אתר הנצחה לזכר

ראומה דהן 1967-2020

מקום לידה: בית חולים הקריה - תל אביב

מקום פטירה: בביתה , שד' נורדאו בתל אביב

בית עלמין:

ישוב:

בית עלמין:

גוש:

חלקה:

שורה:

ניהול אתרי הנצחה:
הפעל אשף מילוי פרטים
עריכת פרטים כלליים
עריכת מוזיקת רקע
עריכת תבנית אתר
שלח מייל תפוצה

קשרי משפחה:
משפחה:

חבר:

קבוצה:

עריכת קשרי משפחה

ביוגרפיה

עריכה

ראומה נולדה ביום רביעי ה 27 לספטמבר 1967 בבית חולים הקריה, כבת שניה למשפחת דהן, אחרי אחותה הגדולה ממנה ב 4 שנים - מיכל.

היא גדלה בנוה שרת והלכה לבית הספר היסודי משה שרת ,לאחר מיכן למדה בתיכון עירוני י"ד בשיכון דן.

התגייסה צה"ל ושירתה בלשכת קת"ח ביפו,

לאחר הצבא התעופפה ללונדון שם שההתה מספר חודשים ועל פי דבריה "עשתה חיים משוגעים" , חזרה לארץ לבר מיצווה של אחיה ("אחרת הייתי נשארת עוד כמה שנים...") והחלה ללמוד באוניברסיטה תל אביב סוציולוגיה ואומנות.

אחת העבודות הראשונות שלה היתה כתחקירנית בתוכנית הארוח של יאיר לפיד.

לאחר מיכן נכנסה לעבודה בחברת ביפר שם עבדה כשלוש שנים כמוקדנית.

עבדה תקופה קצרה כמזכירה במספר מקומות בינהם גם אצל יוסי ביילין

את האהבה שלה למילה הכתובה ולשפה העברית הביאה לידי ביטוי כשהצטרפה לעיתון מעריב, שם עבדה מספר שנים כמגיהה לשונית ולאחר מיכן כעורכת מוסף סגנון.

בנוסף לשליטתה בשפה העברית, היתה לה אנגלית וגרמנית ברמה גבוהה מאד, ובמשך מספר שנים אף עבדה בתרגום סרטים. בנוסף עבדה עד תחילת 2020 בפרוייקט קבוע עבור בנק הפועלים, בו נדרשה כחלק מצוות לעשות הגהה אחת לרבעון לדוחות הבנק.

לאחר שעיתון מעריב הצטמק ופוטרו רוב העובדים, היא חיפשה כיוון חדש, אולם מאחר ולא מצאה מקום שבו היא תוכל לשלב את אהבתה למילה הכתובה ושיכול לשלם לה גם שכר שייספק את צרכיה באופן קבוע (והיא היתה צנועה), היא החלה לעבוד בסוף 2014 כמזכירה רפואית אצל ד"ר דורית אורפז. שם ניהלה את הקליניקה שלה ויצרה קשר חם במיוחד עם ד"ר אורפז. זה גם היה מקום העבודה האחרון שלה. לאחר שתהגלה הסרטן בפעם השניה היא יצאה לחופשת מחלה ממנה לא שבה...

ראומה היתה לסבית גאה ותומכת במאבק הלהט"בים. כל מי שעבר בשדרות נורדאו היה יכול לראות את דגל הגאווה מתנוסס בגאון ממרפסת ביתה.

מ 2015 היא חלקה זוגיות עם הדר אילון שליוותה אותה גם בשעותיה האחרונות.

ראומה נפטרה בביתה בשעה 15:00 ביום רביעי ה 15 ליולי, לאחר מאבק קשה ומייסר במחלת הסרטן.

העדפות

עריכה

הספדים

עריכה

ההספד של מיכל

"..ראומה את זוכרת מי היה מכין לנו כריכים לבית ספר?"

"אה..., אבא, הוא היה הולך בבוקר למכולת של אלפונסו וקונה לחמניות שמונה, ואם לא היה אז לחמניות שבלול. לך הוא היה מכין עם גבינה צהובה ועגבניה, נורא אהבת גבינה צהובה..."

כך, מאז ומתמיד, היית שומרת הזכרונות שלי, מזכירה לי פיסות חיים נשכחות ומעלה בי את העצב המתוק שנקרא נוסטלגיה.

