אתר הנצחה לזכר

איתן השרוני 1929-2022

איתן השרוני
מקום לידה: קבוצת השרון
מקום פטירה: יפעת

בית עלמין:
ישוב: יפעת
בית עלמין:
גוש:
גוש:
חלקה:
שורה:







עריכת קשרי משפחה

ביוגרפיה

עריכה

 איתן השרוני, איש העמק, חרש מכונה, אוהב ספר ומאזין הדוק למוזיקה. 


מעט על איתן:
איתן, מהילדים הראשונים של קבוצת "השרון" נולד ב 1929 בן ראשון להוריו מלכה וברוך ואח לעמי שנולד מספר שנים אחריו.
איתן מעולם לא עזב את מגוריו בעמק. השרון ואחר כך יפעת, אפילו לא לצורך טיול בחו"ל. עם גיוסו לגולני פרצה מלחמת השחרור והוא לחם בקרבות משמר העמק נגד הכוחות של קאוגג'י, עבר להגנה על יישובי הדרום והגיע עם הכוחות הראשונים של גולני לאילת. מאוחר יותר, במבצע סיני הגיע ממש מהראשונים יחד עם סיירת גולני לשארם. במלחמת ששת הימים, 67, כשהיה כבר בן 38 לחם כאיש מילואים באזור ג'נין. איתן לא הירבה לספר על הקרבות בהם לחם. נראה שגם לא רצה להזכר בדברים הקשים וגם לא זיהה את עצמו כאיש צבא.
לאחר שחרורו למד איתן הנדסת מכונות בטכניון ומסיום לימודיו עבד במוסך. עבודה אותה אהב ובה הביא לידי ביטוי את יכולותיו היצירתיות. תכנן ובנה מכונות ומצא פתרונות יצירתיים לבעיות מכניות מורכבות. כל מי שהיה באותה תקופה זוכר בוודאי את הג'יפ של המוסך שהיה חונה ליד ביתו של איתן, בזמן שעוד לא היו רכבים לחברים ולא עסקנו בענייני חנייה ליד הבתים. הג'יפ היה כמובן לכוננות אך היה בו גם איזה סמל לאחריות ולמעמד שהגיע לאיתן בצדק.
לצד הביטוי היצירתי של איתן בתחום המכונאות הוא גם פיסל בעץ ומאוחר יותר גם במתכת. פסלים קטנים ואסטטיים.
באמצע שנות החמישים נישא איתן לעדינה, בת יפעת, ולאחר כשנתיים נולדה הגר, ובהפרשים של שנה הצטרפו גם מור ועומר למשפחה.
איתן שתמיד אהב לקרוא ספרים ובעיקר הסטוריה וספרי מתח התחיל בשנות השמונים להאזין למוסיקה קלאסית וזו כבשה את ליבו. הוא השקיע במציאת הביצועים הטובים ביותר לכל יצירה ששמע ואסף מגוון יצירות מוסיקאליות מהקלאסיקה והג'ז. גם מערכות השמע הלכו והשתפרו והוא השקיע הרבה במציאת המערכות הטובות ביותר. הרצון שאפיין אותו בכל מה שעשה להגיע תמיד לשלמות, לטוב ביותר, נכנס גם לתחום המוזיקה.
כשהתחילו להוולד הנכדים, ועם התבגרות, מעידים כל מכריו של איתן על כך שהתרכך ונעשה תקשורתי יותר. גם הקשר עם אייה בשלושים השנים האחרונות היה לו חשוב ומשמעותי ונראה שהשפיע עליו טוב. הוא הרבה לשחק ולבלות עם הנכדים ועבודתו במוסך עברה בעיקר לתחום הטיפול בקלנועיות של האנשים המבוגרים. הוא נענה במהירות לכל פנייה ונתן שירות באופן נעים ויעיל גם כשהיה בשנות השמונים המאוחרות לחייו. נשאר תמיד עצמאי עד השבועות האחרונים וזכה לאהבה והערכה מכל מי שפגש בו.
איה בקשה שאקרא גם את מה שהיא כתבה ואני חושב שיהיה יפה לסיים בזה:

