ישראלה וייזל 1947-2005

ביוגרפיה

ישראלה נולדה בקיבוץ משמר העמק, בעת בה לימדו הוריה במוסד החינוכי היחיד של קיבוצי השומר הצעיר.

זה היה סוף שנת 1947, וחודשים ספורים לאחר לידתה החלה מלחמת השחרור, ומשמר העמק סבל ממצור של חיילי קאוקג'י, לפי סיפוריה של אמנו. הגברים היו בחפירות מסביב לקיבוץ וחיי היום יום כללו ריצה כפופה לביקורי ההנקה בבית התינוקות, מפחד הצלפים שעל הגבעות מסביב ולוו כמובן בהרבה חרדה. בשלב מסויים פונו נשות וילדי הקיבוץ והמוסד החינוכי, בעוד הגברים נשארו להגן על המקום. ישראלה התינוקת פונתה עם אמה, שרה, לחיפה, ואחיה הגדול (בן ארבע אז) פונה עם ילדי בית הילדים שלו למקום אחר.

כך החלו חייה של ישראלה, מלווים במתח וחרדה, בדאגה של אמה לבעלה אבנר (שרה, אמנו, ששכלה את כל משפחתה שנשארה בפולין בשואה רק שנים ספורות לפני כן, סבלה מדכאון ונדודי שינה בשל כך עוד לפני פרוץ מלחמת השחרור) ובגעגועים לבן ולאח אדם, אדמי בפי המשפחה. היו אלה חיי פליטים, חיים בתחושת סכנה, בתחושה שהעתיד אינו ברור ואינו מובטח. תקופת חוסר הוודאות הזאת של התינוקת ואמה והפרידה של

לאורך חייה של ישראלה חשבו תמיד שהוריה קראו לה בשם זה על שם המדינה, אבל האמת היא שנקראה ישראלה על שם ישראל, אחיה הצעיר של אמה שרה, שנרצח על ידי הנאצים בהיותו כבן 14 בסלקציה בכניסה למחנה הריכוז אליו נשלח מגטו לודג', שכן היה מורעב ורזה מדי מכדי להפיק ממנו תועלת כעובד.

זמן לא רב לאחר סיום מלחמת השחרור והשיבה למוסד החינוכי משמר העמק החליטו ההורים לעבור לקיבוץ תל-עמל (ניר-דוד של היום), שאבנר היה חלק מהגרעין המייסד שלו. (אבא, אבנר, היה גם מדריך הקבוצה התל-אביבית שעלתה על הקרקע וייסדה את קיבוץ אילון בגליל ועלה איתם על הקרקע לסייע בייסוד הקיבוץ, שאחיו הצעיר ממנו בשנתיים בן-עמי היה מחבריו יחד עם בת-זוגו מיקה, וכך קרה שפגש שם את אמנו, שרה, שורתקה בפי חבריה, לאחר שעלתה לארץ מקאליש שבפולין והצטרפה לחברי הגרעין הפולני שבין מייסדי קיבוץ אילון; אחינו הבכור, אדם, נולד בקיבוץ אילון ב-26 בינואר 1944).

תל-עמל, בו גדלה ישראלה (אלה) עד גיל 9, הפך למקום המכונן והחשוב ביותר בחייה. הרבה נכתב על פרק זה בהמשך, בהספדים, שכן היה זה פרק כל כך משמעותי לאורך כל חייה.

ביתם של אבנר ושרה וייזל (שורתקה מבית ויינטראוב שבקאליש, פולין) היה בית אינטלקטואלי.

