH BIN NOCH VOLL VON MUSIK). אפילו, כשעשו לך את הצינטור, בזמן האשפוז האחרון שלך בבי'ח, כחודש לפני שהלכת לעולמך, חזרת מן הצינטור כולך נרגשת: סיפרת, שבזמן הצינטור השמיעו בחדר הצינטורים מוזיקה שופן וזה היה כל כך נפלא – כך תיארת לפנינו את ההרגשה שלך, יצאת משם נפעמת כולך. איזו ברכה ניתנה לך, ליהנות כל כך מן המוזיקה, גם ברגעים כל כך קשים.
אני נזכרת בך, גם בדברים פעוטים ובעקר, כנראה, כאלו, חושיים, הקשורים לעולם החושים, המוטבעים אצלינו מילדות. כך, אני נהנית, לאחרונה, לאכול אבוקדו עם בצל ירוק ועם גבינה לבנה – ומזה מעורר בי זכרונות ילדות, שכן נהגנו לאכול בצל ירוק עם גבינה לבנה בבית. מעדן! או, כשאני אוכלת מאכל חמוץ-מתוק, (בסגנון 'צכי') אני נזכרת באוכל בטעם הזה, שנהגת להכין לנו (ושאינו מקובל, כל כך, במקומותינו – פרט לאוכל 'הסיני').  
לא מזמן, הכנתי עם לוטם, סלט תפוחי אדמה בטעם חמוץ מתוק, ע'פ מתכון שלך. היינו צריכות להכין, עבור מפגש ילדים וסבאים, מתכון מן המסורת המשפחתית ואני בחרתי במתכון הזה. לוטם התפעלה מהמרשם, שהיה כתוב בכתב יד ובו רשמתי ע'פ התדריך שלך את המצרכים ואת אופן ההכנה. לוטם צילמה את כל ההכנות שלנו במטבח בסרטון מוצלח מאד. תפוחי האדמה היו מעולים (אם כי, לוטם אפילו לא טעמה, כיוון שאינה אוהבת תפוחי אדמה וגם אינה אוהבת טעם חמוץ-מתוק).
ברגעים קשים, שעוברים עלי, אני תמיד נזכרת בך, ביכולת ההתמודדות שלך. כיצד את התגברת על קשיים, תמיד עם אופטימיות, לא וויתרת, לא התלוננת. קבלת את המצב כמו שהוא. ורק דבר אחד היה לך קשה וגרם לך לדכאון – פטירתו של אבא, לפני 5 ש'. הבדידות, שנוצרה, לאחר מכן, היתה לך קשה עם הגעגועים אליו, לאחר כל כך הרבה שנים, שחייתם יחד, בהרמוניה זוגית.
אני מתגעגעת אליך ואל אבא אבל שמחה, שהיו לי הורים כאלו, שניתן להתגעגע אליהם. הרי מתגעגעים, תמיד, למשהו טוב שהיה. ואני זכיתי בהורים כאלו, שניתן להתגעגע אליהם. שהיו לי הורים מגוננים, אוהבים ואכפתיים, שהבנות שלהם ויתר הצאצים שלהם, היו כל עולמם.  
אוהבת אתכם,
ליאורה  
 
