מקום לידה:
מקום פטירה:
ישוב:
בית עלמין:
גוש:
גוש:
חלקה:
שורה:
ניהול אתרי הנצחה:
הפעל אשף מילוי פרטים
עריכת פרטים כלליים
עריכת מוזיקת רקע
עריכת תבנית אתר
שלח מייל תפוצה
הפעל אשף מילוי פרטים
עריכת פרטים כלליים
עריכת מוזיקת רקע
עריכת תבנית אתר
שלח מייל תפוצה
ביוגרפיה
עריכה נחום זילברמן5.6.1935-14.08.2024
1935- נולד בתל אביב של ימי טרום המדינה.
1937-בהיותו בן שנתיים נסע באוניה עם אימו רבקה רגינה גרנר, למשפחתה שבמוסטי ויאלקה בפולין, בכדי להשלים עם משפחתה, אותה עזבה בחופזה בתחילת העשור להתחתן עם בחיר ליבה חיים הירש זילברמן.
1938- נולדה אחותו היחידה רחל.
1941-למד בביס 'חשמונאים' ברח' חשמונאים בתל -אביב. ילדותו הייתה מרתקת ומלאת הרפתקאות וזה בצילה של מלחמת העולם השניה וההפצצות על העיר. נחום אהב לשחק במשחקי מלחמה עם ילדי השכונה. היה ציוני ומלא אהבת הארץ. למרות גילו הצעיר לא ויתר לתרום את חלקו בארגון הלחי' ותוך כדי סיכון גדול, מחק את פניהם של ה'מבוקשים' – פעילי האירגון , על גבי הכרזות שתלו הבריטים ברחבי העיר.
1949- למד בגימנסיה 'שלווה'.
באותן שנים התקרב מאוד לאידיאולוגיה הקומוניסטית, אך מה שנשאר מאותה תקופה קצרה בחייו היא אהבתו הגדולה לשירי הצבא האדום.
נחום היה שובב ועשה מעשי קונדס גם בבחרותו. הוא לא ידע פחד. כשאוניית 'אלטלנה' הופגזה, נחום שחה לאוניה הטובעת והוציא משם רובה, אותו שמר ממש עד לא מזמן.
1953- התגייס לצבא ושירת כמכ' בחיל הרגלים. נחום אהב מאוד את הצבא. גם כשהשתחרר לא פספס אף צו מילואים.
1957-נישא לשולמית המר ונולדו להם שתי בנות נירית ומירב.
נחום עבד בעסק המשפחתי עם אביו - במפעל לנעליים ואחכ כאיש מכירות בחברת 'אמפא' עד יציאתו לגימלאות.
נחום אהב לטייל בארץ והכיר כל שביל וכביש ככף ידו. כגמלאי טייל בעולם וזכה לראות 5 נכדים :
דר, רון, ליאן, נעם ומיכל.
ו 3 נינות:
אוליביה, טליה ושירה.
סיפור חייו הוא גם סיפור חייה של המדינה אותה כל כך אהב.
הוא חי בשיבה טובה עד גיל 89 בגבעתיים.
חלק גדול מחייו היה ההומור, נחום אהב לצחוק ולכן נסיים בבדיחה :
אדם יושב בפאתי העיירה, מקבל שני גרוש בשבוע כדי לחכות למשיח. "רק שני גרוש?" שואלים אותו "זה לא הרבה" "לא" הוא עונה, "אבל זו עבודה קבועה"
העדפות
עריכההספדים
עריכהנעם קליינאוורדמן - נכד
סבא נחום
הייתה לי הזכות שבן אדם כמו סבא ליווה אותי בנקודות משמעותיות בחיי, ונתתי משקל כבד לדעותיו על החלטות שקיבלתי בחיים.
היית איתי בגן, בבית ספר זומר, נשמעתי לעצתך לעבור לתיכון אורט ולא התחרטתי על כך. מידי פעם היו לנו חילוקי דעות על הדרך, אבל הסכמנו על התוצאה.
גם היה איתי בשיעורי הנהיגה והיה נהג מלווה, שהקפיד להתייצב לפני הזמן כל פעם שהייתי נוהג איתו בתקופת הליווי. לא כל אחד הסכמתי שיגיע למשחקי הכדורסל בימי שלישי נגד קבוצות אחרות, אבל את סבא הזמנתי כל פעם.
בתקופת הקורונה הקפדתי להתקשר אליו כמה שיותר שלא ירגיש בודד בכל המגבלות במיוחד לאנשים מבוגרים.
היו לנו שיחות רבות על אקטואליה, פוליטיקה מלחמות, צבא ועל כל דבר אפשרי. ככה גם תמיד אהב שסיפרתי לו חוויות וסיפורים מהשירות. את השחרור שכל כך ייכלת לו לא הספקת לראות. ממש פספוס של שבועיים. כל ראשון בדרך לבסיס הייתי מקפיד להתקשר. מעדכנים אחד את השני במה שצריך וממשיכים עם השבוע.
כחלק בלתי נפרד מזה שהיה איתי בכדורסל. היה לו תפקיד לספק לי נעליים חדשות כל פעם שהרגל שלי גדלה בסנטימטר. אפשר להגיד שזה היה לעיתים מאוד קרובות. פעם הלכנו לחנות נייק בקניון עזריאלי, ובדיוק כשהמוכר עזר לנו הגיע אליו בחור, (תיאור מתאים) ואמר לו, ״הסתובבתי פה בכל החנות ולא מצאתי פריט אחד של אדידס״. המוכר חצי ענה חצי התעלם וכשהבחור ה(תיאור מתאים) הלך, סבא שאל את המוכר: ״עכשיו בכנות למה אין פה אדידס?״.
