הפעל אשף מילוי פרטים
עריכת פרטים כלליים
עריכת מוזיקת רקע
עריכת תבנית אתר
שלח מייל תפוצה
ביוגרפיה
עריכהשושנה דמארי נולדה בערב פסח תרפ"ג בעיר דמאר שבתימן כבת הזקונים במשפחה בת חמישה ילדים ליחיא-זכריה וגזאל-איילה דמארי. משפחתה הגיעה ברגל לנמל עדןומשם עלתה ארצה באניה ב-1925 והתיישבה בראשון לציון כששושנה הייתה בת שנתיים. היא למדה בבית הספר "חביב" ובאירועים שונים בקהילה התימנית ליוותה את אמה הזמרת והמקוננת בשירה ובתוף. באמצע שנות ה-30 הצטרפה דמארי כשחקנית וזמרת ללהקה התיאטרונית המזרחית "שולמית", בעקבות המלצתו של אחיה הבכור סעדיה, שהיה אז שחקן, קריין וזמר בזכות עצמו. במסגרת הלהקה החלה להופיע ושרה גם בתכניות שונות ב"קול ירושלים" המנדטורי. באוגוסט 1938 הופיעה לראשונה כסולנית ברדיו בשירים תימניים של המשורר שלום שבזי, בליווי עוד ותופים. בשנת 1939, בהיותה בת 16, קיימה דמארי את הקונצרט הראשון שלה כזמרת סולנית, בליווי בפסנתר של נחום נרדי. בפברואר 1940 נישאה לשלמה בושמי, מנהל "שולמית", והוא שימש גם כסוכנה האמנותי. בינואר 1943 נולדה לשניים בתם היחידה נאוה. דמארי הופיעה באותה תקופה כזמרת גם מחוץ לפעילותה ב"שולמית".
בשנת 1943 הצטרפה כזמרת ושחקנית לתיאטרון המוזיקלי "לי לה לו" שאת מרבית פזמוניו כתבו המשורר נתן אלתרמן והמלחין משה וילנסקי. שירם "כלניות", שביצעה על במת התיאטרון ב-1946, הפך להיות שירה הידוע ביותר ול"סימן ההיכר" שלה. אף שהשיר נכתב כשיר טבע, הוא נתפס באותה תקופה גם כשיר מחאה נגד הבריטים (שחיילי הצנחנים שלו, בעלי הכומתות האדומות כונו "כלניות"). שיתוף הפעולה של צמד היוצרים אלתרמן ווילנסקי עם דמארי הוליד להיטים נוספים שביצעה על בימת "לי לה לו": "אני מצפת" (שדמארי העידה כי אלתרמן כתב אותו עליה), "זה יעבור" והשירים בעלי הניחוח התימני "בכרמי תימן" ו"מרים בת ניסים". וילנסקי המשיך ללוות את דמארי במרבית הקריירה שלה והלחין את מרבית שיריה, רבים מהם למילותיהם של נתן אלתרמן, יעקב אורלנד ויחיאל מוהר.
בעת מלחמת העצמאות ביצעה דמארי כמה מהשירים שהפכו להיות מזוהים ביותר עם המלחמה, כמו "הקרב האחרון", "בת שבע" ו"היו זמנים" (למילותיו של חיים חפר). הופעותיה לפני החיילים עוררו רושם רב. ערב קום המדינה ערכה עם משה וילנסקי מסע הופעות מרגש במחנות המעצר בקפריסין, שם שרה את השיר "הביתה" וגם שיר מוכר ביידיש בשם "צימוקים ושקדים" ("ראזשינקעס מיט מאנדלען"). לאחר מכן סיפרה, שמרוב בכי והתרגשות הקהל, היא לא הצליחה אף פעם לסיים את השיר עד הסוף. במהרה הפכה לזמרת מפורסמת והקהל נהר להופעותיה. שירים שחידשה באותה תקופה, "הטנדר נוסע" (במקור של אסתר גמליאלית) ו"צריך לצלצל פעמיים" (במקור מהתיאטרון 'כל הרוחות') נהפכו מיד למזוהים עמה. באותה תקופה הוציאה את אלבומה הראשון, "כלניות" (1948) עם השירים שזוהו איתה עד אז. אלבום זה זכה להצלחה רבה.