אבנר - הבכור מ-9 ילדים בבית אלקנה וסוניה וייזל, היה אוטודידאקט מטבעו, אינטלקטואל שהתעניין בכל - ממדעי החיים ועד היסטוריה, פוליטיקה וספרות, מרקסיסט ונאמן למהפכה הסובייטית עד המשבר של שנות החמישים, פעיל מרכזי בתנועת השומר הצעיר הארצישראלית וחבר נאמן במפלגת מפ"ם (מפלגת פועלים מאוחדת). בשנים מאוחרות יותר התלוננה אמנו שרה על שוויתר על קריירה אקדמית שלבטח היה מצליח בה לטובת הגשמה אישית בקיבוץ ותרומה לחינוך הקיבוצי. במסגרת זאת (כיוון שבקושי סיים את בחינות הבגרות בשל הפעילות בתנועה ובהגנה), וכיוון שבקיבוץ היו זקוקים למורים - לימד אבנר את עצמו מתמטיקה, פיסיקה וכימייה על מנת שיוכל להנחיל את לימודי המדעים לילדי הקיבוץ. המיתולוגיה המשפחתית מספרת על לילות שעברו עליו בתרגום ספרי כימייה מגרמנית באמצעות מילון, מבלי לדעת מילה בגרמנית לפני כן, תוך כדי הכנת השיעור שילמד בבוקר למחרת. מדוע גרמנית? - כי זה היה הספר שהשיג. (זאת גם הסיבה שתעתיק שם המשפחה וייזל לאנגלית נכתב עד היום בכתיב גרמני - Waisel, שכן כשנסעה המשפחה בשליחות לקנדה כעבור שנים, אבנר לא ידע אנגלית, אבל ידע לקרוא גרמנית).אבנר הפך ונשאר מורה נערץ למתמטיקה ופיסיקה עד צאתו לפנסיה מוקדמת בשל מחלת לב, ולאחר הפנסיה והתאוששותו מניתוח הלב הפתוח שעבר בסוף שנות השישים, חזר ללמד מבוגרים במשך שנים רבות, כמעט עד מותו ב-1988.

שרה היתה גם היא אינטלקטואלית, סטודנטית להיסטוריה כללית ויהודית באוניברסיטת וורשה ובמכון היודאיסטי בוורשה, אשר המלחמה קטעה את לימודיה לאחר השנה הראשונה. שרה חונכה בעברית על ידי אביה החסיד יהושע, שהיה ציוני נלהב, ובפולנית על ידי אמה ליפקה. הם שלחו אותה לגן ילדים ולאחר מכן לבית ספר עבריים, ובצעירותה הסתובבה בחוגי השומר הצעיר בקאליש ובוורשה, אם כי מעולם לא הצטרפה לתנועה כחברה. שורתקה נמשכה לסוציאליזם ולאנרכיזם בצעירותה, אך גם לתנועות אלה מעולם לא הצטרפה כחברה מן השורה. אהבתה הגדולה היתה ספרות, שירה ותיאטרון. בשנים שבין מלחמות העולם פרחו בפולין כמו בשאר אירופה מועדונים תרבותיים, ושורתקה נודעה כמי שיודעת לצטט בעל-פה שירה ואף פואמות ארוכות כפאן טדיאוש של המשורר הפולני הלאומי אדם מיצקביץ', עליו הרבתה לדבר בהערצה. למרות החינוך הציוני שקיבלה ולצד תמיכתה בתנועה הציונית, היא היתה גאה בלאומיות הפולנית הצעירה (פולין קיבלה עצמאות רק ב-1918, לאחר תום מלחמת העולם הראשונה), העריצה את תנועת השחרור הלאומי הפולנית למרות ביקורתה על אנטישמיות בה, וחשה בד בבד פולנייה גאה ויהודייה. שורתקה העריצה סופרים ומשוררים פולנים-יהודים ולא יהודים, כג'וליאן טובים, ז'רומסקי, אנטוני סלונימסקי, ברונייבסקי, ומאוחר יותר משוררים נערצים כזביגנייב הרברט ו-ויסלבה שימברובסקה.