איתן...היה איש שהעמיק בכל נושא שאהב, שהתענין בו עד, הפרט האחרון. באודיו, במוזיקה קלאסית , בהסטוריה של מלחמת העולם השניה, בקריאת ספרים, בספורט בעיקר בטניס. בעבודתו במוסך ידע לנהל ולדרוש שהעבודה תתבצע על הצד הטוב ביותר וכאשר דברים לא בוצעו כראוי ידע גם להרים את קולו. לגופו של ענין. אמר את שצריך לומר ולא שמר טינה לאיש.  לא היה איש חברה ,לא איש של דיבורים אבל התייחס לכל אחד ואחת בגובה העינים, בשקט עינייני. חי לו את חייו כפי שרצה, כפי שהתאים לו.  שמר על פרטיותו לעצמו , על עצמאותו עד ש... עד שנפל ואיבד את עצמאותו ... ימיו האחרונים היו קשים ומכאיבים .למעט היומים האחרונים כששב לביתו ורווח לו מעט... מאוחר מדי...כבר אפסו כוחותיו.... בצער וכאב, עצב ויגון ...הלך לו לעולמו ...איש אהוב שלי....

נודה לך איתן על כל הטוב שהבאת לקהילה זו הן בתחומי המשק והמוסך והן בשקט הענייני ובשירות המסור. אנחנו מבקשים את סליחתך אם לא עזרנו או תמכנו מספיק בזמנים קשים.
נשמתך תהיה צרורה תמיד בצרור חיינו.

                                 

מזיכרונותיו של איש אהוב שלא הרבה בדברים.                              
                                   
כל שנה לקראת יום העצמאות דליה שוויקה עורכת העלון מנסה לראיין את איתן                                               
והוא מסרב...                             
בבית נשלפים כל פעם סיפורים - אז רשמתי :                                 
                                   
הגיוס לצבא ב 1948 לא היה גיוס רשמי. החברה מנהלל שהכירו אותו,                                   
כנראה הכירו גם את היכולות הטכניות שלו- גייסו אותו להיות חבלן.                           
קורס חבלה ואחר כך למלחמה. פיצוץ שוחות , בתי בוץ וטיט בכפרים                         
כדי שלא יחדרו מסתננים - התירוץ הרשמי או בפועל כדי שא יחזרו לכפר, כדי                         
שלא יהיה לאן לחזור. את המסגדים השאירו.          
הפיצוץ בחומר דמוי ט.נ.ט כי השוחות מבוץ ולא מאבן.                                 
           
הקרבות בסג'רה- על ידו נפלו, נורו והוא ללא פגע.                           
רפיח משלט 102 המצרים מחופרים היטב והם על משהו כמו                        
ג'יפ ממוגן קלות - מאש שנפתחה נהרג על ידו חייל, הג'יפ עלה על מוקש                                
איתן עף ולא קרה לו דבר.                       
הוחלט על נסיגה עד ליציאה מטווח התותחים.                                
בלילה חזרו, בשקט, רגלית כדי לתקוף מחדש ואיתן עם החבלנים בראש                                 
הגדוד להניח בונגלורים לפיצוץ הגדר.  ברגע אחרון בן גוריון לא אישר                         
את הפעולה. ואיתן אמר שנמנע פיאסקו גדול.                                 
זה היה כבר לפני ההפוגה השניה.                        
לאילת הגיעו ראשונים - אבל נתנו את הכבוד לחטיבה אחרת להניף                           
את דגל הדיו.   הם חיכו מרחק מה...                                 
                                   
אהב מאוד את הסיגריות האמרקאיות, החלבה והלוף בקופסאות.
היה מגיע בחופשות הקצרות לתל אביב לדודה, אחת מאחיותיה
של אמו מלכה לאמבטיה שמימיה משחירים מהלכלוך
שנצבר, משם לקולנוע אלנבי סרטים אוטוסטראדה וגלידה. לא היה נוסע הביתה , רחוק מדי, גם לא היה מתקשר ,מצלצל, גם לא כותב.
 