הספד לאבא קרל בר אבי מליאורה
27.8.21
אבא שלי היקר,
אני כל כך מתגעגעת אליך. עברו כבר 6 שנים, מאז הלכת מאיתנו אך אני נזכרת בכך, עדיין, לעתים קרובות מאד. הדמות שלך, היא נגד עיני ואני נזכרת בהמון ארועים, שהיו לנו יחד – טובים ופחות טובים אך בכולם, אני יודעת, שהכוונה שלך היתה תמיד אוהבת. היית בן אדם אוהב וידעת לאהוב, במלוא הלב שלך, למרות, הציניות, כלפי חוץ. אבל בפנים, ידעתי וכולם ידעו, שאתה בעל לב רך ולכן גם ידעתי לפנות אליך, במצבים שונים, כי ידעתי שאתה תמיד תלך לקראתי.
אהבת תינוקות וילדים קטנים, תמיד נהגת לנפנף להם, כשראית כאלו חולפים לידך . אהבת בעלי חייים, למשל, כלבים. רק השבוע הזכרתי אותך, כיצד נהגת לרחם על הכלב, שהתגורר בקומה השניה ברחוב שנקין 40, שבעלי הבית, נהגו להשאיר אותו במרפסת ביתם למשך כל שעות היום. אתה נהגת להביא אותו לביתנו ולהאכיל אותו (כינת אותו: 'סר פיתו לוי', פיתו – זה היה שמו. לוי – שם הבעלים שלו. ונתת לו את התואר האנגלי 'סר'). לו היתה לך אפשרות, בודאי, היית מוכן לקחת אליך כלב הביתה. אהבת גם ללכת לבקר את הכלבים הדנים, שגידלה ציפורת, בתו של אלי כרמל, חברך הטוב. ויש לנו גם תמונה, בה אתה מחזיק בידיך חזיר קטן, ממשך חזירים בקבוץ נחשונים, אליו נסענו פעם.
כעת, בתקופת הקורונה, אני מהרהרת, לעתים קרובות, כיצד היית מגיב כלפי המגיפה הזו. היו לך תמיד דעות מאד מעניינות, שנבעו מתוך הידע הרב, שצברת, לאורך השנים. מי יודע...
אני כל כך מתגעגעת ונזכרת בך ובאמא בגעגועים מרובים.
יהי זכרך ברוך!
אוהבת אותך,
ליאורה
 

16.9.22
לאבא היקר שלי,
אני כותבת ואני, כל כך, מתגעגעת. מתגעגעת לַיַלדות שלי, להמון רגעים אתך ועם כל המשפחה. מתגעגעת לטיולים בחו'ל, לפיקניקים ביער בן שמן או בהרי ירושלים, עם אפי (החבר שלך) ועם אוטו (בן הדוד שלך). מתגעגעת לשבת ליד אמא, בשעות הערב, כשהכינה לך סנדביצ'ים ליום העבודה למחרת, בתוך מסטינג מפח.
עבדת שעות מרובות, כדי להתפרנס, גם אחרי שעות העבודה בתע'ש. נהגת ללמד בקורסים, שממש, לא עניינו אותך ושעממו אותך אבל היית חייב לעשות זאת.
היית בן מסור להוריך, לסבא אדז'יו ולסבתא אווה. הם נהגו להזעיק אותך, בכל שעה משעות היום ואתה נסעת אליהם, להביא אותם לחדר מיון, לבדיקות. היה ביניכם קשר חזק מאד ואתה וויתרת, בזמנו, על משרה בטכניון, בחיפה, שהציעו לך. לצורך זה, היינו אמורים לעבור לגור בחיפה אבל לסבתא ולסבא היה קשה לחשוב על המרחק הזה ולכן, לא התממש התפקיד הזה והמשכת להרצות שם רק כמרצה חיצוני. היינו גם אמורים לעבור להתגורר בהרצליה אך גם שם, חשבו ההורים שלך, שזה רחוק מדי (מתל אביב) ולכן וויתרת על הרעיון.
היה לך לב טוב ורחב. אף פעם, לא כעסת, מעומק הלב. גם כשכעסת, התבטאת במלים בלבד אבל לא היה רגש נילווה של כעס או של טינה. הכעס היה, מתוך רצון לשפר ולהיטיב את איכות חיינו. כך אמרת. טענת, שאם לא תתערב, לא תוכל לסלוח לעצמך, שלא עשית זאת, כיוון שהיתה לך תמיד כוונה טובה לחשוב על העתיד שלנו – של כל הבנות וגם של כל הנכדים שלך. לכן, נהגת גם לסלוח, בקלות רבה, אחרי, שכביכול, כעסת. היית מאד רגשן והיו לי ולך ארועים, בו בכינו ביחד, כשהתפייסנו ואתה חיבקת ונשקת אותי בלב חם. לדעתי, נסית להיות הגיוני ולפעול, באמצעות ההגיון/ הראש אך למעשה, היית מאד רגשן וכנראה, שהאמירות השכלתניות נבעו מתוך רצון 'להלחם' ברגש, שחששת, פן יציף אותך. תמיד הזכרת את בני משפחתך המורחבת, (משפחתו של אוטו יולס, למשל) שניספו בשואה, כיוון שמתוך (כנראה) חוסר הגיון אבל עם עודף רגש, השקיעו את כל המשאבים שלהם, רק כדי להציל בן אדם אחד ועשו זאת (לדבריך) עם השקעה מופרזת, כך שלא נותר אח'כ מאומה ליתר בני המשפחה.
למרות התדמית הצינית שלך, היית דאגן גדול מאד. דאגת מאד, כל השנים לבנות שלך, כדי שכולנו נצליח בלמודים. היה לך, תמיד, חשש, שמא לא נצליח, כיוון שראית בלמודים את המפתח להצלחה בחיים. גם ההצלחה של הנכדים שלך בלמודים היתה מאד חשובה לך ותמיד הערכת את כולם על כך. כשאני חושבת על כך, כעת, אולי זה גם כן נובע מזכרון השואה. אתה זכית לצרטיפיקאט (האישור) לעליה לארץ (בזמנו: פלשתינה), שהיתה תחת שלטון המנדט הבריטי – רק בזכות העובדה, שהתקבלת לטכניון! היה קושי רב לקבלת הצרטיפיקאט הזה והעובדה, שהיית רשום לטכניון, היא זו שאיפשרה לך לשרוד! בזכות זה, עלית לארץ ונשארת בחיים והיתר, היסטוריה.....
רוצה לומר לך, שלמרות כל החששות והדאגות שלך, הצלחת עם שושלת של בנות, נכדים ונכדות, נינים ונינות, שכולם מקסימים! כל הנכדים שלך, כולם הורים טובים ומסורים לילדים שלהם, בדיוק כפי שאתה היית מסור למשפחה ואז, לא פלא, שגם הילדים שלהם חשים את האהבה הזו וכך יגדלו כולם להיות מאושרים בחייהם!
האהבה רק ממשיכה.
ממשיכה גם לאהוב אותך ולהתגעגע,
ליאורה