שורתקה, אשר הגיעה לארץ בתחילת 1940 לאחר מסע רגלי מסוכן ומפרך עם קבוצה של השומר הצעיר שברחה כבר בזמן הכיבוש הנאצי מוורשה לוילנה, משם - לאחר חודשים ספורים בקומונה ('קיבוץ'), המשיכו אלה שקיבלו אשרות כניסה לפלסטינה דרך מוסקבה-איסטנבול-סוריה-ולבנון - לארצישראל. (בין חברי ה'קיבוץ' שלא עלו לארץ היו רבים שהפכו למנהיגי המרד בגטו וורשה ובגטו ווילנה כמרדכי אנילביץ', אנטק צוקרמן ועוד, ואחרים שהמשיכו את המלחמה בנאצים במסגרת הפרטיזנים ביערות כרוז'קה קורצ'ק וויטקה (לימים קובנר). שורתקה עלתה לארץ על אשרת סטודנט באוניברסיטה העברית שאותה השיג עבורה דודה, שהיה עתונאי בירושלים. אך לא המשיכה בלימודיה באוניברסיטה העברית ובמקום זה הצטרפה גם היא, כעבור חודשים אחדים מעלייתה, לקיבוץ אילון. בקיבוץ ניצלה את אהבתה לספרות ולתיאטרון והתנדבה תמיד לביים מחזות, הן עם חברי הקיבוץ המבוגרים לקראת חגים, חגיגות ואירועים שונים, והן עם הנוער (אחרי המלחמה עבדה הרבה עם ילדים ונוער ניצולי שואה שהגיעו לקיבוץ במסגרת עליית-הנוער; היא חשה אחריות וקירבה רבה לצעירים אלה שעברו את השואה כילדים, חלקם בני גילו של אחיה אותו עזבה בהיותו בן 10 בלבד. הם יצרו עבורה גשר וקשר להיסטוריה של קהילתה ובני משפחתה בפולין בשנות הגטו וההשמדה, לסבל שנחסך ממנה תודות לחברתה רוז'קה שצירפה אותה לקבוצת השומר הצעיר שנמלטה מפולין - אך השאירה אותה למשך כל חייה עם געגועים חסרי פתרון להוריה, אחיה ובני דודיה שנספו ועם מצפון מייסר על שנשארה בחיים ועל שלא מילאה את חלקה בלחימה נגד הנאצים. עם אחד מנערים אלה נשארה בקשר עד זקנתם.) כך קרה שלאחר תקופה קצרה של עבודה במטבח ובמתפרה מצאה גם שורתקה את מקומה בקיבוץ בחינוך. לימים - לאחר השהייה בקנדה - הפכה לאנגלופילית מדופלמת, ולאחר תקופת לימודים בסמינר הקיבוצים אליה נשלחה על ידי הקיבוץ, הפכה למורה לאנגלית, מקצוע ששירת אותה עד שנים רבות לאחר פרישתה לפנסיה, אז לימדה אנגלית למבוגרים בהסתדרות המורים.

בבית משפחת וייזל נשמעה תדיר מוסיקה קלאסית ומוסיקת עם, קריאת ספרים היתה עיסוק נורמלי של כל בני הבית, ונושאי השיחה הרגילים מסביב לשולחן הארוחה עסקו בספרות, פוליטיקה, היסטוריה ופילוסופיה. חברים וחברות של אדם, ישראלה ותרזה דיברו במהלך השנים על התפעלותם מן הארוחות האינטלקטואליות, גם אם לעתים אלה גלשו לויכוחים מרים - פילוסופיים בין אחינו הגדול אדם, שנטה לפילוסופיות מזרחיות וראיית עולם ספיריטואליסטית לבין אבינו אבנר המרקסיסט חסר התקנה שעבורו המדע המודרני היה חזות הכל; ופוליטיים עם ישראלה בשנות נעוריה, כאשר ליבה נטה למשך תקופת מה אחרי ארגון מצפן הסוציאליסטי, ואיתי הבת הצעירה, תרזה, כאשר הפכתי לפעילה פוליטית בשמאל. הן הורינו - שהיו בעצמם סוציאליסטים בהשקפת עולמם, אך עם התבגרותם קיבלו עליהם את הסטטוס קוו והעמדות הפוליטיות ששלטו אז בחברה היהודית בישראל - והן ישראלה, הפכו יותר ויותר ביקורתיים על מדיניות הכיבוש של ממשלות ישראל והשתתפו לא אחת בהפגנות של שלום עכשיו ושל השמאל.