אלה, בצד המוסיקה שכ"כ אהבנו לשמוע, עברית ולועזית משנות ה 80. אפילו לפני חודש, כשכבר קשה היה לך לקום, התעקשת להשמיע לי שירים ביוטיוב, שירים שאהבתי כנערה.
אני זוכרת איך נבוכותי אל מול המאמץ שאת עושה לגרום לי שמחה, גם בחולייך ,תמיד חשבת על האחר.

אפרופו נבוכותי, בדקתי 5 פעמים במילון שכך אומרים. שהרי, לטעות בלשוני לידך היה כמעט מפחיד... וכל מי שהכירך , אולי מכיר את התחושה...

בשנה האחרונה, בכל שישי, מול תשבץ הגיון , מצאנו עצמינו נס אל ואני מנסים בכל שכלינו לגבור על ההגדרות ,ובצר לנו בפנים נכלמות ,היינו מתקשרים אליך ומקבלים באיבחת לשון, את התשובה המדוייקת וגם הסבר.אפילו בימים האחרונים, בעודך כאובה וסובלת, ביקשת "תנו לי הגדרה" נאחזת בזכרון הוויתך הטבעית .

אומרים שאדם ניכר בבגדיו. ההקפדה על אנינות וטוב טעם , נכרה בבגדים שלבשת בכל עת, תמיד הטוב ביותר. הארון שלי מלא בך.

אתמול כשעברתי על מדף הספרים שלך , עלה בי שאדם ניכר גם בספריו. בחינת "אמור לי מה אתה קורא, ואומר לך מי אתה" תמיד אהבת לקרוא, אני זוכרת אותך חוזרת מבית ספר, ואחרי ארוחת הצהריים עולה על מיטתך עם תפוח וספר וקוראת שעות.

ראומה, את חכמה, חדה, עם עומקים של רגש ותובנות, רגישה לניואנסים קטנים, וחוקרת באומץ את הוויתך. מקשיבה נפלא, ומהדהדת חזרה במדויק.
כה צר לי על נדירות המפגשים שלנו. יש בי תחושת החמצה גדולה.

את חווית את החיים בכל חושייך, את הקל והקשה, העצוב והשמח, הפכת את הפחד לדחף, וגילית את המשאבים המדהימים שלך: אומץ, יושרה, הגינות, אהבה, חברות והרבה כח! כל אלה יחד עם מידה רבה של יופי וחן גרמו לכולם לאהוב ולהעריך אותך.

מהתמונות שבאלבום, גיליתי כמה חברים וחוויות אספת בחייך,

את באמת חיית!!!!!

עכשיו נוחי אחותי, היי שקטה , זכרי גם שם ,כמה את אהובה, תני סימן........
_____.__._____
אני רוצה לנצל את המעמד הזה ולהודות לכל החברים הניפלאים של אחותי, לכל אלו שהתעניינו, באו ,ביקרו, עזרו ותמכו. לא ידעתי שלאחותי יש כזה אוסף מפואר של חברים.
במיוחד אני רוצה להודות: (וסליחה אם אני מדלגת על מישהו..)
לטליה המדהימה ששימשה כנערת שליחויות פרטית, הלכה והביאה תרופות, מרשמים ואפילו כסא גלגלים, כמעט על בסיס יום יומי.
לקארין המקסימה - שנעזרנו בה המון, ותמיד הייתה שם עם נכונות אין קץ גם כשזה היה לנו ממש דחוף ולה זה היה באמצע העבודה.
הדר - שהיתה לה לא רק בת זוג מופלאה, אלא גם חברה אמיתית ותמכה פיזית,מורלית ונפשית לכל אורך הדרך, גם בימיה האחרונים, יכלתי לראות את הניצוץ שנדלק בעיינה של ראומה בכל פעם שהדר היתה נכנסת בדלת.
רווי - בת דודתי המדהימה, שאין לי מילים בכלל לתאר את המסירות שלה לראומה, רווי הייתה ממש 360 סביבה,חברה ,בת דודה כמו אחות.
סימני - ביתי המקסימה, שלמרות שעובדת מסביב לשעון, הייתה בשלושה חודשים האחרונים כמעט כל יום אצל ראומה, תמכה , עזרה וסייעה, ובעיקר רוממה את רוחה , כמו שאף אחד בעולם לא יודע לעשות את זה יותר טוב ממנה...
and finally, I would like to especially thank the big angel who came into our lives 3 months ago, Beena - you are a wonderful person and a professional nurse. we will always remember the devotion in which you took care of Reuma. You seem to have been one of Reuma’s few blessings in her recent months.
Beena in Hebrew means wisdom, and so you were, wise sensitive and professional I thank you for that.

