איתן השרוני 1929-2022

הספדים

פרידה מאיתן/ עמי
 
לא לכל אחד יש אח גדול. לי למזלי היה אח גדול. עד גיל די מאוחר ממש הערצתי אותו וזאת מכמה סיבות. והראשונה שבהן, שהוא תמיד עמד לצידי, יכולתי להתגאות בו כי הוא היה מילדי 'קבוצת השרון' הראשונים. למרות השוני, היה בינינו הרבה מהמשותף. כשהייתי בכיתה ג' התקשיתי מאד בשיעורי חשבון. אצלו זה הלך בקלות, ולכן, בלילות החורף הארוכים  שהיינו יחד עם ההורים בחדר, אמא היתה פותחת מדף מתקפל בארון, קוראת לי, אני הייתי מוציא את שעורי הבית בחשבון, ואז היא היתה קוראת לאיתן והיתה אומרת לו, תעזור לעמי. הוא היה מתיישבת לידי ומסביר לי את פעולות החיסור, החיבור וכמובן את לוח הכפל. אני הייתי יושב, נשען עם היד על הלחי, כאילו מקשיב אבל הראש היה במקומות אחרים לגמרי. לא הצלחתי להתחבר ללוח הכפל, ולמרות שאיתן היה טורח ומסביר לי ארוכות וחוזר ומסביר, אני הייתי שט במחוזות אחרים, לאט לאט קולו היה כאילו נעלם ואז הייתי מרגיש טפיחה על הכתף ואיתן היה אומר לי: עכשיו אתה תפתור בעצמך. אני בטוח שהמעט שאני יודע בחשבון זה בזכות עקשנותו ובזכות אמא שלא ויתרה לשנינו.
לאיתן וזה כולם יודעים, היו ידי זהב בתחומים מגוונים, במכניקה, באומנות ובעצם בכל דבר שדרש תבונת כפיים וראש פתוח. זה ייחד אותו מילדות, ובהמשך בשנותיו במוסך שבנה כלי עזר ומכונות לעבודות השדה. וכל זאת ללא מחשב, הדמיות תל מימד ופיתוחים מודרניים, אלא בסרגל חישוב, מד זווית ונוסחאות מתמטיות שרכש בתקופת לימודיו בטכניון. עוד בתקופת הילדות כאשר אנו הקטנים ניהלנו קרבות סייף של ארול פלין ושודדי הים, איתן הכין לי מענף עץ דק חרב מיוחדת. שעה שכל הילדים היו חוזרים עם שריטות וחבלות בכף היד, אני הייתי מניף בגאווה חרב שעל הידית שלה הרכיב לי איתן מגן מפח מגולוון ששמר על כף ידי בצורה מושלמת. היתה גם תקופה של סירות קטנות שהיינו משיטים בשוקת של הפרות בחצר הרפת. גם שם היה לי כמעט תמיד יתרון, כי איתן חיבר לי בתחתית הסירה פרופלור- מדחף קטן מפח שבקצהו התחבר עם וו וגומיה לחרטום הסירה. איתן ידע שהמרחק בין הוו לפרופלור פלוס גומיה חזקה וסיבוב נכון, יקבעו את מהירות הסירה וכך באמת היה. הסירה שלי לרוב הגיעה ראשונה.
גם במלחמת השחרור שימש לי איתן מקור לגאווה. הוא התחיל כחבלן בפלוגה האזורית של אריק נחמקין, היה מראשוני חטיבת גולני, השתתף בלא מעט פעולות שבהתאם לאופיו המעיט לדבר עליהם, כולל פריצת מחלקת הסיור של גולני שהגיעה לאום רשרש היא אילת יחד עם יחידה מחטיבת הנגב פלמ"ח. כשאני התגייסתי לנח"ל, איתן היה כבר חייל משוחרר שהצטרף לצוות הפלחים שהיה יחידה מובחרת שלא קיבלה כל אחד. עם הזמן עבר איתן באופן טבעי למוסך וגם נשלח ללימודים בטכניון. כשאני השתחררתי הצטרפתי כמובן לפלחה וגם זכיתי לעבוד ולהיעזר בפיתוחים ושיכלולים שאיתן תכנן ובנה.
השנים עברו, כאשר תמיד גרנו בשכנות קרובה: משפחת ארצי, משפחת איתן השרוני, משפחת שוויקה ואנחנו. אהבתו של איתן למוזיקה החלה עוד בשנים הראשונות ביפעת, כאשר היה מנצל כרטיס מינוי של אבא לקונצרט של הפילהרמונית בחיפה. אהבת הקריאה והספרות התגברה אצלו יותר ויותר עם הגיל והזמן הפנוי שעמד לרשותו. לא מעט ספרים העביר לי לאחר שסיים את קריאתם עם המלצה מנוסחת בתמציתיות, גם שהתבטא בעוד נושאים רבים. לא תמיד הגענו לתמימות דעים, ויותר מזה, אני אפילו אהבתי להתנגד לדעותיו רק לשם הוויכוח. בסרטים היה לנו טעם משותף כאשר הז'אנר האהוב על שנינו היה המערבון, ובייחד הפסגה 'בצהרי היום'. לסיום דברי אי אפשר שלא לציין את איתן והטניס. הוא היה פריק של טניס, הוא הבין במשחק ועקב באדיקות אחרי כל תחרות טניס חשובה ששודרה בטלויזיה, כאשר הפיסגה היתה כמובן משחקי וימבלדון שנערכו השנה לפני כחודש וחצי והסתיימו לא כפי שציפה לגמר בין נובאק לראפא אליליו מאז, אלא בין נובאק ובטיסטה. לאחר הגמר שאלתי אותו מה  כל כך מושך אותך בטניס. יש הרי כדור סל וכדור רגל שכל העולם צופה בהם. היתה הפסקה ארוכה ולבסוף הוא אמר לי: תקשיב- כך היה פותח תמיד, בטניס עומד אדם אחד מול אדם שני במאבק שלוקח לעיתים שעות ארוכות, ואדם זה הוא בודד שצריך לקחת בחשבון הרבה מאד משתנים כמו כיוון הרוח ועוצמתה, סוג החבטה, סוג המחבט, לימוד היריב וכמובן הרבה נחישות וסבלנות. אני אזכור את השיחה הזו, ולמולה אזכור גם את בחירתך ברומן: 'למה צלצלו הפעמים' של המינגווי כרומן הטוב ביותר שקראת מעודך.
תודה לך על הכל אחי הבכור.
עמי

