הפעל אשף מילוי פרטים
עריכת פרטים כלליים
עריכת מוזיקת רקע
עריכת תבנית אתר
שלח מייל תפוצה
ביוגרפיה
עריכהאמא שלנו.
ארצה להתחיל איפה שהכל באמת התחיל, ואין מתאים יותר מהדברים שנשא בועז בטקס שנערך ברח' נליבקה 5, ורשה, במרץ 2011, במסגרת מסעו לפולין. נוספו עוד מס' הערות בטקסט בסוגרים.
אנו נמצאים ברח' נליבקה 5 - בעבר, חלק מהגטו היהודי בורשה. ההתחלה של הדברים שלי היא סוף הסיפור.
יש בעולם הזה אישה יקרה אחת, היא היום בת מעל 60, שמה רותי.
היא אמא לילדים, היא חברה, רעייה וסבתא. אישה מדהימה, עוצרת נשימה, היא קצת חולה היום. אבל עדיין איתנו, חזקה ובועטת.
רותי היא בתם של ליזה ולאון - פליטים, עזובים, ליאון מוורשה, וליזה, יתומה מרוסיה או בילורוסיה. הם מצאו את אחד את השני בתוך הטירוף של שנות הארבעים במזרח אירופה.
רותי גדלה והתבגרה בבית צנוע (בתל אביב), היא הייתה עטופה באהבה אין סופית, בהערצה מצד הוריה לעצם קיומה; ציפויות אדירות נתלו בה. רותי גם גדלה בצלה של שתיקה-כלשהי. בצלו של מבט עצוב, בנוכחותה של מבוכה, אולי אשמה, לבטח געגוע.
לאורך כל חייה, בכל רגע ורגע הייתה רותי מיוחדת במינה. עד היום - יוצאת דופן בכל מובן. היא מעולם לא הייתה היחידה.
לאון, אבא של רותי, נודל בעיירה קוברין, לא רחוק מוורשה, נולד למשפחה מאוד חמה, מאוד אוהבת.
אבא של לאון היה ציוני, דובר השפה העברית, איש תרבות וספר ואוהב ישראל. חיי העיירה לא הספיקו לאביו של לאון, שהחליט בשנות ה-20 לעבור לורשה ולעסוק במסחר ספרים. הוא הקים עסק מפואר, ממש פה, ברח' נליבקה - בית לממכר ומסחר בפרות עברית ויידית, צרפתית, גרמנית ואנגלית. הביא את אירופה לסמטאות הגטו.
לאון נולד ובגר אל תוך עולם של ספרים והמסחר בהם. בתחילת שנות ה- 30 מצא עצמו לאון, בחור יפה וצעיר מנהל את עסקי המשפחה. האחים שלו ואביו עלו לישראל לבנות ולהיבנות, ועל כתפיו נותרה האחריות למימון חלום הפרכת השממה וההתיישבות אי שם בפלסטינה.
רחוב נליבקה היה רחוב הומה בשנות ה-30. מרכז החיים הפוליטיים, המסחריים, החברתיים והתרבותיים של הרובע.
בנליבקה 38, במקום שאינו עוד. התגוררה עוד משפחה. המשפחה של רחל. רוב החברים שלה הכירו אותה כרוז'ה. כמו לאון, גם רוז'ה גדלה ובגרה ברח' נליבקה. פה בילתה את רוב חייה. לאון ורוז'ה התחתנו כשהיו בני 25. הם הכירו אחד את השני מה"שכונה" - כילדים, בני נוער, אוהבים ובסופו של דבר גם הורים. הורים גאים לילדה יפהפייה שנולדה באביב. הם בחרו לקרוא לה - רותי.
בשנת 39', עם הפלישה הגרמנית לפולין, קיבלו לאון ורוז'ה החלטה משותפת אמיצה. בניסיון להמנע מגיוס בכפייה לצבא הפולני, יצא לאון לבד, לעיירת הולדתו קוברין. השניים חשבו שלאון יוכל להסתתר בקוברין, ושישוב לורשה עת יעבור זעם. רוז'ה ורותי נותרו מאחור בוורשה, כאן ברח' נליבקה, עם משפחתה של רוז'ה.
הזעם לא עבר. הוא רק גבר.