אזכרה לקרל , 9.9.23 - במלאת 8 ש' ללכתו מאתנו
אבא,
כעת מלאו 8 שנים ללכתך מאתנו. אני כותבת מלים אלו ואני בוכה ומתגעגעת, למרות הזמן שחלף.
מרבים להזכיר אותך, בהזדמנויות שונות; למשל: רק אתמול, שוחחתי בטלפון עם אירית והיא הזכירה לי משהו, בנושא: 'אבא היה אומר....' (לא זוכרת, בדיוק, על מה זה היה).
במקרה (או שלא במקרה), האזנתי השבוע להרצאה בנושא של 'צוואה רוחנית' – כזו, שאינה כמו הצוואה של רכוש ואינה נעשית בנוכחות עורכי דין. חשבתי לעצמי, מה הצוואה הרוחנית, שאתה הורשת לי וליתר הבנות והנכדים שלך. אמנם, לא רשמת זאת בכתב ידך אך היו לך מסרים ברורים רבים, שכנראה, כולנו נושאים אותם אתנו, ביודעין או שלא ביודעין.
גדלת במשפחה, בה ההשכלה היתה בעלת חשיבות רבה. אני יודעת, שהוריך השקיעו בך, עוד מגיל צעיר, בהוראה – ע'י מתן שעורים פרטיים (מעבר לשעות הלמודים), בשפות שונות (לדעתי, למדת צרפתית ואולי גם קבלת תגבורים, באופן פרטי בלטינית וביוונית עתיקה. לטינית ויוונית עתיקה היו השפות, שלמדו, בתקופתך, בביה'ס). כמו כן, למדת נגינה על פסנתר, למרות שלא אהבת את התחום הזה, כלל וכלל. עם זאת, הפסנתר עבר לישראל, כשעלו הוריך ארצה ומוצב, עד היום בביתה של עינתי. גם אירית ואני למדנו נגינה עליו.
תמיד התעניינת בהמון תחומים של המדע וקראת על כך, בספרים שונים. ראית חשיבות, משום כך, שכולנו נלמד מקצועות מדעיים. כשלמדתי פסיכולוגיה, לא ראית בכך, תרומה גדולה מדי ותמיד שאלת אותי, לגבי הבסיס הביולוגי. עלי לציין, שבזמנו, זלזלתי בהשגות שלך. עם הזמן, כשעברתי להתמחות בפסיכיאטריה, הבנתי, שכיום מוצאים גם בתחום 'הנפשי' 'הערטילאי' הזה, בסיס ביולוגי: ניתן כיום לבצע הדמייה של המח של בן אדם הסובל מדכאון או מחרדה ולראות בו מאפיינים, השונים מבן אדם, שאינו סובל מתסמינים אלו. כיום, אני כבר מסכימה אתך, שתרופות יכולות לרפא תסמינים, שנחשבו, כביכול ל'נפשיים' וההתקדמות המדעית היא זו, שתביא להישגים הגדולים ביותר.
ערך נוסף, שקבלתי ממך היא העובדה, שלא נהגת לוותר לעצמך. גם כשהיו קשיים בדרך, המשכת ביעד, שאותו שמת לך למטרה. לפעמים, זה היה באופן קיצוני מדי, כמובן, לפחות – לטעמי. למשל: כשנסעת עם אמא לטיול בארה'ב, קבלת כוויה קשה בגב (ממים רותחים בברז המקלחת, באחד המלונות שבדרך). למרות זאת, המשכת בטיול, כרגיל – עד שאמא 'סחבה' אותך לחדר מיון, כדי שיטפלו בך (שם נבהלו, מהכוויה שראו....).