בסיני 1956, בשארם א' שייח' נסעו בפלוגת סיור, בג'יפים בדהב.
היו שם סודנים וקרב קצר.
בבוקר גילו שחטיבה תשע ניסו בלילה להסתער וחזרו כושלים ופגועים.
ואז - תורם. אלא שחיל האוויר הפציצו, עם מטוסי מוסטנג ישנים, (התרמילים נפלו ממש עליהם)
ריככו רכך היטב מה שאפשר להם לנצח בקרב, לכבוש את שארם.
ושוב נמנע פיאסקו גדול.
 
סיפור משנת 1949 : טיול, כאילו טיול, עם יקי שהיה מאומץ על ידי מלכה אמא
של איתן והזמין את איתן לבוא לטיול כי הוא חבלן.
היעד  לרדת לים המלח בדרך קיצור- ערד.
ירדו בשני קומנדקרים שישה שבעה בכל אחד . קדם לכך סיור של
יקי בפייפר-לראות שאכן  זה אפשרי.
אבל - נעצרו באחת הירידות.  אי אפשר לחזור ואי אפשר לרדת.
שניים הלכו רגלית לסדום, הזעיקו עזרה.  לא היה אוכל ומים
ןהמטוס הוריד להם לחם ושימורים שנשברו ונשפכו.
וגם פתק הוריד להם - לרדת ברגל לים המלח , סירה תאסוף אותם.   
אבל בסדום קיבלו פקודה לחזור ולחלץ את הקומנדקרים - הגיע                                 
בדרך הארוכה קומנדקר עם חומרי נפץ, פיצצו סלעים והצליחו                       
לפתוח דרך לקומנדקרים ולחלצם .                       
יקי נעלם לו... לא נפגשו שוב יותר.                        
                                   
31.5.1948        נהרג עמוס פיין מפיצוץ מטען שהניחו מתחת לגשר              
בלג'ון (מגידו של היום ) אחרי הקרב כדי שלא יחזרו (העירקים או התושבים). הלילה חשוך מאוד ופיין שהניח את המטען והיה עייף כל כך , המטען התפוצץ.                   
עמוס פיין שידע שאיתן עבר קורס חבלה שנה לפני כן                       
הזמין אותו לבוא, גייס אותו להיות חבלן והאמונים בנהלל                 
באוהל החלו.                 
           
31.5.2010        הנהללים אריק נחמקין,יאיר נוטקין וג'יבלי גם הזמינו            
            את איתן למחנה עמוס, לחדר הזיכרון לאזכרה שם. 
במילואים, אחרי מלחמת ששת הימים,  ברמה גויס כנהג לזחלם משוריין, רוסי. עברו קורס שבוע
באליקים.  בסוף הלילה, בחושך שלפנות בוקר מסיירים לאורך הגדר
פנסי הרכב מכוסים "כחולים" בקושי אפשר לראות, הדרך משובשת
והקצין דופק לו על הקסדה - איתן עצר להודיע שעד כאן.
והדפיקות על הקסדה נפסקו.
בלילה שמירות, ביום אוכלים. יוסי בן חיים היה הטבח ואכיל את איתן
כמו שצריך. קוראים ספרים וישנים. כל פעם 28 - 30 ימים.
                                   