לאון כבר לא ישוב לוורשה. את רוז'ה ורותי אהובותיו כבר לא יראה או יחבק שוב. רוז'ה ורותי נרצחו במיידאנק בשנת 41' או 42'. השריד היחיד שיישאר מרוז'ה ורותי הן תמונות מזיכרונו של לאון, ייסורי מצפון ואשם. כל שיוותר מאותם חיים שכמעט היו, זו תמונה מטושטשת, בשחור לבן של מה שנראה כמו אמא המחזיקה בידיה תינוקת, עם סרט לבן על הראש. סיפורן של רוז'ה ורותי לא יעלה על דל שפתיו של לאון קרוב ל-50 שנה. פניהן, המגע שלהן, ככל הנראה ילוו אותו עד יום מותו (13.1.1997).
לאון הסתתר בקוברין, נלכד ע"י הסובייטים כפליט פולני. הוא הוגלה למחנה עבודה בצפון רוסיה ממנו נמלט בעור שיניו. אחרי חודשים ארוכים. הוא הסתתר בתוך עגלת גופות שהוצאו לקבר אחים. הוא חלה בטיפוס וניצל תודות לאחות אלמונית שהדבר היחיד שזכר ממנה כל חייו היה שהיתה יפה ושעזרה לו. הוא בהה אל תוך לוע של אקדח ונשבע שוהא נוצרי, מול קצין פולני או גרמני שרצה להרגו. עשה הכל כדי לשרוד.
את ליזה הכיר לאון במהלך נדודיו, במנוסתו מהרשויות. בן בלי בית, מחפש כתף ויד מושטת ואולי משהו לאכול. את אשר התרחש בוורשה, הנורא מכל, שמע תוך כדי תנועה, בדרכים. בתוך העולם שלו, שנדמה היה שחרב, הופיעה ליזה. חבל לאחוז בו בבריחה חזרה אל הנורמליות.
לאון נלכד שוב ונשלח למחנה עבודה. הפעם בקזחסטן. הפעם עם ליזה.
רותי, זה השם שבחרו לאון וליזה לבתם, האחת והמיוחדת, שלעולם לא תהיה היחידה, שנולדה ב-1946 במחנה עבודה סובייטי.
הסוף של הדברים שלי הוא בהתחלה.
יש בעולם הזה אישה יקרה אחת והיא היום בת מעל 60, שמה רותי.
אמא שלי, רותי, יודעת שאנו עומדים פה היום. נציגי מדינת ישראל. היא מחבקת את כולכם בשמם של לאון, רחל, ורוז'ה. היא מבקשת להודות לכם על שבמקום הזה, ברחוב הזה, על המדרכה הזו, נשמע שוב קול שמותיהם.
העדפות
עריכהכאן אמשיך את סיפור הביוגרפיה של אמא, כפי שסיפרה על עצמה לעבודת השורשים של בועז, הוספתי מספר הערות בסוגריים.
נולדתי באביב 1946 בנובו-סיברסק, בעיירה אוסקה-מנגורסק-רוסיה. לאבא - אריה, אמא - ליזה ואח - חנוך.
אבא היה הגיע למחנה עבודת פרך, שכן לא רצה להצטרף לצבא הפולני, אמא כרוסיה עבדה במחנה בעבודת מנהלה, איתם אחי הגדול בן - 5.
48 שעות אחרי הלידה הודיעו להורי שיוצאת רכבת והנתינים הזרים רשאים לעזוב. הכומר והנזירות שילדו אותי אמרו לאמא להשאירני כי אני אמות בכל מקרה בדרך, אך הורי אמרו כי עדיף שאמות בידיהם מאשר בידי הנזירות.
יצאנו למסע בן חודש ימים, ברכבת, כאשר היה צורך להחליף חיתול (סמרטוטים) היו פשוט מאווררים בחלון מהכפור - והם היו מיד מתייבשים.
החברים מסביב היו מתחלפים בהחזקתי בידיהם כי אחרת לא הייתי מפסיקה לבכות, נראתי כחבילת סמרטוטים אם חורי אורור לעיינים, לפה ולאף, אחרת הייתי קופאת. (לימים נגלה כי עקב הקור הגדול התעוות המסתם בליבה של אמא, המסתם שלימים יגרום לפרפור פרוזדורים שלא ניתן לתיקון, ועל אף הטיפול בדילול הדם - יגרום לקריש הדם הנורא).
הגענו לאוסטריה והועברנו למחנה פליטים במחנה צבאי בזלצבורג. היינו שם כשנתיים, אומרים שהבנתי קצת אידיש אך לא דיברתי כל שפה היות וסביבי דיברו בליל שפות שונות. קראו לי 'משורר הגלות' כי לא הפסקתי לבכות.