סבא איתן

כל אחד הכיר את איתן בצורה שונה, בפרק זמן אחר ובתקופות שונות בחייו. בתור חבר, אבא או מנהל המוסך שקצת פחדו ממנו.
בשבילי, הוא פשוט היה סבא איתן - תמיד לבוש ב- jeans,  ניו בלנס וכובע קסקט.
הסבא הכי חכם שיודע הכול ויכול לענות על  כל שאלה, להסביר הכל ולספר עובדות מרתקות ממאמרים שקרא ב-National Geographic.
בתור ילדה לא היה דבר יותר מיוחד מלנסוע בג’יפ האפור של סבא ברחבי הקיבוץ, לפתוח את כל השערים  להיות היחידים שנוסעים בתוך הקיבוץ.
גם מהנסיעה בClub car נהניתי, במיוחד כשהיה מותר לי לנהוג קצת ליד סבא.
בילדותי זכיתי  לקבל מתנה בזכות הכישרון  האומנותי שלו, יום אחד הוא הפתיעה אותי עם מיטת בובת ברבי יפה ויציבה, אחרי שמיטת הפלסטיק נשברה. אני הייתי מאוד מאוד עצובה וכל כך שמחתי כשקבלתי את המיטה שסבא יצר שהייתה פי כמה וכמה יותר יפה.
למרות שלא התראינו זמן  רב, אזכור את סבא, יושב בכורסת  העור שלו
בסלון, תמונות Picasso על הקירות ומוזיקה קלאסית ברקע.
תמיד שמחתי  לספר לכל מי ששאל אותי אל המשפחה שלי בארץ, על שיש לי סבא בקיבוץ
הכי מעודכן שיש, אפילו עם IPAD.

תנוח בשלום , סבא
אוהבת דניאל.

איתן עם החיוך השקוף

במוצאי שבת האחרונה , ביקרתי אותך בבית ערבה.

