שרון גורמן 1971-2018

שרונה אחותי אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך כשאת עושה פאזל, אני אוהבת אותך כשאנחנו טסות לחו"ל, אוהבת כשאנחנו עושות אסקייפ רום עם גלבוע ואוהבת אותך כששניכם מסתלבטים עליי. אוהבת אותך על הכישרון המדהים והחד-פעמי שלך, על היכולת שלך להפוך כל דבר לכל כך יפה. אוהבת איך שאת נותנת את כל כולך לאחרים בלי לצפות לתמורה. אוהבת איך שכל מי שפוגש אותך יקבל 100% מתשומת לבך בעצות, מעורבות, אכפתיות ומעל ומעבר, ובגלל זה כל כך הרבה אנשים אוהבים אותך. בגלל זה כל כך הרבה אנשים כאן. ומתוך כל האנשים שאוהבים אותך, רציתי להגיד לך שאני אוהבת אותך, כי לא אמרתי את זה מספיק, אבל אני מקווה שבכל יום ב-39 השנים שהיית אחותי הגדולה הרגשת וידעת את זה, דרך השיחות, הפגישות, התכנונים המשותפים, האהבה לבנות. אני אוהבת אותך תמיד. אחותי היפה

ילדה יקרה שלי, לא מבינה. לא קולטת. התהפכו יוצרות העולם. במקום שאת תקברי אותי, אני קוברת אותך. זה לא נתפס. תמיד יפה, תמיד מטופחת, תמיד מסודרת - גם בשבועות האחרונים כשכבר לא יכולת לטפל בעצמך, ביקשת מזואי שתאפר אותך ויצאת החוצה כמו מלכה. וכמה אהבו אותך. היית אם, חברה, מדריכה ואשת סוד לבנותיך, וכשליווית אותן בטיולי בית הספר - התאהבו בך כל התלמידים, גם אלה שלא היה להם קשר עם בנותייך. לזאב, בעלך המסור והנאמן - היית לא רק אשתו, אלא גם החברה הכי טובה שלו. לגלבוע אחיך ואופירה אחותך - היית האחות הגדולה הכייפית שאפשר להשתולל איתה ולסמוך עליה. הקשר ביניכם היה מיוחד במינו והוכיח את עצמו כשהם היו ליד מיטתך ימים ולילות כשמצבך החמיר. ילדה שלי, שובבה ורצינית, מתפנקת וקשוחה, בעלת דעות מוצקות שהולכת עם דעותיה ודרכיה לפי מה שנראה לה צודק כמו מחאת הקוטג', ותוקעת עקבים באדמה כשצריך. בעלת לב ענקי - התנדבת במעון לניצולי שואה, אימצת חייל בודד וסייעת לאינסוף אנשים. והכישרון המדהים שלך - ראייה של היפה עוד לפני שהוא נוצר. מעצבת ברמות על, לא רק בארועים מדהימים שעשית, אלא גם ארוחות משפחתיות שידך נגעה בהן - ניראו כאילו יצאו מהאגדות. ובעבודה - כמה אחריות!! נתת את הכל וקבלת הערכה אינסופית ואפילו יותר. נגעת באנשים. חברת פלאריום, החברה האחרונה בה עבדת, עזרו ותמכו בך עד הסוף במזון ובעידוד מתמיד. ועל כך, לו יכולת, היית מודה להם היום אישית. אהובה שלי, זכיתי להיות איתך 46 שנים מופלאות ועתה הגיעה העת להיפרד. בשבוע האחרון כשהתחלת לשקוע, הייתי נשארת לידך בלילות, מטפלת אותך ושרה לך שירי ערש: "לילה לילה הרוח נושבת"... פעם עוד הצטרפת אלי בלחישה, אחר כך כבר לא. הייתי ממשיכה ללטף אותך עוד ועוד במשך שעות כדי שמגעך וריחך ישארו איתי כמה שיותר זמן. זכיתי להיות לידך כשנשמת את נשימתך האחרונה, ואז, יפה ורגועה עזבת אותנו וניראית כל כך שלווה... בודאי את כבר עם בני משפחה יקרים מהעבר השני שבאו לקבל את פנייך. לכי לשלום ילדה אהובה, אהבתנו איתך, מלווה ותלווה אותך תמיד, ויום אחד שוב נתראה. שלום שרון. להתראות.

זה פשוט לא ייאמן, לא נתפס שאני כאן עומד ומקריא עליך הספד. היית גדולה מהחיים, שמחת החיים הענקית שלך, ההומור המטורף שלך, הכישרון והיצירתיות המדהימים שלך. אין זה פשוט לא יאומן שאת כבר לא כאן. אבל די סבלת מספיק, את נלחמת כבר 6 שנים במחלה הארורה הזאת והיית כבר מותשת ועייפה, אז מספיק תנוחי אהובה. מאוד קשה לי לעמוד כאן ולדבר עלייך אז לא אאריך ואני מקווה שאצליח לסיים. רציתי רק להודות לך על כמה דברים, קודם כל על הבנות המקסימות והמדהימות שלנו זואי ואמה שהיו כל חייך, נתת להם הכל והיית אמא למופת, כל כך הערצתי אותך על הדרך בה גידלת את הבנות, איך הכל בא לך טבעי. תמיד ידעת לעשות ולומר את הדבר הנכון. למדתי ממך המון ואעשה הכל כדי להמשיך להיות לבנות כפי שאת היית בדרך שלך. על הזמן שהיינו יחד, היה לנו שנים מדהימות יחד לבד, עם הבנות ועם כל המשפחה שכל כך אהבת. על החברות, היית החברה הכי טובה שלי. כל כך אהבתי לשוחח איתך, להתייעץ, לצחוק. תמיד תמכת בי דחפת אותי והאמנת בי ובזכותך הייתי אדם טוב יותר, בעל טוב יותר, אבא טוב יותר ובעל חברה עצמאית משלי. ביום חמישי האחרון בבית החולים כשהבנו שלא נותר לך זמן רב, ביקשת לחזור הביתה אז הבאנו אותך הביתה כדי להיות איתך בבית בזמן שנותר. בימים האחרונים היית מוקפת כל הזמן במשפחה האהובה שלך, כולנו חיבקנו, נישקנו והיינו איתך כל הזמן עד לרגעיך האחרונים. אז נוחי בשלום טושי שלי, את תמיד תהיי איתנו. אוהב ואזכור אותך תמיד.