בשנת 1948 הגיעו לזלצבורג בת דודה של אבי - רחל אלפר - שנשלחה כקצינה של הג'וינט לחפש פליטים ואיחוד משפחות. היא מצאה אותנו, וסידרה לנו ניירות לעלות לארץ כמשפחת שוורץ.
הועברנו למרסיי-צרפת וחיכינו לאונייה.
יצאנו ביולי 1948 על סיפון האונייה דולורס והגענו לקפריסין. המתנו שם, ובאוגוסט 1948 עלינו לארץ.
חיכו לנו דוד אהרון האח הבכור של אבא ודודה מלכה אלפר - שלקחו אותנו לבית אלפר בתל אביב. בינתיים נודע לאבא שסבא וסבתא נפטרו.
נשאר הבית ברחוב הרמן כהן 5 וקיבלנו חדר עם דוד יצחק, האח הצעיר של אבא, ומשפחתו. שאר הדירות היו מושכרות.
אמא פחדה מהרעב ברוסיה ורצתה שאבא יעבוד במקום בטוח - וכך נכנס לעבוד בקופת חולים, שם הגיע למשרה בכירה בגיל פנסיה, למרות שמעולם לא המשיך בארץ בעיסוקו בהוצאת הספרים. אמא עבדה אצל דודה בלה - ד"ר בלה אלפר, בתור 'אם בית' (עוזרת) עד אשר סיימה אולפן ועברה את הבחינות המתאימות כדי לעסוק במקצועה - רואת חשבון.
למדתי בכיתה א' בבית ספר "הרפז" ובכיתה ב' עברנו לצפון תל אביב ולמדתי בבית ספר 'הר נבו' . בתיכון למדתי באליאנס, רמת אביב. החיים היו אז נפלאים. סיימתי בהצלחה רבה. ביולי 1964 התגייסתי לצה"ל, הייתי קצינה במחלקת הדרכה וסיימתי את השירות בדרגת סגן. נסעתי לארה"ב כמתנת שחרור עד תחילת שנת הלימודים, התכוננתי ללמוד ביולוגיה או רפואה.
הפלגתי על אוניית 'שלום' ועל סיפונה הכרתי את יוסי, בערב הראשון הסביר לי כי חבל על מאמציי כי אנחנו נתחתן - צחקתי אך יוסי אמר 'צוחק מי שצוחק אחרון'. הגענו אחרי שבועיים הפלגה לארה"ב, אני נשארתי אצל חברים של הורי בניו יורק ליד מנהטן. החלטתי לקחת קורס קיץ באנגלית כדי להתכונן ללימודים, ב HUNTER COLLEGE. קיבלתי מלגת לימודים, אחת מתוך 11 סטודנטים זרים שקיבלו את ההזדמנות הזו, מתוך מאות מועמדים. יוסי עודד אותי להשאר כי גם הוא היה בענייני עבודה שם. וכך למדתי ספרות אנגלית ותרבות צרפת, עבדתי כמתורגמנית.
אבל אז גיליתי שאבא לא מספר לי על מחלתה הקשה של אמי. אמא השביעה את אבא שלא יספר לי על מחלתה כי זה ישבש לי את לימודי.
באותו לילה שגיליתי את מצבה של אמי, חזרתי לישראל. יוסי ניחם אותי והבטיח כי יסיים את ענייניו ויגיע לארץ. נסעתי מבלי לחקת את חפציי ומבלי להודיע באוניברסיטה. הגעתי מיד לבית החולים.
הפגישה עם אמא היתה המרגשת בחיי. הספקתי לראות אותה עוד 4 ימים והיא נפטרה בנובמבר 1966. היה לה מום בלב שנתגלה כאשר קיבלה טרומבוזה ברגליה ואחר כך בראשה. הוצע לה לעבור ניתוח לב פתוח, אולם באותם ימים היה זה ניתוח מסוכן ואמא פחדה להסכים.
החיים השתנו מהקצה לקצה, ומבת מפונקת נפלה עליי מעמסת הבית. אחי חנוך חזר מדרום אפריקה והחלטנו שנינו שנישאר בבית עם אבא.
אחרי 30 יום משובי, גויסתי לצבא, מלחמת ההתשה - הייתי חודשיים במילואים ואחר כך התחייבתי לקבע - שלישה אצל קצין הנדסה ראשי.
