שולמית דואק 1946-2021

‏לפני כל פרויקט גדול דילמה מעבר מדינה אתגר בחיים אמא שלי תמיד היתה אומרת לנו שרוני קחי נייר ועיפרון ותעשי רשימה. אני חושבת שאין אתגר גדול יותר בחיים מאשר לכתוב הספד לאמא. קולה הדהד בליבי ולקחתי נייר ועיפרון וערכתי רשימה. רשימה אינסופית של תכונות יכולות חוויות וזכרונות להיות הילדה של שולמית. הדף קצר מדי מלהכיל מי זאת אמא שלי. אבל אני אנסה. So let’s start with stating the obvious מי עוד היה יכול לתכנן, להנדס ולפקד על הלוויה של עצמה. בחדות, נחישות וברגישות היא בקשה שנהיה כאן ביחד. במקום האהוב עליה בארץ. אבל נתחיל מבראשית. אמא נולדה ..: שולה נולדה בתל אביב ב 24 בספטמבר 1946. עם סיום 11 שנות לימוד, היא הלכה להגשים את חלומה, ללמוד סיעוד. עוד כשהיתה בת 15, היא נסעה מספר פעמים בשבוע באוטובוסים לתל השומר, כדי לעזור לאחות בשם שולמית הגדולה, להקים את יע"ל – יד עזר לחולה. המלאך בלבן, כך קראו לשולה בביתן 20 במחלקה האורטופדית. כשהיתה בת 17, הלכה ללמוד סיעוד כאמור וכעבור שלוש שנים התגייסה לצבא והגיעה לבית החולים באשקלון, שהיתה בו רק מחלקת יולדות, מחלקה פנימית ועוד חצי מחלקה כירורגית וחצי מחלקה אורטופדית. כשפרצה מלחמת ששת הימים הפך בית החולים לבית חולים שדה ושולה כמובן היתה בו. עם סיום במלחמה התנדבה שולה לשרת ברפידים וגם בעזה, שם היתה שלוחה של תל השומר. לאחר תקופה קצרה נוספת , עבדה כאחות בבית החולים דונולו ביפו ואז חזרה לאיכילוב. את הסיפור הזה שמעתי אינספור פעמים בחודשים האחרונים. ובזה התברר לי יותר מכל שלהיות אחות היה היעוד של אמא שהגשים את היכולות המיוחדות שלה בנתינה, הקשבה ועזרה לזולת. כמובן האהבה לסדר וניקיון היו עזרו. גם ברגעים אלו ממש הבית של אמא מסודר ונקי כמו בית מרקחת. הזכרונות החדים שלי עם אמא מתחילים מבעבר לארצות הברית ב1982. שם ספגנו את הערך של הכנסת אורחים והתנדבות. הבית תמיד היה פתוח ומלא באנשים. ארוחות שבת מפוארות עם אורחים קרובים וחדשים תמיד שיחה קולחת ומעניינת. אמא תמיד נתנו לנו מקום בשולחן ובשיחה. גם שחברים שלי היו באים תמיד ישבנו בדלפק עם אמא שבכירה את כולם, את הסיפורים בסופש קבלתי הודעות מחברי ילדות מכל העולם שכל אך אהבי לבוא אלינו הביתה גם בלוס אנגלס ולימים שחזרנו ארצה. הבית תמיד היה פתוח לכולם עם אוכל חם, מיטה מפנקת ושיחות אל תוך הלילה על קפה ועוגה. אמא הכירה את כל החברים שלי ואת כל הסיפורים. אמא אומרת שהיא זיהתה את הכימיה ביני לבין ניני עוד בימי התיכון. ככה היא היתה חדה, רגישה ומכוונת כל דבר בקצב הנכון והמתאים. וכמובן אחרי יותר מ20 שנה ביחד אי אפשר להתווכח. אצל אמא בבית אפשר היה לדבר על הכל. ממש הכל! רק היום אני מבינה שזה לא היה ככה בכל הבתים. השיח הפתוח שהיא בנתה בבית, שלא תמיד היה קל ואף פעם לא היה שקט, היה נר לרגלינו בתקופה האחרונה שחווינו ביחד. היכולת לכאוב את הכאב, לדבר את בפחד אפשר לנו להגיע למעמד הכואב הזה עם לב מלא בתודה ליכולת העל שלה להסתכל על המציאות בעיניים ולבחור את הדרך שלה. אמא שלי היא אישה שלקחה אחריות על החיים שלה. לי היא התגשמות הנשיות והפמיניזם בטיבול חוש אופנה מפותח. היא התעוררה לחיים אחרי הניתוח קיצור קיבה לפני 40 שנה. תודה אילן שעשית את החיים שלנו משוערים יותר מאז ועד היום. ושוב לקחה את החיים שלה בידיים שהחליטה לחזור ארצה ולחזור לעולם הרפואה כאשר ניהלה את במרפאות של קובי מעל 25 שנה. המסירות שלה בטיפול במשפחות שלמות של נשים לאורך השני. אמא עבדה ממש עד החודשים האחרונים. המלאך בלבן עד הימים האחרונים. החודשים האחרונים היו מהקשים והיפים בחיי. היה קשה לראות את אמא כאובה ודועכת ויחד עם זאת ראיתי איתה חזקה ומוארת יותר מאי פעם. בכל חדר ומחלקה בתל השומר היא תמיד הוקירה תודה והאירה פנים לכולם מראשי מחלקה, דרך כוחות העזר ועד המנקים . היא ידעה לראות את הטוב ואת המסירות וגם לתת את הפידבק שלה לשיפורים. ראיתי את היכולת המדהימה שלה להתקשר לכל איש צוות ושותפה לחדר, להקשיב ולשמוע וכמובן לספר את עצמה. הם כולם ספרו לנו כמה למדו ממנה. אתם מבינים האישה היתה בימיה האחרונים והיא המשיכה להאיר לכולם את בדרך. אמא שלי אני כל כך מודה לך על הזכות לגדול בבית של שבו נתת לנו כל כך הרבה כלים להיות נשים מעיזות, רגישות להינות ולחיות את החיים מתוך אהבת אדם וכבוד לזולת. אני מבטיחה לך שהאור שלך לא כבה וימשיך להאיר את בדרך לטוב דרכנו ודרך הנכדים שלך שכל כך אוהבים ומחוברים לך. אמא את המשאלה האחרונה של מנוחה ניסינו להגשים. נוחי על משכבך בשלום מאמאלה' שלי.

על שדות דגניה את מביטה מתוך אבן אפורה ועליה שמך חקוק לעולמים נולדת בעיר הלבנה לפני קום המדינה ואיתה צמחת וגדלת לתפארת נפשך נקשרה עם עולם הרפואה היית מזור לא.נשים רבים ורבות צחוק ילדים וחיבוק מאוהבים רוממו את נפשך ורוחך וכמובן חיבוקך עטף ועדיין עוטף את נפשנו באהבה גדולה תודה שהיית דודה שלי 15 שנים (נכון קרן אחייניתך אבל לנו היה קשר ומבט רק משלנו) מתגעגעת ותמיד אוהבת הלנה