אחת העובדות, הוציאה אותך בכיסא גלגלים.  אני, זכיתי ממך לחיוך רחב ושקוף שלא הצליח להסתיר את מצבך.  העובדת שאלה אותי אם אתה מכיר אותי,  השבתי, ראי את החיוך.
ניסיתי לדבר איתך זאת למרות שרצונך לדבר לא צלח, סימנת לי עם היד , חכה עוד רגע.
לא הצלחתי לדבר איתך,היום אני מדבר עליך.
הנייר והדיו נגמרים, אצלי, הסיפור  שלנו לא נגמר. לא אחטא לאמת    היית אדם מיוחד.
ההכרות שלנו החלה בשנת 1954  כאשר קרתה לי תאונה בקטפת תירס.
הגעתי עם הקטפת למוסך בשריד המכונאים בשריד, לא ידעו לפרק את שנדרש. לפתע הופעת , עם לובה האחות שלנו מיפעת.
 הצלחת לשחרר לי את היד מהמכונה ונכנסת איתי למכונית, במושב האחורי.  אתה ישבת, אני, שכבתי לרוחב המושב כשראשי על ברכיך וידיך מלטפות את ראשי.     ליווית אותי עד שהוכנסתי לחדר הניתוח.
אחותי מיכלי סיפרה לי: כאשר היה נדרש לסדר משהו עם הגבס לא נתתי לאיש להתקרב .   אמרתי -  רק איתן.

לימים הגעתי לעבוד איתך במוסך. תקופה שנמשכה על פני שנים רבות, אתה קראת לי "שושני" ואני לך "ג'ינג''.  היית לי אח גדול. 
 לך איתן,   חלק גדול. במי שאני היום.
לא היית מהדברנים, הצלחת  במעט מילים לומר הרבה. היה לך הרבה  מאד מה לומר.
בשנים האחרונות נפגשנו אצל דליה בפרלמנט שלנו. אתה  היית מגיע תמיד עם ספר ביד לאחיך עמי, אהבתי את המפגשים איתך. בסוף המפגש ליוויתי אותך,   חיכיתי שתרד במדרגות תעלה על הקלאבקאר שלך. חיכיתי לצפצוף שתיסע לדרכך.
החיים שלך סבבו בין הספרים והמוסיקה. בביתך היתה מערכת מוסיקה מקצועית. הקפדת לשים ספוגים סביב הארונות. זאת כדי למנוע רשרוש בזמן שאתה מקשיב למוסיקה שכה אהבת.  באך היה הכוכב הקבוע.
כולנו נפעמנו מהידע והזיכרון שלך, זכרת שמות גנרלים ממלחמות העולם, תאריכים ואירועים.
אסיים עם אותה פגישה אחרונה שלנו בבית ערבה. הייתי במבוכה, חשבתי שאני מעיק עליך. המטפלת באה לקחת אותך .
כשהתחילה למשוך את כסא הגלגלים,       יצאה מפיך צעקה    רק רגע.
זה היה הרגע האחרון איתך איתן, אהבתי אותך איתן. תישאר חרוט בליבי עד אחרית ימיי.  נשארו אצלי עוד כמה שאלות...