האור היחידי באותם ימים היה מכתביו של יוסי.
אבא אהיה שבור לחלוטין . יוסי חזר אחרי תשעה חודשים ונלקח מיד לצבא - ששת הימים - ואחרי כשנה 7.7.68 התחתנו, אחרי שיוסי דרש שאשתחרר מהצבא והתחלתי לעבוד בחברה שיוסי הקים עם אבא שלו - ש.א.ש. עבדנו בחיפה ויום יום נסענו לתל אביב כדי להיות ליד אבא.
אחרי שנתיים הקמנו יוסי ואני את הסניף בתל אביב והתחלתי לעבוד בו. עברנו לדירה יפה וציפיתי ללידתה של ליזיק 31.12.1970.
זה היה חלום. עבדנו, למדנו וגידלנו את ליזיק.
החברה גדלה ועתה גם המשפחה - בועד נולד ב 14.6.1973 ואיתי 23.3.1975.
י
הספדים
עריכה אמא שלי.'אלף נשיקות' ברקע. כמה פעמים דמיינתי את הרגע הזה בו אני כותבת את המילים הללו. אי אפשר לספור.
כמה לילות התעוררתי בבעתה על שאני מנסחת את המילים בראש. כמו את הכותרת של מודעת האבל, "אהבת חיי, האצילה באדם, הלפיד לאורו צעדנו כולנו".
איזה פחד עמוק, שחור, אין סופי ליווה את המחשבות הללו. כמה שנים עד שלבסוף, הצלחתי להודות שיתכן שיום אחד את לא תהיי איתי. פיזית. ואת כאילו חיכית מספיק זמן כדי שזה כבר יקלט אצלי.
ואז – 'עוף גוזל' מנגן –זה קרה ממי שלי. חשבת שאני כבר מוכנה לעוף לבד, והחלטת להשתחרר מהעולם הזה, שהיה כל כך אכזר, אליך, אלינו, ב 12 השנים האחרונות. וכמו שאני כותבת את המילים הללו אני יודעת שאת לא היית מנסחת זאת כך. את היית רואה, וכך גם אני מסתבר, את הצדדים החיוביים. וגם האכזריות הזו – "אף אחד לא מבטיח גן של שושנים" אמרת לי לפני המון שנים ואני זכרתי. אין דבר כזה "מגיע לי", דברים קורים, טובים ורעים, ובסך הכל – כך חשבת תמיד והנחלת לנו – אנחנו בני מזל. וכך אני מרגישה גם עכשיו ברגע הבלתי אפשרי הזה.
למה אני בת מזל? כי את היית אמא שלי. פשוט מאוד. כי זאת את, שבאופן אישי אהבת אותי כל כך, ולימדת, ושימשת דוגמא אישית מופתית, והפנמת בי את הבטחון והיכולת לעשות ה-כל! אין דבר שאני לא יכולה לעשות עם האהבה הזו שלך. הכל אפשרי כשאת איתי. גם בשנים האחרונות, כאשר הייתי נכנסת מותשת, המבט שלך על מה לבשתי, על תיק חדש (שכמובן נקנה מראש בידיעה שתאהבי אותו) ה- "משהו משהו" שלך, אני אומרת I ואת ישר המשכת – LOVE YOU , הליטוף שלך את הראש שלי כאשר אני כורעת למרגלותייך ושואפת את הרגעים הללו ויודעת כמה אני אתגעגע – ושוב אני כל יכולה.
והריקודים שלנו, בהתחלה על הרגליים בסלואו צמוד וקצבי, כמו AMOR של חוליו שמנגן עכשיו, ואחר כך, רק עם הכתפיים והידיים. כמה אני רוצה לראות אותך שוב עם החיוך השובב הזה, שיודע דברים, והתנועות ידיים ואת עוצמת עיניים וכל כולך בריקוד, ואני חושבת לי, ששם מאחורי העפעפיים הסגורות את רוקדת ממושי שלי, משוחררת, מסתחררת לך, מחייכת את חיוך מליון הדולר שלך לאבא ואלינו. אף אחת לא רקדה כמוך, המוזיקה עטפה אותך, ואת היית כל כך מדהימה, הנשמה נעתקה כאשר הסתכלתי עלייך, נעתקה מאהבה, מרצון להגן עליך לנצח.