                                    לכבודך איש אהוב שלי
                                    איה פסחי פיי                 

       

העדפות

עריכה

הספדים

עריכה

פרידה מאיתן/ עמי
 
לא לכל אחד יש אח גדול. לי למזלי היה אח גדול. עד גיל די מאוחר ממש הערצתי אותו וזאת מכמה סיבות. והראשונה שבהן, שהוא תמיד עמד לצידי, יכולתי להתגאות בו כי הוא היה מילדי 'קבוצת השרון' הראשונים. למרות השוני, היה בינינו הרבה מהמשותף. כשהייתי בכיתה ג' התקשיתי מאד בשיעורי חשבון. אצלו זה הלך בקלות, ולכן, בלילות החורף הארוכים  שהיינו יחד עם ההורים בחדר, אמא היתה פותחת מדף מתקפל בארון, קוראת לי, אני הייתי מוציא את שעורי הבית בחשבון, ואז היא היתה קוראת לאיתן והיתה אומרת לו, תעזור לעמי. הוא היה מתיישבת לידי ומסביר לי את פעולות החיסור, החיבור וכמובן את לוח הכפל. אני הייתי יושב, נשען עם היד על הלחי, כאילו מקשיב אבל הראש היה במקומות אחרים לגמרי. לא הצלחתי להתחבר ללוח הכפל, ולמרות שאיתן היה טורח ומסביר לי ארוכות וחוזר ומסביר, אני הייתי שט במחוזות אחרים, לאט לאט קולו היה כאילו נעלם ואז הייתי מרגיש טפיחה על הכתף ואיתן היה אומר לי: עכשיו אתה תפתור בעצמך. אני בטוח שהמעט שאני יודע בחשבון זה בזכות עקשנותו ובזכות אמא שלא ויתרה לשנינו.
לאיתן וזה כולם יודעים, היו ידי זהב בתחומים מגוונים, במכניקה, באומנות ובעצם בכל דבר שדרש תבונת כפיים וראש פתוח. זה ייחד אותו מילדות, ובהמשך בשנותיו במוסך שבנה כלי עזר ומכונות לעבודות השדה. וכל זאת ללא מחשב, הדמיות תל מימד ופיתוחים מודרניים, אלא בסרגל חישוב, מד זווית ונוסחאות מתמטיות שרכש בתקופת לימודיו בטכניון. עוד בתקופת הילדות כאשר אנו הקטנים ניהלנו קרבות סייף של ארול פלין ושודדי הים, איתן הכין לי מענף עץ דק חרב מיוחדת. שעה שכל הילדים היו חוזרים עם שריטות וחבלות בכף היד, אני הייתי מניף בגאווה חרב שעל הידית שלה הרכיב לי איתן מגן מפח מגולוון ששמר על כף ידי בצורה מושלמת. היתה גם תקופה של סירות קטנות שהיינו משיטים בשוקת של הפרות בחצר הרפת. גם שם היה לי כמעט תמיד יתרון, כי איתן חיבר לי בתחתית הסירה פרופלור- מדחף קטן מפח שבקצהו התחבר עם וו וגומיה לחרטום הסירה. איתן ידע שהמרחק בין הוו לפרופלור פלוס גומיה חזקה וסיבוב נכון, יקבעו את מהירות הסירה וכך באמת היה. הסירה שלי לרוב הגיעה ראשונה.
גם במלחמת השחרור שימש לי איתן מקור לגאווה. הוא התחיל כחבלן בפלוגה האזורית של אריק נחמקין, היה מראשוני חטיבת גולני, השתתף בלא מעט פעולות שבהתאם לאופיו המעיט לדבר עליהם, כולל פריצת מחלקת הסיור של גולני שהגיעה לאום רשרש היא אילת יחד עם יחידה מחטיבת הנגב פלמ"ח. כשאני התגייסתי לנח"ל, איתן היה כבר חייל משוחרר שהצטרף לצוות הפלחים שהיה יחידה מובחרת שלא קיבלה כל אחד. עם הזמן עבר איתן באופן טבעי למוסך וגם נשלח ללימודים בטכניון. כשאני השתחררתי הצטרפתי כמובן לפלחה וגם זכיתי לעבוד ולהיעזר בפיתוחים ושיכלולים שאיתן תכנן ובנה.
השנים עברו, כאשר תמיד גרנו בשכנות קרובה: משפחת ארצי, משפחת איתן השרוני, משפחת שוויקה ואנחנו. אהבתו של איתן למוזיקה החלה עוד בשנים הראשונות ביפעת, כאשר היה מנצל כרטיס מינוי של אבא לקונצרט של הפילהרמונית בחיפה. אהבת הקריאה והספרות התגברה אצלו יותר ויותר עם הגיל והזמן הפנוי שעמד לרשותו. לא מעט ספרים העביר לי לאחר שסיים את קריאתם עם המלצה מנוסחת בתמציתיות, גם שהתבטא בעוד נושאים רבים. לא תמיד הגענו לתמימות דעים, ויותר מזה, אני אפילו אהבתי להתנגד לדעותיו רק לשם הוויכוח. בסרטים היה לנו טעם משותף כאשר הז'אנר האהוב על שנינו היה המערבון, ובייחד הפסגה 'בצהרי היום'. לסיום דברי אי אפשר שלא לציין את איתן והטניס. הוא היה פריק של טניס, הוא הבין במשחק ועקב באדיקות אחרי כל תחרות טניס חשובה ששודרה בטלויזיה, כאשר הפיסגה היתה כמובן משחקי וימבלדון שנערכו השנה לפני כחודש וחצי והסתיימו לא כפי שציפה לגמר בין נובאק לראפא אליליו מאז, אלא בין נובאק ובטיסטה. לאחר הגמר שאלתי אותו מה  כל כך מושך אותך בטניס. יש הרי כדור סל וכדור רגל שכל העולם צופה בהם. היתה הפסקה ארוכה ולבסוף הוא אמר לי: תקשיב- כך היה פותח תמיד, בטניס עומד אדם אחד מול אדם שני במאבק שלוקח לעיתים שעות ארוכות, ואדם זה הוא בודד שצריך לקחת בחשבון הרבה מאד משתנים כמו כיוון הרוח ועוצמתה, סוג החבטה, סוג המחבט, לימוד היריב וכמובן הרבה נחישות וסבלנות. אני אזכור את השיחה הזו, ולמולה אזכור גם את בחירתך ברומן: 'למה צלצלו הפעמים' של המינגווי כרומן הטוב ביותר שקראת מעודך.
תודה לך על הכל אחי הבכור.
עמי