ודבר נוסף: אמרת תמיד לעצמך, שאתה רוצה ליהנות מהחיים. נהגת לספר לנו, שבזמנו, כאשר היית בשליחות בחו'ל (עוד כשאירית ואני היינו ילדות קטנות ואמא נשארה אתנו בבית), ברגע, שכף רגלך דרכה בפריז/ ציריך או מקום אחר – לא נשארת בבית המלון: עוד באותו רגע, לאחר ששמת את חפציך בבית המלון, יצאת לשוטט באותה עיר. ספרת לנו, שכל כך נהנית! רצית למצות כל רגע! לא לוותר על ההנאה! באותו עניין: אהבת לאכול וליהנות מארוחה טובה! לא היית מוכן לשמוע על כולסטרול/ סוכר/ מה בריא/ מה 'לא בריא'. את המילה 'דיאטה' היה הס מלהזכיר! והאמת היא, שנהניתי לראות אותך אוכל, עם המון הנאה, מורח המון ממרח אנשובי על פרוסת לחם (עד שנראה כמו ממרח שוקולד) או מורח שמאלץ (שומן בקר) על פרוסה וזורה עליה מלח. היה כיף לראות אותך אוכל עם כל כך הרבה שמחת חיים!
ומאד אהבת לשוטט ולחפש חברים ולפטפט. אני זוכרת, שנהגנו לנסוע לשפת הים או למקומות צבוריים. אתה אמרת, שאתה הולך 'להסתובב' ולראות את מי תפגוש. משום מה, תמיד הצלחת לפגוש מישהו, שאתה מכיר ולשוחח אתו. היית בן אדם האוהב חברה ונהנה לדבר. והמעניין הוא, שיכולת לדבר עם כל אחד, על כל נושא. וידעת להתאים עצמך לאדם, שאותו פגשת.
אבל הערך העקרי, שהעברת לנו, היה שהמשפחה היא החשובה ביותר עבורך. לדעתי, ספגת זאת מהוריך – סבתא אווה וסבא אדז'יו. ברור, שאתה כבן יחיד, היית בבת עיניהם והם הקדישו לך את כל החיים שלהם. הם גם הראו מסירות רבה כלפינו, שלושת הנכדות שלהן – ליאורה, אירית, עינתי ולא ידעו את נפשם, כדי לחבק ולעטוף אותנו בכל המובנים. אני יודעת, שאתה תמיד אהבת את אמא ואותנו, הבנות, אהבה גדולה מאד. וגם כשנסית להעמיד פנים של 'נוקשות', זו היתה בגדר העמדת פנים בלבד. בפנים היית רך ואוהב, מעין כמוך. ותמיד, כשאמא כעסה עלי, נהגתי לבוא אליך ואתה  קבלת אותי, כפי שאני.  
אני רואה כעת, לאור כל מה שכתבתי כאן, שהיית אדם בעל צדדים שונים, בכל המובנים. לכן, המסרים שלך, מפושטים על פני כל תחומי החיים ואינם בתחום יחיד או חד מימדיים. אני חושבת, שהיה בך עושר פנימי רב, שאותו העברת לי וכנראה גם ליתר בני המשפחה, בהיבטים השונים של החיים. העברת לי מסר של 'לחיות את החיים! לא לוותר! ליהנות מכל האפשרויות! לשאוף קדימה!'.
ובעקר, היתה בך אהבה רבה כלפינו. אני חשתי וחשה עד היום את האהבה הזו שלך כלפי ואוהבת אותך חזרה.
ליאורה