רפי שושני

דליה שוויקה

בך, מוצרט, בטהובן, הצלילים  עולים מבעד לחלון הפתוח בסלון, לחדר השינה שלנו בקומה השנייה. איתן שומע מוסיקה.. הצלילים נשמעים באיכות הטכנולוגית הגבוהה ביותר, פול ווליום. המוסיקה חודרת לנשמה.
יש חוטים שלא נקרעים, יש קשרים שהזמן לא פורם אותם. כמו הצלילים של המוסיקה שעלתה מבעד לחלון של איתן לחדר השינה שלנו,
כמו סרט בהילוך לאחור, כל החוטים וכל הקשרים השזורים בחיינו, לאורך עשרות השנים, צפים ועולים. מאותו היום בשנות הנעורים שלנו, כשעדינה, עם התנועה האופיינית של היד האוחזת בעורף, מספרת לי על כך שאיתן הזמין אותה לפסל מעץ את הפורטרט שלה. לאיתן נפש של אמן.
חדרים בצריפים של הגבעה, המקלחת הציבורית, שיכון סוכנות, מעבר לדירות הקבע. שכנות ארוכת שנים.
הגרי, מור, עמר, וילדינו, באים לעולם, אנחנו חווים ביחד ומלווים אותם בצמיחתם. ימי ההולדת, יושבים על הדשא מתחת למרפסת (הגזוזטרה) שהפכה עם השנים כתוספת למטבח, הכחכוח הגרוני של איתן, שיורם יודע לחקות עוד היום.
דפיקות ההתגרות שלנו בקיר המשותף כשהפועל חיפה מנצחים, שלהם, כשהפועל תל אביב.
התגרות מפרגנת לצלילים הראשונים שמופקים מהצ'לו של שרון: "פתחתם נגרייה?"
עומדת בפתח הבית ולא מבחינה. איתן מסב את תשומת ליבי בקריאה להתייחסות. שב הביתה אחרי מלחמת ששת הימים, כאילו רק היום, זוכרת את ההתרגשות.
איתן הפרפקציוניסט  כמו בהקפדה על איכות המוסיקה, כך, במוסך. רק בראשית שנות האלפיים, הוא מתוודע באקראי, בגלל פליטת פה שלי, לעובדה שהילדים, פחדו מהנזיפות שלו כשבאו במסגרת העבודה שלהם בענפים, עם טרקטור או כלי אחר לתיקון. אני מרגיעה אותו מהתדהמה ומרככת בפרשנות, שזה הכל בגלל המומחיות והקפדנות שלו, ולא חס וחלילה מחוסר רגישות.
השנים עוברות, דברים משתנים. הולכים לסרט באולם, מרגש לראות את איתן ואיה הולכים יחד חבוקים לסרט. מחמם את הלב להבחין בניצוץ של אינטימיות שהרי אנחנו מכירים כל כך את האיפוק והמעצורים של איתן.
ושוב עובר הזמן, הקשרים לא נפרמים. איתן מגיע לפרלמנט של מישקה, לוקח חלק פעיל בשיחות, בדיונים, בבדיחות. מתעצבנים על ביבי ביחד, מרצה לנו פרק בהיסטוריה ואנחנו מתפעלים מהבקיאות והידע שלו בכל מה שנוגע למלחמות העולם. מסכים יותר מאשר בעבר, לשתף בזכרונות הנוגעים למלחמת השחרור מה שגורם לי לנזוף בו על כך שסרב להתראיין לעלון למרות הפצרותיי הרבות.
כמה ימים לפני הנפילה, עדיין השתתף בדיונים בפרלמנט של יום חמישי. מלווים אותו בדאגה עד הרגע שהוא מתיישב בכיסא שאנחנו שומרים לו. רפי בהיכון, ללוות אותו לקלאב, כשמגיעה העת להיפרד.
בבית ערבה, אני נפרדת ומבקשת רשות לתת יד. איתן מושיט לי את היד, מחייך, ואני הולכת הביתה עם דמעות, חוששת להאמין שזו לחיצת יד של פרידה.
שמחה על כך שנפרד מהעולם בבית שלו, זכה לשמוע שוב מוסיקה ולהירדם בשלווה.
רציתי לכתוב על איתן, לא רציתי לדבר על עצמי.
יש חוטים שלא נפרמים. יש קשרים שאי אפשר להתיר. ואני, בוכה, כי עצוב לי להיפרד.