סבא איתן

כל אחד הכיר את איתן בצורה שונה, בפרק זמן אחר ובתקופות שונות בחייו. בתור חבר, אבא או מנהל המוסך שקצת פחדו ממנו.
בשבילי, הוא פשוט היה סבא איתן - תמיד לבוש ב- jeans,  ניו בלנס וכובע קסקט.
הסבא הכי חכם שיודע הכול ויכול לענות על  כל שאלה, להסביר הכל ולספר עובדות מרתקות ממאמרים שקרא ב-National Geographic.
בתור ילדה לא היה דבר יותר מיוחד מלנסוע בג’יפ האפור של סבא ברחבי הקיבוץ, לפתוח את כל השערים  להיות היחידים שנוסעים בתוך הקיבוץ.
גם מהנסיעה בClub car נהניתי, במיוחד כשהיה מותר לי לנהוג קצת ליד סבא.
בילדותי זכיתי  לקבל מתנה בזכות הכישרון  האומנותי שלו, יום אחד הוא הפתיעה אותי עם מיטת בובת ברבי יפה ויציבה, אחרי שמיטת הפלסטיק נשברה. אני הייתי מאוד מאוד עצובה וכל כך שמחתי כשקבלתי את המיטה שסבא יצר שהייתה פי כמה וכמה יותר יפה.
למרות שלא התראינו זמן  רב, אזכור את סבא, יושב בכורסת  העור שלו
בסלון, תמונות Picasso על הקירות ומוזיקה קלאסית ברקע.
תמיד שמחתי  לספר לכל מי ששאל אותי אל המשפחה שלי בארץ, על שיש לי סבא בקיבוץ
הכי מעודכן שיש, אפילו עם IPAD.