ועכשיו FRAGILE, עם סטינג, וכמה אנחנו שבירים... את הרי צוק סלע, בולדוזר, איתן טבע - וכאשר הפרקינסון הגיע השבריריות שלך פרקה אותי לחתיכות קטנות. לא ידעתי מה לעשות על מנת להגן עליך, ואת בעוצמות שלך המשכת ורק לאבא בלילה היית בוכה על הפחד הגדול שהיה לך מהעתיד לבוא.
והעתיד אכן התאכזר. אבל דרך המבט שלך אני רוצה לספר עד כמה בני מזל היינו – הכרת את כל חמשת נכדייך, והם חוו אותך. והם ראו והרגישו את האהבה הגדולה של הוריהם אליך והרגישו את אהבתך והתרגשותך מהם. הלב נשבר כל פעם מחדש על הסבתא הנערצת שהם הפסידו, ובכל זאת – על אף כל המגבלות, ברור לי שמורשתך, ערכייך, אצילותך, ימשיכו ללוות את דרכם בכל אשר יפנו, ומה שלא ידעו או יזכרו בעצמם, ישמעו וילמדו מהוריהם, מאבא וממני – כי הרי בדרכך כולנו צועדים.
ועוד חוויות שהספקנו - יום הולדת 40 שלי, לפני 10 שנים, היית איתנו, על הרגליים, הסתובבת הכי יפה בחדר, בין השולחנות בתמיכה אלגנטית ואמרת ב'לה לה לה' תודה לכולם ושאלת כמובן לשלומם, כי כזאת את.
וב 12.12.12 היית איתי ואיתנו כשמוישה ואני נשבענו זו לזה. וברור שגם זה לא היה קורה אם לא היית אומרת לי ב'משהו משהו' בהיר כשמש, שאת אוהבת את מוישה. לאורך כל הדרך, הבהרת לי שאת יודעת את האהבה הגדולה של מוישה ואת הבטחון שיש לך בכך שהוא 'ישמור עליי'. וכאשר התעצבנתי, או אמרתי לו משהו לא בסדר בנוכחותך, איזה מבט הייתי חוטפת, שלא לומר מכת מרפק ימנית. איך העזתי לדבר אליו כך. אוי ממי'לה, כמה ברורה וצודקת היית ונשארת עד הרגע האחרון.
והספקנו קפריסין ואילת, וימי שישי משפחתיים רבים. הספקנו שתראי את הבית החדש שלנו, פעמיים אפילו.
והאהבה המטורפת הזו שלך ושל אבא. עמדתי עשרות פעמים עם דמעות זולגות מהתרגשות מהליטופים והנשיקות שלכם וערבוב הרגליים והמבטים שהם רק שלכם. ואיך אחרי כל כך הרבה שנים שטיפלת ודאגת לכל פרט שנדרש לו ויותר, גילינו איזה תלמיד מבריק הוא בעצם היה מאז ומתמיד. עוצמות האהבה, הטיפול, המסירות והרגישות של אבא כלפייך, לאורך מסע של שנים, משתווים אך ורק לגדולתך, ולכן כל כך טבעיים בעיני.
אבל כבר מתחילת השנה הרגשתי שהתעייפת (ושוב לילות של חוסר שינה בחרדה האם אני מבינה נכון). ואז השבוע האחרון, והשעות הרבות לידך במיטה – והבהרת לי לגמרי, שמיצית. והנושאים היחידים שהעלו ממש חיוך על שפתייך היו הבית החדש, הבנתי שזה מרגיע אותך שמוישה בונה אותו, שאת סומכת עליו שיעשה זאת למידותיך – והוא באמת עשה זאת למידותיך ממי. עשה את הלא יאמן. תשאלי את אבא.
והנושא השני שהעלה חיוך של ממש – הפגישה הצפויה עם סבא לאון וסבתא ליזה. הידיעה שהם מחכים לך. ואפילו העזתי לקלקל לך את ההפתעה ואמרתי בשקט שגם עלינא ויהודית ממתינות לך – נראה לי שכבר ידעת. ואם היה לך ספק – הרי שחיבקנו ולחשנו כולנו, באותן שעות ארוכות אחרונות, שאנחנו משחררים אותך לדרכך החדשה, ושאנחנו כאן ממשיכים לאהוב ולהתגעגע עד אין קץ, ותודה לך על כל הזמן הזה שנשארת איתנו על אף ולמרות.
ברור שלא הבנו את עומק הבור השחור, אבל ידענו שהוא יהיה שם. אבל הפעם, באמת ממי, הכל היה רק בשבילך.
