חגית דור 1955-2015

גלגולה של חברות - כיתה ב' שלי כיתה א' שלה. חיברו אותנו. חגית וזוהר היפות של הכיתה. אנחנו רק שתי בנות בכיתה, חגית ואני, ומיד מתחברות. ביחד כל הזמן. חברות מאתגרת ותחרותית. לקראת ד-ה אנחנו כבר ממש חברות (למרות חיה אדמון). - בתיכון. עוברים לשכונה. היא תמיד שנה אחרי. אני בצריף הם כבר בחדרים החדשים. ואז משתלטת לי על הצריף. מזרון אחד ענק שבסוף גם הכיל את הגר. - אני עוברת לצריפי החיילים. צבא. חוזרת מסיני לסופשבוע והחדר נקי. עשתה לי הפתעה. כאשר היא חיילת היא "דואגת" לארגן לי מילואים בבסיס שלה. ישנות יחד. התפריט - שוקו, נס קפה קר וסוכריות. - החתונה. התרגשות גדולה. מאיר נוסע ואני נשארת לשמור על עדי בבטן. נהדפת כל בוקר מהחדר הקטן והדחוס בגלל הריח. (מגיעה לעבודה בזמן לשם שינוי). "מה את רוצה? זה בגלל ההריון". - כל הלידות. עם הראשונות אני שותפה מלאה. רגעים, שעות, ימים נהדרים. וגם סתם. הבית שהיה לי מפלט ומאיר שנמאסתי עליו. - אני בתל-אביב. חגית מגייסת את מאיר והבנות להעביר לי את החדר. - אני כבר עם איל. שוב קרוב. שוב שכנה. יצאתי לה מכל החורים עם הקיטורים והדרמות. היא עוזרת. מכילה. מכילה. מרגיעה. מדהימה. - חזרנו משבדיה. שוב קרובות. איה וזיו כבר דבוקים. עֹמר שפגשתי לראשונה והיא כבר כמעט בת שנה. - חגים. חוגגים. אפיות. שכנות. לטוב וגם לפחות. - החיים. יחד בכיתות. דון-קישוט – אני אחריה. שכונה - אני אחריה. נדיבות אינסופית. - הלימודים. הריקוד. מעוררת בי הערכה על העשייה שלה. ההליכות. הספורט. ההתעמלות. ה עולם שלה הפך להיות שלי. כדורים פורחים. שקיעות וזריחות. שיחות אינסופיות. התכתבויות. כמה סבלנות. - בטלפון הישן שלי לפחות 5 פעמים: "חגית המון תודה", תמיד על משהו ותמיד התשובה "כנסי בתחת". - המחלה. את כל מה שעדיין לא הכרתי ועכשיו נחשפתי - לעוצמות, לנשמה, לחוזק, לענקיות שלה. הכאב. החודשים האחרונים. הכנות. הייאוש. האובדן. מעט כל-כך מילים על מיליוני רגעי זכרונות ותקופות שונות של חברות. ילדות כל-כך שונות שהתחברו. המון דברים שלא הזכרתי ובוודאי אמצא מקום וזמן ... הבטחתי לך תמיד בהליכות שאחרייך - אם אהיה אחרייך - לא אנאם ("את באה ממשפחה של ימי זיכרון ... לא עלי"). לא נאמתי רק עשיתי סדר קטן מתחילת החברות. שתי ילדות שונות ושמנמנות עם המון חלומות - מי חשב שנגור כל-כך קרוב בתור בוגרות. נתת לי המון. לא יודעת להיפרד. חגית אהובתי כבר כמעט שנה ... לא נתפס לי שאני מספרת עליך ... אני אפופה במראות, זיכרונות, וכן ... גם ריחות. מילים, משפטים, מיליון זיכרונות. 2 סיפורים. לא יודעת למה דווקא הם קפצו מתוך מיליונים. ברורים וחדים. בראשון - את בת 16. אני בת 17. חופשה בתל-אביב (פסח או קיץ) מספר ימים. אצל רונית. אחותך. לי זו חוויה ענקית. תל-אביב. הדירה של רונית, מלא צעירים, אחרי צבא ... נראו לנו אז ... וואוו ... בימים שכולם עובדים אנחנו יוצאות, מסתובבות, מבלות עושות היכרות (די ראשונית בתור בוגרות) עם תל-אביב. ואת עם שמחת החיים שלך, הטבעיות שזורמת ממך, חיקית אנשים ברחוב ... ברמזור אדום להולכי רגל הכרזת "הרמזור מקולקל" ופשוט צעדת ... כולם אחריך ... אני הייתי מוקסמת, מלאת הערצה מכך זאת כה משוחררת ובטוחה, מעיזה ועוד בתל-אביב, העיר הגדולה ... זה נשאר לנו שנים – כל פעם שחיכינו הרבה זמן, הקריאה הזו - "הרמזור מקולקל" כאילו: אין טעם לחכות עוד ... וגם ההליכה "הצולעת" שלך, שישימו לב אליך ... אני מובכת ועושה עצמי כאילו "זאת? לא מכירה אותה" - המון צחוקים. ואכן היינו אז רק ילדות. בשני - שתינו שכנות. איל תינוק. את כבר עם 4 בנות. יום אחד פגשת בצפע על המרפסת, הוא ממש מיד ברח החוצה לכיוון השיחים והמדרכה. את לא ויתרת והלכת לחפש אותו. אני הייתי מבועתת, "עזבי אותו, די, הוא ברח" אך את נחושה, עם מעדר, מצאת אותו, לא הבריחו אותך הלחישות וההתנשפיות שלו, נאבקת והרגת. "לא יכולה להרשות לעצמי נחש שיסתובב פה עם 4 ילדות" ואני די התביישתי כי אני בחיים לא הייתי מעיזה ורודפת בהתנדבות אחרי צפע, מקסימום הייתי מחכה למישהו שיעשה במקומי. זהו, שני סיפורים, קטנים מתוך מיליון שבהם זוכרת עד כמה הרשמת אותי. חני