תנוח בשלום , סבא
אוהבת דניאל.

איתן עם החיוך השקוף.

במוצאי שבת האחרונה , ביקרתי אותך בבית ערבה.
אחת העובדות, הוציאה אותך בכיסא גלגלים.  אני, זכיתי ממך לחיוך רחב ושקוף שלא הצליח להסתיר את מצבך.  העובדת שאלה אותי אם אתה מכיר אותי,  השבתי, ראי את החיוך.
ניסיתי לדבר איתך זאת למרות שרצונך לדבר לא צלח, סימנת לי עם היד , חכה עוד רגע.
לא הצלחתי לדבר איתך,היום אני מדבר עליך.
הנייר והדיו נגמרים, אצלי, הסיפור  שלנו לא נגמר. לא אחטא לאמת    היית אדם מיוחד.
ההכרות שלנו החלה בשנת 1954  כאשר קרתה לי תאונה בקטפת תירס.
הגעתי עם הקטפת למוסך בשריד המכונאים בשריד, לא ידעו לפרק את שנדרש. לפתע הופעת , עם לובה האחות שלנו מיפעת.
 הצלחת לשחרר לי את היד מהמכונה ונכנסת איתי למכונית, במושב האחורי.  אתה ישבת, אני, שכבתי לרוחב המושב כשראשי על ברכיך וידיך מלטפות את ראשי.     ליווית אותי עד שהוכנסתי לחדר הניתוח.
אחותי מיכלי סיפרה לי: כאשר היה נדרש לסדר משהו עם הגבס לא נתתי לאיש להתקרב .   אמרתי -  רק איתן.

לימים הגעתי לעבוד איתך במוסך. תקופה שנמשכה על פני שנים רבות, אתה קראת לי "שושני" ואני לך "ג'ינג''.  היית לי אח גדול. 
 לך איתן,   חלק גדול. במי שאני היום.
לא היית מהדברנים, הצלחת  במעט מילים לומר הרבה. היה לך הרבה  מאד מה לומר.
בשנים האחרונות נפגשנו אצל דליה בפרלמנט שלנו. אתה  היית מגיע תמיד עם ספר ביד לאחיך עמי, אהבתי את המפגשים איתך. בסוף המפגש ליוויתי אותך,   חיכיתי שתרד במדרגות תעלה על הקלאבקאר שלך. חיכיתי לצפצוף שתיסע לדרכך.
החיים שלך סבבו בין הספרים והמוסיקה. בביתך היתה מערכת מוסיקה מקצועית. הקפדת לשים ספוגים סביב הארונות. זאת כדי למנוע רשרוש בזמן שאתה מקשיב למוסיקה שכה אהבת.  באך היה הכוכב הקבוע.
כולנו נפעמנו מהידע והזיכרון שלך, זכרת שמות גנרלים ממלחמות העולם, תאריכים ואירועים.
אסיים עם אותה פגישה אחרונה שלנו בבית ערבה. הייתי במבוכה, חשבתי שאני מעיק עליך. המטפלת באה לקחת אותך .
כשהתחילה למשוך את כסא הגלגלים,       יצאה מפיך צעקה    רק רגע.
זה היה הרגע האחרון איתך איתן, אהבתי אותך איתן. תישאר חרוט בליבי עד אחרית ימיי.  נשארו אצלי עוד כמה שאלות...