בשנות החמישים התארחה דמארי בתוכניות הרדיו של משה וילנסקי בקול ישראל, שם ביצעה שירים חדשים שהלחין, כמו "הרועה הקטנה מן הגיא" ו"לאור הזכרונות". כמו כן היא הקליטה מספר שירים של וילנסקי ויחיאל מוהר, שבוצעו במקור על ידי להקת הנח"ל ("הורה ממטרה", "מול הר סיני", "בלדה על מעיין וים"), והם הפכו מיד למזוהים עמה יותר מאשר עם הביצוע המקורי. היא שיחקה בסרטים "גבעה 24 אינה עונה" (1955) ו"באין מולדת" (1956), שתיאר את עליית משפחתה לארץ. בשנת 1957 כיכבה באופרטה העברית "שולמית". היא ביצעה באותה תקופה גם שירים בעלי גוון תימני, כמו השיר "אם ננעלו" של רבי שלום שבזי (אותו ביצעה לימים גם עפרה חזה בעיבוד חדש).
דמארי שמרה כל השנים על סגנון לבוש מיוחד ואישי, שכלל שמלות רקומות ותכשיטים בולטים. סגנון הלבוש האקזוטי המזוהה עמה היה חלק מהקסם והסיבה לכך שהוזמנה להופיע בקהילות יהודיות רבות. בשנות השישים והשבעים הרבתה דמארי לקיים הופעות בחו"ל. היא הופיעה במיטב האולמות בארצות הברית ואירופה והשתתפה בפסטיבלים רבים בעולם, לצד הופעותיה בארץ. תקופה מסוימת התגוררה בארצות הברית והופיעה בעיקר בפני קהל יהודי. בשנת 1972 השתתפה בפסטיבל הזמר עם השיר "אדם לאדם" הקורא לשלום ("לא ילמדו עוד מלחמה"). עם שיר זה הופיעה גם ב"מפגש אומנים" בטלוויזיה עם פרוץ מלחמת יום כיפור.
לאחר שנים רבות שבהן מיעטה להופיע ולהקליט, ביצעה דמארי ב-1987 יחד עם בועז שרעבי שיר שכתב לכבודה אהוד מנור בשם "לשיר איתך". בשנת 1988 היא זכתה בפרס ישראל בתחום הזמר העברי. לכבוד המעמד הזה נכתב עליה השיר "עגילי דמאר" (ברק/קלינגר), אשר בוצע באותו הערב על ידי ירדנה ארזי. בעקבות הזכייה בפרס הקליטה דמארי באותה שנה אלבום חדש, "אור" (1988). האלבום, בעיבודו של מתי כספי, הצליח מאוד ושיר הנושא, "אור", שכתבה נעמי שמר, הפך לריקוד עם פופולרי. שיר זה הפך לשיר הסיום הקבוע בטקס פתיחת פסטיבל מחול כרמיאל, שבו השתתפה מדי שנה. שיר נוסף מהאלבום, "עדיין כאן", נכתב על ידי אהוד מנור לזכר בעלה של דמארי, שלמה בושמי, שנפטר באותה שנה.
לאחר מכן לקחה שוב פסק זמן ארוך, והופיעה בעיקר באירועים ציבוריים ומיעטה מאוד בהופעות יחיד. ב-2005 חזרה אחרי ששיכנע אותה עידן רייכל לשיר שני שירים שכתב לאלבום "ממעמקים": "עלה נישא ברוח" ו"האר את עיניו". דמארי התארחה בחלק מהופעותיו של רייכל והשניים אף החלו בחזרות למופע משותף, שלא זכתה לבצעו.
באחד מהראיונות האחרונים שהעניקה לידיעות אחרונות, אמרה: "טוב לי לדעת שאני משאירה אחריי כל כך הרבה, שידעתי לתת הנאות לעם שלם"
שושנה דמארי נפטרה ב-14 בפברואר 2006 בבית החולים איכילוב בתל אביב, בגיל 83, לאחר שלקתה בדלקת ריאות קשה. שלושה ימים לאחר פטירתה נערך טקס הצגת ארונה בתיאטרון הקאמרי בתל אביב. לאחר מכן היא נקברה, כפי שביקשה בצוואתה, בבית קברות טרומפלדור בתל אביב.
במסגרת חגיגות השישים למדינת ישראל בשנת 2008, נבחרה דמארי ל"זמרת השישים", הזמרת האהובה ביותר בשישים שנות המדינה, בהצבעה שערכו הערוץ הראשוןורשת גימל.
עיריית תל אביב קבעה לוח הנצחה לזכרה בחזית הבית בו התגוררה ברחוב קלונימוס 16.
מקור הטקסט והתמונות באתר זה הם לפי רשיון שימוש הוגן של אתר ויקפדיה.
שלח לחבר