איתן – ביוגרפיה של זכרונות/יעל

על איתן ידעתי הרבה לפני שפגשתי בו. חברותיי מקבוצת השרון, בשיחות של בנות מתבגרות, סיפרו לי עליו בהערצה גדולה. סיפרו שבין "הילדים הגדולים" (ביטוי שהתייחס אז לבני המשק הבוגרים) יש אחד איתן, שהוא יפה, חכם, שתקן, מסתורי, אמן שמפסל בעץ, ושכל "הבנות הגדולות" מאוהבות בו.
פגשתי בו בשנים מאוחרות יותר כאחיו של עמי, והיה בו כל מה שהבנות סיפרו: יפה, חכם, והיה בו קסם, דיבור מצומצם וחיוך מדבר. תכונות שאפיינו אותו כל חייו.
נעשינו משפחה. המרכז של המשפחה היה אז החדר של מלכה וברוך. מלכה היתה אמא שונה מאד במושגים של אמהות בימים ההם. היא היתה עם דיעות משלה אבל היא היתה גם אמא של בית, של חום ושל בישולים. אמא עוטפת. לכן הבית (החדר) שלהם נעשה כל כך משמעותי בחיינו. מלכה היתה אומרת תמיד ש"איתן לא אוכל" ולכן היא מבשלת לו בחדר את אשר יאהב. היא היתה לוקחת במטבח מצרכים פשוטים שהיו אז (סופגת על כך ביקורת ולא נבהלת), מבשלת בחדר מ "כלום" מטעמים לאיתן, בזכותו גם עמי ואני נהנים. היא סוחטת לנו מיץ תפוזים... (ועד היום מיץ תפוזים סחוט מעלה בי את דמותה).
שם בחדר של מלכה וברוך התפתח הקשר המשפחתי שהמשיך להיות קשר של חיים.
שני זיכרונות משמעותיים בהירים וצלולים מאז: עמי במילואים, מוצאי שבת, איתן אמור לקחת את ברוך ומלכה ואותי להצגה, אבל לא כך התגלגלו הדברים. איתן הגיע ולקח אותי הישר לבית החולים עפולה לחדר יולדות. למחרת נולדה ניצן!
זיכרון שני: ניצן תינוקת ועמי שוב במילואים. לילה, חורף, קר מאד בחוץ, רוחות. מלכה עוטפת את ניצן בשמיכות. היא כבדה. איתן לוקח את ניצן על ידיו ומלווה אותי לבית התינוקות...
מאוחר יותר איתן ועדינה מתחתנים. עדינה ואני נעשות גיסות, ובהמשך חברות טובות.
החדר של מלכה וברוך ממשיך להיות מקום המפגש של המשפחה, ושם הקשרים של כולנו מקבלים עומק לתמיד. נולדת הגרי, אחריה מור ואחר כך עומר. החדר הקטן מכיל את כולנו, ומלכה ממשיכה לבשל לאיתן...
המשפחה שלי מתפרקת ומתחברת בחיבור שונה. החדר של מלכה וברוך ממשיך להיות "המקום" של המשפחה. שם אנחנו כולנו נפגשים.
חוויות משפחתיות נוספות של אז: עדינה ואני עם הילדים, שגם לילך מתווספת אליהם, מבלים ביחד אחרי צהרים רבים במגרשי המשחקים ובפינת החי. התמונות מאז מנציחות את החוויות.
עוברות השנים, הילדים גדלו, שוב קרע במשפחה, ואחר כך מלכה וברוך הולכים לעולמם.  יותר מאוחר אסון – מותה של עדינה. טראומה!
הילדים מתפזרים, המשפחה התפזרה, והמפגשים פוחתים. הפגישות די פעם בשנים ההן במדרכות יפעת, באירועים של הקיבוץ, ובאירועים משפחתיים, הן פגישות חמות. חיבוק מהוסס, חיוך מיוחד, ודיאלוגים קצרים על "החיים". איתן תמיד מתעניין בחיי, במה שעובר עלי, שואל על המשפחה שלי, אבל ממעט מאד לשתף במה שעובר עליו. על בדידותו.
זיכרון אחר: איתן משיג את הבית שרצה. מספר לי בהתרגשות ובפירוט שלא רגיל אצלו, על הבית, איך שיפץ אותו, איך דאג שרעש החוץ לא יחדור, ושתהיה אקוסטיקה הכי טובה כדי שיוכל לשמוע מוזיקה ברמה שתמיד שאף אליה. איתן מאושר! אני מבינה שגם איה בחייו והוא כבר לא בודד.
שנים עוברות וכמעט שלא נפגשים כבר, אבל הקשר קיים! הדסה ורינקה מציעות שנעשה "מפגש השרוני" אצלנו בבית. המפגש מתקיים בפברואר 2014. אורי ואני, הדסה וחיים, עמי וענת, רינקה, רחלי, ואיתן ואיה. איתן שכמעט לא יוצא מיפעת, מגיע! מחווה מיוחדת שמרגשת אותי מאד. מעלים זיכרונות של פעם, כאילו היה זה אתמול... איה מצלמת ומנציחה את האירוע.
השנים האחרונות. הקשר הוא בעיקר בשיחות קצרות (איך אפשר אחרת) בטלפון. מדברים על ספרים שהוא קורא, על המוזיקה שהוא שומע, על סרטים ישנים שהוא רואה ומרגשים אותו. מדבר על הטניס שנעשה אהבה גדולה שלו, ועל עומר, מור והגר. משתף בפתיחות והתרגשות יותר גדולות מאי פעם. מספר על עומר שמביא לו כל דיסק וכל ספר שהוא מבקש. מספר שהבנות מתקשרות אליו כל שבוע.
ביום ההולדת ה – 90 שלו הבנות מגיעות, גם קורין ודניאל עם בנה נועם. הוא מספר שיצר קשר מצוין עם נועם. מאושר!
זיכרונות אחרונים שהם חוויות אחרונות: בחנוכה השנה, איתן מספר לי על אירוע שקרה לפני שנים. בערב חנוכה היה במוסך ופתאום נזכר שאין להם בבית חנוכיה להדליק נרות עם הילדים, ועיצב אז חנוכיה מברזל שעד היום הוא מדליק בה נרות. עומר מצלם בשבילי את החנוכיה הדולקת.
איתן מספר בשמחה על הגרי שהולכת לקורס של ציור מודלים, ושנשמעת כל כך שמחה, ועל מור שמצליחה מאד בעבודתה. מספר עליהן ונשמע מאושר.
זיכרון אחרון: טלפון. איתן על הקו, מספר לי בהתרגשות גדולה שסיים לקרוא את הספר של המינגווי "למי צלצלו הפעמונים". הוא אומר שזה הספר הכי יפה שקרא בחייו, ושאני מוכרחה לקרוא אותו. ואמנם קראתי, והספר הוא גם בעיניי אחד הספרים היפים והמשמעותיים שקראתי. אני מרגישה שאיתן נתן לי אותו מתנה.
הספר שמתאר אירוע במלחמת ספרד, הוא ספר על מלחמה, על בני אדם, על אהבה ועל מוות. ספר אנטי מלחמתי. בשיחה על הספר איתן שואל מדוע המינגווי קרא לספר " למי צלצלו הפעמונים" , שאלה שמפתיעה אותי, לא חשבתי עליה, לא יודעת. איתן מעלה השערה שלו, אבל השאלה נשארת פתוחה.
איתן נפטר. הלוויה. חלק משמעותי מחיי הסתיים. אני בכל זאת מנסה למצוא פתרון לשאלה שנשארה פתוחה. הפתרון נמצא בספר עצמו בשיר שהמינגווי מביא בתחילתו ושנעלם מעינינו. השיר נותן תשובה מלאה לשאלה שאיתן שאל, ומוסיף בדיעבד תובנות לספר כולו. אני מצרפת אותו ומקדישה אותו לזכרו של איתן, באהבה