רפי שושני

דליה שוויקה

בך, מוצרט, בטהובן, הצלילים  עולים מבעד לחלון הפתוח בסלון, לחדר השינה שלנו בקומה השנייה. איתן שומע מוסיקה.. הצלילים נשמעים באיכות הטכנולוגית הגבוהה ביותר, פול ווליום. המוסיקה חודרת לנשמה.
יש חוטים שלא נקרעים, יש קשרים שהזמן לא פורם אותם. כמו הצלילים של המוסיקה שעלתה מבעד לחלון של איתן לחדר השינה שלנו,
כמו סרט בהילוך לאחור, כל החוטים וכל הקשרים השזורים בחיינו, לאורך עשרות השנים, צפים ועולים. מאותו היום בשנות הנעורים שלנו, כשעדינה, עם התנועה האופיינית של היד האוחזת בעורף, מספרת לי על כך שאיתן הזמין אותה לפסל מעץ את הפורטרט שלה. לאיתן נפש של אמן.
חדרים בצריפים של הגבעה, המקלחת הציבורית, שיכון סוכנות, מעבר לדירות הקבע. שכנות ארוכת שנים.
הגרי, מור, עמר, וילדינו, באים לעולם, אנחנו חווים ביחד ומלווים אותם בצמיחתם. ימי ההולדת, יושבים על הדשא מתחת למרפסת (הגזוזטרה) שהפכה עם השנים כתוספת למטבח, הכחכוח הגרוני של איתן, שיורם יודע לחקות עוד היום.
דפיקות ההתגרות שלנו בקיר המשותף כשהפועל חיפה מנצחים, שלהם, כשהפועל תל אביב.
התגרות מפרגנת לצלילים הראשונים שמופקים מהצ'לו של שרון: "פתחתם נגרייה?"
עומדת בפתח הבית ולא מבחינה. איתן מסב את תשומת ליבי בקריאה להתייחסות. שב הביתה אחרי מלחמת ששת הימים, כאילו רק היום, זוכרת את ההתרגשות.
איתן הפרפקציוניסט  כמו בהקפדה על איכות המוסיקה, כך, במוסך. רק בראשית שנות האלפיים, הוא מתוודע באקראי, בגלל פליטת פה שלי, לעובדה שהילדים, פחדו מהנזיפות שלו כשבאו במסגרת העבודה שלהם בענפים, עם טרקטור או כלי אחר לתיקון. אני מרגיעה אותו מהתדהמה ומרככת בפרשנות, שזה הכל בגלל המומחיות והקפדנות שלו, ולא חס וחלילה מחוסר רגישות.
השנים עוברות, דברים משתנים. הולכים לסרט באולם, מרגש לראות את איתן ואיה הולכים יחד חבוקים לסרט. מחמם את הלב להבחין בניצוץ של אינטימיות שהרי אנחנו מכירים כל כך את האיפוק והמעצורים של איתן.
ושוב עובר הזמן, הקשרים לא נפרמים. איתן מגיע לפרלמנט של מישקה, לוקח חלק פעיל בשיחות, בדיונים, בבדיחות. מתעצבנים על ביבי ביחד, מרצה לנו פרק בהיסטוריה ואנחנו מתפעלים מהבקיאות והידע שלו בכל מה שנוגע למלחמות העולם. מסכים יותר מאשר בעבר, לשתף בזכרונות הנוגעים למלחמת השחרור מה שגורם לי לנזוף בו על כך שסרב להתראיין לעלון למרות הפצרותיי הרבות.
כמה ימים לפני הנפילה, עדיין השתתף בדיונים בפרלמנט של יום חמישי. מלווים אותו בדאגה עד הרגע שהוא מתיישב בכיסא שאנחנו שומרים לו. רפי בהיכון, ללוות אותו לקלאב, כשמגיעה העת להיפרד.
בבית ערבה, אני נפרדת ומבקשת רשות לתת יד. איתן מושיט לי את היד, מחייך, ואני הולכת הביתה עם דמעות, חוששת להאמין שזו לחיצת יד של פרידה.
שמחה על כך שנפרד מהעולם בבית שלו, זכה לשמוע שוב מוסיקה ולהירדם בשלווה.
רציתי לכתוב על איתן, לא רציתי לדבר על עצמי.
יש חוטים שלא נפרמים. יש קשרים שאי אפשר להתיר. ואני, בוכה, כי עצוב לי להיפרד.


   
linkText

Loading...

גלריה

עריכה

וידאו

עריכה

ציר זמן

עריכה

הדלק נר

Loading...