אני מנסה להסביר את התחושה שלי בשלושת השבועות שחלפו וכל שעולה לי בראש – שאני לומדת ללכת שוב. ללכת על קרקע חדשה, קרקע שאמא לא מחזיקה יותר. כן – אני יודעת שיש שם קרקע עצמאית, וכן – אני עם שיווי משקל טוב וראיתי עליות ומורדות ותהפוכות שהחיים מזמנים – ועדיין זו עובדה – הקרקע כבר שלושה שבועות רועדת תחת רגליי.
את סומכת עליי ממי שלי, זה יקח זמן, אבל אני אתייצב, איתך בליבי, בנפשי, באוזניי – לפני שנים כאשר הייתי מתלוננת על שהבעת (שוב) דעה שונה משלי על דבר מה כלשהו, היית אומרת לי "מה את רוצה - לא אמרתי כלום", והייתי עונה לך – "את לא צריכה לומר דבר, אני שומעת אותך כל הזמן". ואז הגיע ה 23 ספטמבר 2008, הארור, והמשכתי לשמוע אותך כל הזמן, וכך זה ימשיך.
קראתי את ההספד שלך על סבא לאון, היית קצת יותר מבוגרת ממני כאשר סבא נפטר, בינואר 1997, שנים רבות לא הבנתי את האופן שבו את מקבלת את המוות כהמשך של החיים ולא רציתי שתדברי על זה לידי – איך אפשר לשמוע את אלף נשיקות כל שבוע בבית הקברות ולהמשיך לנשום?, השיחות שלך עם סבא וסבתא, הירח המלא, ההשלמה הזו, ובקוראי כעת את ההספד את כרגיל מוליכה את כולנו ביד אל המחשבה הנכונה - את כותבת לסבא – "המתים קמים לתחיה כאשר מדברים בהם, זוכרים אותם, חשים בנוכחותם, וזוכרים מעשיהם, אמרותיהם, ואהבתם וכעסם. כאשר מחיים אותם, הם באים ונמצאים קרוב קרוב ואי אפשר שלא לדעת דבר חיותם". ואת היית בעלת ניסיון רב. והנה – עכשיו זה ברור גם לי. שוב את כאן בשבילי.
וגם החלטתך שהביאה אותנו הנה, לים, ברור לי היום כמה היתה עבורינו, לחסוך לנו את הכאב והטרחה שבמצבה בה יש לטפל ולשמור, כפי שאת עשית שנים רבות. שוב תודה ותודה.
אני מבטיחה לך, אם כי את יודעת זאת היטב, שנמשיך ונדאג לאבא ונשתדל לא לחנוק אותו בעודינו עושים זאת. אני מקווה שכפי שקיבלתי אני הנחיות בנושא – דאגת גם לתת לאבא מספר הנחיות בסיסיות.
ממי שלי, אין דבר מכל מה שנכתב מעלה שלא אמרתי לך בעצמי, לא פעם אחת – עשרות פעמים, ידעת הכל, לא מנעתי דבר, וכל שעשיתי, היה לכבודך ומה שחשבתי שהיית עושה את. לא המצאתי דבר, אבל תלמידה טובה תמיד הייתי. היו לנו הרבה שעות יחד, ובשנים האחרונות כל מגע, חיוך, משפט נחקק במודע בארסנל הנכסים עמם אנסה לבנות לי כעת עולם חדש. ועדיין מה לא הייתי נותנת בשביל עוד ליטוף אחד. והאם הודתי לך מספיק? איך מודים על חיים שלמים, כל אלה שהיו ועוד יהיו.
מלכה היית בחייך, עם משפחה מעריצה סביבך, וכמלכה עשית את דרכך האחרונה בעולם הזה.
רחפי ושוטי בשלום אמא אהובה – סוף סוף משוחררת ממגבלות, מבגדים וממחויבויות. לנו נותר רק לקנא בכל מי שיחווה אותך שם, ולהתגעגע.
אל מלא רחמים שוכן במרומים, המצא מנוחה נכונה, על כנפי השכינה, במעלות קדושים וטהורים כזוהר הרקיע, לרות בת אריה וליזה, שהלכה לעולמה.
קדושה וטהורה, צדיקה ואצילה, אשת חייל שאין כמותה, ולכן בעל הרחמים אנא תסתירה בסתר כנפיך לעולמים, וצרור בצרור החיים את נשמתה.
אמן ואמן.
שלח לחבר