" אֵין אָדָם שֶׁהוּא אִי, שָׁלֵם לְעַצְמוֹ; כָּל אָדָם הוּא חֵלֶק מֵהַיַּבָּשָׁה,
נֵתַח מִן הָאֲדָמָה. כְּשֶׁרֶגֶב-עָפָר נִסְחָף בַּיָּם, אֵירוֹפָּה פּוֹחֶתֶת מַמָּשׁ
כְּמוֹ אִלּוּ נִסְחַף צוּק, כְּמוֹ אִלּוּ נִסְחֲפָה אֲחֻזַּת יְדִידְךָ אוֹ אֲחֻזָּתְךָ
שֶׁלְּךָ. מוֹתוֹ שֶׁל כָּל אָדָם מַמְעִיט אוֹתִי מִשּׁוּם שֶׁאֲנִי כָּרוּךְ בָּאֱנוֹשׁוּת.
וְעַל כֵּן אַל תִּשְׁלַח לְעוֹלָם לְבָרֵר לְמִי מְצַלְצֵל הַפַּעֲמוֹן: לְךָ הוּא מְצַלְצֵל".
                                                         ג'ון דאן (1572-1631)
                                                         תרגום: שמעון זנדבנק
 
 

שם מלא

דוא"ל

תוכן

מאשר את תקנון האתר

בדיקת רובוט

Refresh

להקליד ריק

Loading...

גלריה

וידאו

ציר זמן

הדלק נר

שם

דוא"ל

תוכן 50 אותיות בלבד

מאשר את תקנון האתר

בדיקת רובוט

Refresh

להקליד ריק

Loading...