9.2.24

 לאמא היקרה,
באנו, היום, אלייך ואל אבא, לביקור, של אזכרה, לאחר 6 שנים, של לכתך מאתנו.
אני ממשיכה , עדיין, לחלום בלילות עלייך ועל אבא. בחלומות אתם, עדיין צעירים, בד'כ, כפי שאני זוכרת אתכם.
אני זוכרת אתכם, לעתים קרובות מאד ואתם חולפים לי במחשבות, כל הזמן. גם בדבורים, מזכירים אתכם, כשמדברים במשפחה, בינינו.
בארץ שלנו קיימת כעת מלחמת 'חרבות ברזל', מאז ה 7 לאוקטובר. אני אומרת לעצמי, כל הזמן, שטוב, שאתם לא חווים את הדברים הנוראים הללו. אתם חוויתם מספיק, כשנאלצתם לעזוב את ארץ הולדתכם, אוסטריה ולהגיע לישראל. אתם חוויתם את מלחמת השחרור. אתם זכיתם לכך! לראות את מדינת ישראל בהקמתה! אני חושבת, שזו היתה צריכה להיות תחושה מאד קשה, לראות את התפוררות החלום, שהתגשם, לאחר כל כך הרבה תלאות. כי גם אם אתם, אישית, לא חוויתם את טראומת השואה על בשרכם, הרי לכל אחד מכם היו קרובי משפחה שנספו בשואה ואתם הרגשתם כבר מה פרוש הדבר.
במכתבים, שכתב לך אבא רשום, כל הזמן, שהיה בלתי אפשרי, לעתים, לנסוע מחיפה לתל אביב, בגלל היריות בדרכים. לכן, אבא התקשה לנסוע לבקר אותך. ההיסטוריה חוזרת וגם, כיום, המלחמות לא פסקו, עדיין. הן ממשיכות. מדור לדור.
סבא אדז'יו, אבא של אבא, היה ציוני עוד, כשהיה בוינה. גם היה באחד הקונגרסים הציוניים בבאזל ולקח אתו לשם גם את אבא, שהיה אז נער. סבא גם היה מנוי על עתון 'הפועל הצעיר', שהגיע אליו הביתה, בכל שבוע. לכן, למרות הציניות של אבא לגבי הציונות, היא היתה בדמו. לכן, מובן מאליו היה, שכאשר פלשו הנאצים לוינה, לא חשבו על יציאה לאמריקה אלא לפלשתינה. גם את, אמא, היית חברה בתנועת הנוער הציונית 'השומר הצעיר' וגם למדת בתיכון יהודי, 'חאייס גימנזיום' (הגימנסיה של חיות. חיות היה מייסד הגימנסיה הזו). לכן, גם לך היה ברור מאליו, שעם פלישת הנאצים, יצאת באניה עם עליית הנוער לפלשתינה.
לפעמים, אני מנסה לדמיין לעצמי, כיצד הייתם מגיבים למלחמה, המתחוללת כאן, כיום. כנראה, שהייתם אומרים, שאתם סומכים על הצבא, אם כי אבא היה תמיד בן אדם פסימי.
בכל אופן, יש כאן משפחה רחבה, שהשארתם מאחוריכם. הרבה ענפים. כנראה, שזהו הנצחון של העם היהודי. כל אחד מכם, היה בן יחיד במשפחתו אבל הרחבתם כאן את המשפחה לעץ ענף מאד.
המשפחה שגדלה ושעדיין צומחת היא המקור לתקווה של כולנו. אני בטוחה, שהיא גם היתה תמיד המקור לגאווה שלכם. ולו הייתם כאן היום, הייתם, בוודאי מאושרים, שזכיתם לכל כך הרבה צאצאים, המפוזרים בכל קצווי הארץ ושעושים חיל באשר הם. זהו מקור השמחה הגדול ביותר!
אז רציתי לומר לכם, שזכיתם לכך, שהמשפחה כולה גדלה ומתחזקת, בזכות השורשים החזקים שנתתם לה!
הרבה אהבה
מליאורה