כל הזמן דיברנו על להגיע למעבדת אלקטרוניקה בבית הספר.
בסוף י״ב הייתה לי בגרות מעשית באלקטרוניקה. והוא התקשר מספר פעמים תוך כדי הבגרות שאני אכוון אותו איך להגיע. בהתחלה הגיע לאולם ספורט וחשב שזה שם כי תמיד כשהוא היה מסיע אותי לאורט זה היה בשביל אימון כדורסל. כשהגיע קרה משהו לא יאמן, עשיתי את הבגרות באלקטרוניקה בנוכחות של סבא. ועברנו אותה בהצטיינות.
אז סבא היית חלק חשוב מאוד בחיי, אתה חסר לי כל פעם שאני מרגיש צורך לספר לך משהו חדש שקורה אצלי (ואחרי השחרור יש לא מעט). קשה לי לאכל את זה שאתה לא כאן ואזכור אותך כמה שרק אוכל.
מירב זילברמן - בת
תודה לכולכם שבאתם להיפרד מאבא שלי.
דר ורון הגיעו במיוחד מאמריקה!!
עברו יותר משבועיים מאז שאבא נפטר ועדיין קשה לעכל, שהיה לי אבא במשך 55 שנים והוא פשוט איננו עוד.
אין למי לקרוא "אבא"
אין אבא שמתקשר ונוזף בי למה אני לא מתקשרת , שלא שומעים ממני ושנעלמתי , למרות שדיברנו לפני יום יומיים.
אין אבא להתקשר אליו לעדכן בפרטים.
אין אבא לכעוס עליו,
אין אבא לבקש עזרה,
אין סבא להזמין לימי הולדת של הילדים,
אין סבא שיסיע ויקפיץ – אבא אהב להסיע אותנו לאסוף תמיד שביקשתי, עוד הרבה לפני שההורים הפכו לנהגים של הילדים שלהם.
יש לי הרבה דברים יפים לספר על אבא , כמו למשל שהמשפחה של החברה הכי טובה שלי נקלעו לקשיים כלכליים ואבא נתן לי כסף שאערוך להם קניות בסופר.
וגם סיפורים מצחיקים, כמו למשל שהלכנו למסעדה הודית , והביאו לנו קערות עם מי ורדים לשטוף ידיים, אבא אמר :"לא הזמנו מרק, טוב אבל לא נורא איפה הכפות"
ועל הרגעים הכואבים שהיו אבא סלחתי, אני לא כועסת יותר. תמיד תהיה חלק ממני.
אני מבקשת לסיים עם שיר של נתן יהונתן, שיר שכתב לפני לכתו:
אדם חוזר ואומר את חייו
כל רגע כל עכשיו
נשען על גדר לנוח
ובנפשו הסתיו
ושלוות עולמים ימית
ובחוץ עוקרת הרים הרוח
והאש עוברת בין הבתים
ובנפש בחדרים
דממת אלוהים
יהי זכרו ברוך
רחל ברנר - אחות
מילות פרידה רחל בר-נר
אני רוצה לספר כמה אנקדוטות על חיי ילדותנו ונעורינו.
כילדים בילינו רוב הזמן בחצרות או ברחובות תל-אביב הישנה.
את הזמן שלנו העברנו במשחקי מלחמה.
נחום וחבריו בנו כלי נשק עשויים מעץ, קפיץ ממיטה וגומיה, שהצליחו ממש לירות!
נלחמנו נגד הילדים ברחובות הסמוכים . מחסן הנשק היה על עץ האקליפטוס שעמד במרכז החצר של הרחובות – שינקין, המלך ג'ורג' ומרכז בעלי מלאכה.
טיילנו לרוב למסגד חאסן בק שבמורד שוק הכרמל, טיפסנו עד ראש המסגד שחיילים ברטים עומדים ושומרים למטה. שיחקנו במשחקי ילדות, אהבנו ללכת לשרונה היו שם מלא סברסים,
אספנו תמונות מקופסאות סיגריות – אלה היו הקלפים שלנו. נחום החביא אותם בקופסת פח גדולה של חמוצים. יום אחד בבואו להוריד את הקופסא מהמחבוא הוא נפל לאחור על גדר תיל ונפצע.
נחום היה ילד שובב שידע להנהיג את כנופיית הילדים ולהטיל מורא על השכונה. על פיו יישק דבר.
אני זוכרת שנהג לאסוף אותי מבית-הספר ברחוב העבודה, עם סקייט אחד נעול על רגלו, ואני הקטנה יושבת ומחזיקה לו את הרגל וכך אנו יורדים את הירידה כמעט עד הבית.
מכל מעשי הקונדס נשברו לו יד או רגל חדשות לבקרים , דוד שלנו שהיה רופא גיבס אותו ובגלל שגרד לו הגבס , היינו יושבים בשישי עם מספריים גדולים וגוזרים את הגבס.
נחום אהב מאוד לנהוג ומגיל צעיר מאוד לקח לאבא שלנו את הטנדר בלי רשות והסיע את כל החבר'ה.
שלח לחבר