ההספד של נדר

דודה ראומה,

ניסיתי לכתוב לך מכתב פרידה הכתוב ללא חטא. עם מילים רהוטות שיוכלו לבטא את כאבי, אהבתי והערכתי כלפייך. ידעתי שזו תהיה מחווה יפה כי את הרי אישה של מילים. אך לצערי איני מוצאת מילים אלו. כנראה שיש רגשות שקשה לבטא .
rev
אז אומר בפשטות, שאני אוהבת אותך מאוד.

בשבילי תמיד היית "דודה ראומה" זו שהולכים אליה ליום כיף בחופש הגדול הדודה שיודעת להכין את הסלט עגבניות הכי טעים בעולם. הדודה עם הזיכרון של פיל, שתמיד מספרת זיכרון ילדות בצורה כל כך מפורטת שאני ממש יכולה לדמיין את עצמי שם .הדודה שלא מרשה להגיד: לא מסכימה לי, ולהגיד מכנסיים ולא מכנס, הדודה המגניבה מתל אביב.

בחודשים האחרונים, יצא לנו להיפגש יותר, הרבה שיחות נפש רק שתינו. ופתאום גיליתי שאת לא רק דודה, את אחד האנשים העמוקים המיוחדים והחכמים שיצא לי להכיר, עם עושר פנימי אדיר ורגישות אין קץ. היכולת שלך להתלהב מהדברים הקטנים, אם זו סופת ברקים, או פריחת חצבים. מעוררת הערצה בעיני. פתאום קלטתי כמה את אוהבת את החיים וכמה ידעת להעריך ולהינות מכל מה שניתן לך.
כשסידרנו יחד את ארגזי הספרים העמוסים בחדרך, לראשונה נחשפתי לתחומי עיניין רבים שלך שלא הכרתי טרם לכן, כמו אהבתך לבישול וצילום וציור וכמובן מיליוני מילונים מכל השפות ומכל הסוגים כי את הרי אישה של מילים.

ראומה אהובתי. אני מקווה שבמקום שאת נמצאת בו עכשיו כבר לא כואב לך ואת יכולה להינות מכל אותם דברים קטנים שתמיד ידעת להעריך. אני מקווה שאת יכולה לאכול, ובעודנו סופדים לך כאן את יושבת שם למעלה עם לאפת פרגיות שהטחינה זולגת ממנה וטורפת אותה בביסים גדולים ומאושרת, בעיקר מאושרת.

אוהבת אותך
נדר

ההספד של רווי

בת דודתי ראומה
איפה את עכשיו ?
איפה את עכשיו רומה? מה את חווה? מי נהנה מרוחך הטובה? מי ליווה אותך במעבר הלאה? האם פגשת את אמא שלך?
כמה שיחות על החיים שמעבר, סוראן, כמה שיחות עמוקות על הכל. על היופי והכאב בחיים ומה שביניהם. כמה חוכמה, כמה טוב לב, כמה חמלה. בת דודתי האהובה, אשת סודי, האוזן הקשבת שלי. כמה גדול החלל. הטלפון שלך במועדפים קופץ לי מול העיניים ומזכיר לי שכבר לא אוכל להתקשר אליך יותר, חלל.
רומה שיהיה לך לילה קל, בלי כאבים, בלי בחילות שיהיה לך בוקר קל. ואת ענית לי: אמן אמן רוי אין לי כבר כוח.
כל הבקרים עד השבוע האחרון היו בדיקה איך עבר הלילה ואיך התעוררת. בשבועיים האחרונים לא היתה לך דקה מנוחה.
בשנתיים האחרונות ראיתי אותך נחלשת, מאבדת משקל, נלחמת לאכול. בחמשת החודשים האחרונים בשהיה היומיומית לצידך ראיתי אותך הולכת ודועכת, כמו פרח שקמל. איך אמרת: ״זה כל פעם נוגס לי בעוד חתיכה״ סירבתי לקבל את העובדה שתמותי, נאחזתי בסיפורי ניסים שהרי אלוהים היא כל יכולה. אבל זה לא קרה. ״לא לדבר ליד רוי על המוות שלי״ אמרת לנס אל, אבל לבד אמרת לי: תחשבי שנגאלתי רוי״ הלכת בדרך ייסורים שנקבעה לך מלמעלה. מיכל אמרה: היא מירקה את נשמתה בייסורים.
ולא רצית למות, נאחזת בחיים בציפורניים. בסוף כשצפיתי בך מהצד בוכה ומתייסרת, התפללתי בכל הכוח שיפסיקו להתעלל בך, שישחררו אותך מכבלי הגוף הדואב.
חמישה חודשים אני בוכה, ואתמול כשסימני הודיעה לי, חשתי לצד העצב הקלה גדולה. לא עוד הקאות, בחילות, כאבי תופת. לא עוד בכי קורע לב. די נגמר.
רומה, תודה לך על כך שבנוסף לקשר הדם שלנו היית גם חברה שלי. תודה על העצות, התמיכה והאהבה שנתת לי.
כמו שקבענו, מקווה שתקבלי את פניי כשיגיע זמני ותעשי לי סיור במקום היפה שהלכת אליו.
תודה שזיכית אותי.
בת דודך
רוי