 4.9.24  אבא יקר שלי,

אנחנו מתכנסים כאן, כדי להזכיר אותך, לאחר 9 שנים, שאתה כבר לא אתנו. עם זאת, רציתי לומר, שאנחנו מזכירים אותך, לא רק כעת אלא גם ביום יום, לעתים קרובות. למשל, רק השבוע, הזכרתי אותך לאוהד, מספר פעמים והוא כבר גם כן יודע לצטט אותך, ש'מתימטיקה היא מלכת המדעים', כיוון שהיא מעודדת חשיבה. אוהב אומר, כל הזמן, שאין לו רצון ללמוד מתימטיקה וגם לא סיים את שעורי הבית במתימטיקה, שקיבל לחופשת הקיץ האחרונה. הואי טוען, שדי לדעת חיבור, חיסור, כפל וחילוק. כיום, הוא כבר יודע, מה אני עומדת לומר לו, 'מה סבא קרל אמר לגבי מתימטיקה....'. גם יובל, שסיים, לאחרונה, בהצטיינות, בחינת בגרות במתימטיקה ועומד ללמוד לתואר ראשון באוניברסיטת בר אילן, כבר כעת, בכתה י'א, יודע לצטט את המשפט הזה, שאינ מזכירה לו, כל הזמן.   או: את המשפט, שנהגת לומר, ש'רק אנשים חכמים, לא צריכים ללמוד'. גם זאת, יודע אוהב לצטט, אחרי שאומר, שרוצה לסיים את הלמודים, כיוון, שלדבריו, כל האנשים המיליונים בעולם (כגון, ביל גיייטס, סטיב ג'ובס), לא למדו ,כלל, 'אז בשביל מה צריך ללמוד בבי'ס?'. 

 יש עוד פנינים רבות, שאני מזכירה לילדים ולנכדים, מדי פעם ובעצם, אני כבר לא צריכה להזכיר להם, כיוון שהם כבר יודעים לצטט, ברגע שאני רק מתחילה לומר 'סבא קרל אמר, ש.....'. 

אפרופו, מתימטיקה, נזכרתי, שבזנמו, לא היה מחשב. אבל ברשותך היה סרגל מהנדסים, שנתן תשובות, קרובות מאד לתוצאה, שהייתי צריכה לחשב: בזמנו, היו לי תרגילי מתימטיקה ארוכים מאד - להכפיל מספרים ארוכים מאד, אחד בשני או לחלק אחד בשני. אם היתה טעות בחישוב, כל התשובה, כבר לא היתה נכונה. בעזרת סרגל החישוב שלך, הגעת, במהירות, לתוצאה, למרות שהיתה רק 'בקירוב' ולא מודייקת. כל כך משונה לחשוב על כך כיום, כאשר לכל תלמיד בכתה א', יש כבר מחשבון בטלפון שלו. כמב שעות ישבתי וחישבתי... ואתה תמיד גם הקפדת לומר, שחשוב מאד לחשב בדיוק. נהגת תמיד לספר את הספור על המהנדס, שרק 'שכח לחלק ב 2' ואז כל הגשר קרס. נהגת לומר לי זאת, כאשר הוריד לי נקודות במבחן, על התוצאה, גם כשהדרך היתה נכונה. גם את הספור הזה, אני מספרת לילדים ולנכדים והם כבר מכירים אותו. 

הזכרתי אותך, לפני מספר ימים, גם בשיחת חולים עם חברה, כשדברנו על חוסן גופני. ספרתי על כך, שאבא שלי נהג ללכת לעובדה, גם כשהיה חולה. למעשה, אף פעם לא היה חולה.... כי גם כשהיה לך חום או שפעת או מחלה כלשהי, לא וויתרת לעצמך. והספור הידוע הוא, שנסעת עם סבתא אינגה בטיול בארה'ב. באחד מבתי המלון, פתחת את ברז המקלחת ובבת אחת פרץ זרם מים רותח על הגב שלך וקבלת כוויה ענקית בגב. למרות זאת, לא וויתרת והמשכת בטיול. רק לאחר מספר ימים, הצליחה סבתא אינגה לשכנע אותך להכנס לחדר מיון בדרך ולטפל בכוויה, שהיתה במצב נוראי, לפי דיווחי סבתא אינגה. ואני זוכרת, שכמובן, גם כשהיית כבר בגיל מבוגר, לא וויתרת לעצמך, הלכת ברגל, עלית במדרגות ועשית את כל עבודות הבית בעצמך. אני זוכרת, שהיה מקרה, בו היית צריך לעלול הרב מאד מדרגות למשרד התחבורה, כדי לקבל מהם מסמך כלשהו (לא שמעו אז על הנגשה...) אבל עשית זאת. ובכלל, אהבת מאד ללכת ברגל. לא היה חשוב לך לחנות את המכונית במקום מרוחק ואח'כ ללכת ברגל. 