ב-1956 קיבלו על עצמם אבנר ושרה לצאת בשליחות תנועת השומר הצעיר לטורונטו שבקנדה למשך שלוש שנים. אדם היה אז כמעט בן 13 וישראלה בת 9, והנסיעה הפכה לנקודת השבר בחייה של אלה, שהיתה קשורה מאוד לתל-עמל. התפיסה המשפחתית היתה שאדם, שהיה ילד מופנם שלא הסתדר בקיבוץ, יפרח בקנדה, וישראלה שהיתה ילדה 'נוחה' - תסתדר. אלה אכן הסתדרה בטורונטו, היתה תלמידה טובה ואף החלה ללמוד לנגן בפסנתר - מה שהפך לאהבה שליוותה אותה כל חייה, אבל אף פעם לא התגברה על הגעגועים לחברי קבוצתה ולקיבוץ, ועל קשיי הפרידה. אלה חשדה בהורים שהם מסתירים ממנה את כוונתם לא לשוב לישראל (מה שנתפס כבגידה נוראית בתקופה ההיא). המשפחה כן חזרה לישראל, ולקיבוץ תל-עמל, אבל להוותה של ישראלה כעבור חודשים ספורים בלבד החליטו ההורים לעזוב את הקיבוץ, לשברון ליבה של אלה. ההחלטה לעזוב את הקיבוץ היתה בהכרח החלטה קשה ביותר עבור אבנר ושרה, שכן ההגשמה בקיבוץ היתה חלק מרכזי מחייו ומתפיסת עולמו של אבנר לפחות, ושרה - אם כי חוותה קשיים לא מועטים בהסתגלות לחיים הקיבוציים בשנות החברות בקיבוץ אילון - אהבה מאוד את תל-עמל ובתקופה זאת הרגישה בתל-עמל בבית והשתלבה היטב בחיי הקיבוץ. בשיחות משפחתיות במהלך השנים הסבירה אמא שההחלטה לעזוב התקבלה כיוון שאבא, אבנר, לא מצא את מקומו בקיבוץ ולא קיבל עבודה במוסד החינוכי בבית-אלפא כפי שציפה עם השיבה מהשליחות,  ובשל כך (כיוון שהיה בעל אופי בלתי-מתפשר) נכנס לעימות עם חברים אחרים בקיבוץ והרגיש נבגד, וגם בשל ההכרה של ההורים בכך שחיי הקיבוץ אינם מתאימים לאחינו הגדול אדם, שהיה אינדיבידואליסט באופיו ופרח בקנדה. בשיחות אין ספור שלי במהלך השנים עם אחותי אלה ביכינו את העובדה שההורים לא איפשרו לה להישאר בקיבוץ כילדת-חוץ (אמא תמיד הסבירה את זה בכך שראתה שילדי-חוץ סובלים מיחס מפלה ולא רצתה שאלה תסבול, וכן שרצתה לגדל את ילדיה בעצמה). רק בשיחות עם אמי לקראת סוף חייה הודתה שגם היא עצמה רצתה מאוד להישאר בתל-עמל, ושההחלטה לעזוב היתה ונשארה החלטה כאובה בשבילה כאשר הבחירה המשפחתית נעשתה בהתאם לרצונו של אבנר ולצרכים של הבן שהועדפו על פני רצונה שלה וצרכיה של הבת.

משפחת אבנר ושרה וייזל נשארה בקשר עם קיבוץ תל-עמל ועם חברים וחברות בו כל השנים עד למותם של ההורים ושל ישראלה. תרזה, אחותה הצעירה של ישראלה (הכותבת דברים אלה) נולדה בתל-עמל חודשים ספורים לפני עזיבת הקיבוץ ולא גדלה בו, אך למרות זאת גם בעיניה נתפס קיבוץ תל-עמל כבית.

בחיפושי העבודה עברה המשפחה קודם כל לפנימייה בבן-שמן למשך כשנה (שבה אדם התגורר בבית הדודים אברהם ועליזה בתל-אביב ולמד בתיכון חדש), ולאחר מכן התיישבה בתל-אביב, לאחר תקופת ביניים בשכירות ברמת-אביב במהלך בניית דירת המשפחה ברחוב גוש חלב בתל-אביב, על גג בית הוריו של אבנר (סבא אלקנה העניק לאבנר את גג הבית עליו נבנתה הדירה שבה חיו עד סוף ימיהם והיא עדיין ברשות המשפחה).