מכתב הפרידה של ליבי

יולי 2020
דודה ראומה,
אף פעם לא יצא לי לכתוב מכתב מהסוג הזה, וזה קשה...
אזרתי אומץ כדי לכתוב לך את המכתב הזה, מכתב פרידה.
לא הפסקתי לחשוב על איך "לעשות את זה" מהבנתי שהדרך הכי טובה עבורי היא כתיבה, הן מבחינת הניסוח והן מבחינת התמודדות עם הקושי הנפשי. וזו גם הדרך שלדעתי תהיה הכי ברורה ויעילה.
למרות הקרבה המשפחתית הקשר ביננו לא היה מאד קרוב, אך יחד עם זאת יש לי מספר זכרונות ממך, ואמא כמובן גם שיתפה אותי מזכרונות הילדות שלכן ...
אחד הזכרונות שלי איתך, היה כשהייתי בערך בת 4 , המשפחה נסעה להופעה (אני חושבת שזו היתה הופעה) ונשארתי אצלך , את שמרת עליי.
אני ממש זוכרת איזה כיף היה וכמה נהניינו, שחקנו וראינו טלויזיה ואיך צחקנו עד שכאבה לי הבטן.
עברו כמעט 10 שנים והערב הזה עדיין נצור בזכרוני.
אני גם זוכרת איך אנחנו (האחיות נס-אל) היינו נרתעות מלכתוב לך בוואטסאפ כי היו לנו שגיאות כתיב או שגיאות לשוניות והיית תמיד מתקנת אותנו.
הזיכרון הזה מתקשר לעוד משהו שרציתי לשתף אותך ראומה, אני חווה אותך כאחת האנשים הכי חכמים שיצא לי להכיר. את משתפת אנשים בידע שלך שזה דבר לא מובן מאילו ועם זאת את תמיד מנסה לצבור תמיד עוד ידע למרות הידע הרבה שכבר יש לך.
הדרך שבחרת ללכת בה במהלך החיים היא מעוררת השראה ולא בהכרח מובנת מאליו.
בזכותך מגיל צעיר אני יודעת שאין דבר כזה שוני וגם הגדרה לנורמה, ואני תומכת בקהילת הלהט"בים ומקבלת כל אדם באשר הוא.
ראומה, ברצוני להוקיר לך תודה על הדברים שעשית עבורי ועל אותם רגעים שגרמת לי לשמוח, לחייך,ולצחוק (עד שכאמור כאבה לי הבטן).
אומנם כמה מילים על דף לא יכולות להספיק לפרידה כזו, אבל אני יודעת שאם הייתי מגיעה אלייך ואומרת לך את הדברים , לא הייתי מצליחה להגיד ולהעביר אפילו חצי ממה שכתבתי פה.
אני מצטערת אם פגעתי בך או קיבלת ממני רושם שגוי , סליחה !
ראומה, אני כל כך מעריכה אותך, את חזקה , גיבורה ומעוררת השראה ומאד חכמה..
אני אתגעגע...
מאחלת לך שתגיעי למקום טוב בו תהיה מאושרת, שמחה , וסוף סוף בריאה.
אוהבת המון , אתגעגע , את נצורה בזכרוני
ליבי נס-אל (האחיינית שלך)