תמיד, לא הבנת אותנו, הבנות, מדוע אנחנו לא אוהבות ללכת ברגל. נסענו לפיקניקים או לטיולים ו'סחבת' אותנו לטיולים - ממש לא ארוכים (כנראה, רק מספר דקות) וממש לא קשים, כשאני חושבת על כך, במונחים שהנכדים שלנו הולכים בטיולים עם ההורים שלהם. אבל אירית ואני נהגנו מאד 'לקטר' ולהתלונן על ההליכה. אמרת, שרק דרך הרגליים, מכירים את השטח. וכשנסענו לחו'ל, הלכת אתנו ברגל ואנחנו  התלוננו גם כן, כפי הנראה ואירית רצתה כל הזמן 'גינה עם נדנדות', בעוד שאתה רצית לראות את העתיקות פומפיי, ביול באיטנליה. לא הבנת את אירית, שלא הביעה התפעלות מהארכיאולוגיה שם (היתה בת 5 ש', אולי).  

גם כשנסעת, מדי פעם, בשליחות לחול', מטעם העבודה: ספרת לנו, שגם כשהגעת מאוחר בלילה לפריז או לציריך או לעיר אחרת, נהגת מיד, לצאת ולשוטט בעיר. אמרת לעצמך, שחבל, שלא לנצל כל רגע, על מנת לטייל וליהנות. היה לך חבל ללכת לישון ולוותר על התענוג של תיירות בעיר באירופה, וכמובן, שגם ליהנות מהאוכל הטעים במסעדות שם.

אפרופו, 'ללכת ברגל', אני נזכרת, שבכל יום כפור, נהגת לשוטט עם חבר שלך, אפי, ברחבי בני ברק ולהכנס לכל בתי הכנסת הידועים שם. זה היה מרחק די גדול מהבית שלנו ומהבית של אפי (הבית של אבפי היה גם מרוחק מהבית שלנו. כיום, לא היינו, כלל, חושבים ללכת את המרחק הזה ברגל). אפי נהג לצום ועבורו זה היה, בוודאי, עוד יותר מורכב. אבל זה היה המנהג שלכם, לאורך שנים רבות מאד, למרות ששניכם לא הייתם דתיים, כלל וכלל. אהבתם מאד להפגש ולהתלוצץ בוג של הומור מיוחד, שרק אתהוהוא הבנתם ונהניתם ממנו. בכלל,פעם בשבוע, נהגת לדבר עם אפי בטלפון והיית 'מתפוצץ מחוק' בשיחה הזו, מהבדיחות המטופשות של אפי (כך, לפחות, לדעתנו). אבל פירגנו לך, כי היית ממש שמח ומאושר, כאשר פטפטת אתו את השטויות שלכם. תמיד אמרת, שאפי הוא החבר הטוב ביותר שלך. 

זהו, כך אני מעלה זכרונות מהילדות שלי, בדרך שבה אני זוכרת אותך, באסוציאציות חופשיות. ואת אותם זכרונות, אני גם מעבירה הלאה, למשפחה. באמצעות הזכרונות הללו, אני נזכרת בך, כשפי שהיית בעיני: אדם שלא נהג לוותרלעצמו, יודע ליהנות מהחים, למצות אותם עד תומם ולשמוח מכך, שיש ביכולתך לעשות זאת, עם ראייה חיובית לגבי החיים. 

את המסר החיובי הזה, אני מנסה גם לקחת לעצמי וחלק גם נטמע בי, ללא ספק - ברצוני או שלא ברצוני. ספגתי זאת, לאורך כל שנות ילדותי. 

אז זוכרים ולא שוכחים אותך, אבא יקר ואהוב. 

מתגעגעת אליך מאד ואתה בלבי תמיד,

 ליאורה, שאוהבת אותך מאד מאד
 

 
 
 
 

שם מלא

דוא"ל

תוכן

מאשר את תקנון האתר

בדיקת רובוט

Refresh

להקליד ריק

Loading...

גלריה

וידאו

ציר זמן

הדלק נר

שם

דוא"ל

תוכן 50 אותיות בלבד

מאשר את תקנון האתר

בדיקת רובוט

Refresh

להקליד ריק

Loading...