ישראלה למדה גם היא בתיכון חדש לאחר שנה-שנתיים בבית ספר יסודי ברמת-אביב. מייד עם המעבר לרמת-אביב הצטרפה לקן השומר הצעיר שם, וגם מאוחר יותר כשהמשפחה עברה לתל-אביב והתגוררה ברחוב הסמוך לקן 'צפון' של השומר הצעיר, המשיכה אלה לנסוע לקן רמת-אביב ונשארה חברה בו עד היציאה עם קבוצתה שם לנח"ל.

ישראלה התגייסה לצבא ב-1966, ולאחר תקופת של"ת מוקדם בקיבוץ רשפים הסמוך לתל-עמל האהוב, עברה עם חברי הגרעין להיאחזות נח"ל שניר בגליל.

לאחר הצבא החלה אלה בלימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, אך הפסיקה אותם וחזרה לתל-אביב, שם החלה לעבוד כמזכירה בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב, בה סיימה כעבור שנים ספורות את התואר הראשון בספרות אנגלית.

בהמשך, בעקבות שנה בעיר אשקלון בעבודה עם נוער מצוקה, עברה אלה לירושלים ונרשמה לקורס להסבת אקדמאים לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, גם אותו סיימה בהצלחה.

עבודה סוציאלית אכן היתה המקצוע והייעוד של אלה. היא התגוררה בקרית-מנחם ועבדה בפנימיית גבעת שמש, בלשכת הרווחה בקרית יובל, ובסופו של דבר, לאחר לידתה של בתה האהובה נעמה ב-1989, אלה עברה להתגורר בתל-אביב בתחילת שנות ה-90', על מנת להיות קרובה יותר למשפחה. מקום העבודה העיקרי והמשמעותי בקריירה המקצועית של אלה היה בלשכת הרווחה עבר הירקון בתל-אביב, בה עבדה עד פרישתה המאולצת עקב מחלת הסרטן בתחילת שנת 2005.

אדם, אחינו המבוגר מישראלה ב-4 שנים, היה גם הוא חבר בשומר הצעיר, בקן מרכז (תל-אביב), ועלה עם חברי הגרעין שלו להשלים את קיבוץ זיקים שבנגב המערבי. לאחר שעזב את הקיבוץ פנה ללימודי רפואה, קודם באיטליה ואחר כך בפקולטה לרפואה שאך נפתחה באוניברסיטת חיפה, עיר בה חי עד מותו ביולי 2005 ובה גידל עם בת-זוגו מאשה (עד גירושיהם) את שלושת ילדיו - חמוטל, נמרוד ושריה. אדם התמחה בתחילה באורתופדיה ובכירורגיה ועבד בקופת חולים כללית ובבית חולים כרמל, אבל בהמשך למד רפואה סינית ובשנותיו האחרונות פתח קליניקה פרטית לרפואה סינית ודיקור במקביל לעבודתו בקופת חולים.

אני, תרזה, האחות הצעירה מישראלה בשתים עשרה וחצי שנים, הייתי קרובה מאוד לאלה (איה בשבילי ובשביל משפחתי), והיא היתה הדמות המשמעותית ביותר בחיי. עם לידתה של נעמה ב-1989 התקרבנו עוד יותר, ושלושת הילדים שלי ושל בן-זוגי רוני - אורי, ערן ונגה - גדלו כמעט יחד עם נעמה.

הלידה של נעמה היתה ללא ספק האירוע המשמעותי ביותר בחייה של אלה, ואת תפקידה כאמה של נעמה מילאה על הצד הטוב ביותר למרות הקשיים שנבעו מהיותה אם יחידה ומן הצורך לעבוד קשה לפרנסתה ופרנסת הבת היקרה. זאת עד היות נעמה בת 16, אז נאלצה ישראלה להיכנע למחלת הסרטן לאחר מאבק ארוך בהרבה מהפרוגנוזה המקורית של האונקולוגית.

אין צורך לומר שמותה ב-20 באוגוסט 2005, כשנעמה עדיין רק באמצע שנות העשרה שלה, היה מוקדם מדי והוא עדיין כואב ללא נשוא.