נוכחת נפקדת נוכחת כי כל פינה ברחבי העמק מזכירה לי אותך. נוכחת בשדות העמק המוריקים שכל כך אהבת ובמדרכות הקיבוץ שאהבת פחות. נוכחת בכל פגישה עם בני השבט המדהים שגידלת ועם גדודי החברים שאספת עם השנים. נוכחת כי הכעס על המחלה הארורה והמחשבות שיכול היה להיות אחרת אינן מרפות. נוכחת כי הדמעות שחשבתי שיבשו מתחילות שוב לטפטף וצער האובדן מכווץ את הלב. נוכחת כי החברות שלנו שלמרות המרחק הגיאוגרפי רק העמיקה עם השנים כל כך חסרה, והחלל שהותרת מסרב להתמלא. נוכחת כי אני שומעת אותך מלמעלה צועקת: מספיק לילל צריך להמשיך הלאה. נוכחת

חגית'ה, כשחשבתי מה לכתוב לך ולמשפחתך למזכרת כל המילים נעלמו. חשבתי על כמה שאת חסרה. במקומות הקטנים והלא חשובים, המקומות שלא רואים. אם זה החיוך השמח לקראתך, או הכאפה שמתלווה לשאגת "מה קורה?" או שאת נוסעת לקראתי עם הקלנועית שלך וצורחת מקילומטרים שחס וחלילה לא אפספס את השלום שלך. אם זה בשיחות מלב אל לב שהיו לנו מגיל 15 ועד שהלכת. ה"ניעורים" שהיית נותנת לי כשחלמתי בעבודה, האנרגיות החזקות שלך בכל מקום שהיית נכנסת אליו, ההגינות בה התנהלת מול כולנו בחרבת הנעורים. ברור שהיו מועדפים אבל אצלך אף פעם לא הרגישו בהבדל, כולם היו אצלך שווים ונהדרים. עם כולנו צחקת ובכית, חיבקת וסטרת, עזרת והקשת.. עשית הכל כדי שנהיה טובים יותר, חזקים יותר, אמיצים יותר וחשובים יותר. אני חושבת שאף פעם לא אמרתי לך כמה שאת משמעותית בחיי, איך שלא הופכים את זה, גדלתי תחת חסותך מחצית מחיי. עבורי היית אישה חזקה ודעתנית שלמדתי ממנה המון. גם לתקוע גרעפסים... גידלת את כולנו בדרך המיוחדת שלך, ועל כך אני אומרת לך תודה. תודה שלימדת אותי להיות חזקה וחשובה. לא הספקתי להגיד לך מילות פרידה. האמת, פשוט חשבתי לעצמי כל הזמן היא חזקה, היא לא תשבר. זה רק משבר קטן, זה תכף עובר. שלחתי לך הודעה. היה מאוחר מדי. מוקפת בהמון אהבה עזבת אותנו והשארת המון סיפורים נהדרים, כי כזאת היית. נהדרת! אוהבת אותך עד אין סוף, אמיצה! שלך תמיד יעל לב (הנסן)

חגית, שנה בלעדייך לך ולי יצא להפגש בצמתים שונים ומגוונים בחיינו. עבורי את סימלת טוב לב שופע. כשראיתי אותך מרחוק, קל היה לזהות אותך;צבע שיער שמשתנה כמו זיקית,משוחררת, אוהבת לרקוד, לצחוק ולעזור ועל הדרך גם לזרוק איזו קללה עסיסית. בתקופה שעבדת בשכונה, למדתי להכיר את האיכויות שלך ונותרה בליבי אליך פינה חמה מאז. ח – גית. כך קראו לך הנערים והנערות בהם טיפלת. היתה לך היכולת לראות ולקלוט בעיות עוד בהתהוותן ובאינטואיציה חכמה, ידעת לטפל בהן באופן מיידי, תוך גיוס החברים והחברות מהכיתה לאותה מטרה. לאחר שנים, כששכבת בתל השומר ואותם נערים ונערות של אז וכיום הם בני 30 + באו לבקרך, סיפרת בגאווה במחלקה שהם זוכרים לך חסד נעורים מאותה תקופה. ואכן כך – כולם אהבו אותך. היינו נפגשות כמעט בכל בוקר בהליכה. את בקצב שקשה לעמוד בו ואני מנסה להדביק את הקצב שלך: "איזו פדלאה את" היית צועקת עלי. "תנשמי – תרימי רגליים". "יש לי אסטמה" הייתי צועקת לגב שחולף ביעף על פני. מידי פעם היית מאטה את הקצב המטורף שלך ואז יכולנו לשוחח על הילדים והנכדים. בצומת האחרונה שלנו, הייתי איתך בשעות הקשות וגם בהן שמרת על חוש ההומור והאופטימיות, על הרצון לא לאבד קשר עם הקהילה – לדעת ולשמוע "מה חדש בכפר..". בטוב ליבך השופע, ידעת לשאול ולתמוך בי ולשלוח לי הודעות מעודדות עבור מאור. פסגת הכייף שלנו היה, לראות את הכדורים פורחים בשמים. ולכן, לא הופתעתי כשביקשת מילדייך שיעלו אותך על כדור פורח לאחר מותך. לאחר כמעט שנה, כשאני רואה כדור פורח, בתחושה שלי את מרחפת למעלה ומנופפת לי לשלום. מתגעגעת חנה דגן