אתר הנצחה לזכר

ד"ר אני יעקובי 2021-1931

מקום לידה: בוקרשט, רומניה

מקום פטירה: ירושלים, ישראל

בית עלמין:

ישוב: ירושלים

בית עלמין: גבעת שאול

גוש: ס"ה

גוש:

חלקה: א

שורה:

ניהול אתרי הנצחה:
הפעל אשף מילוי פרטים
עריכת פרטים כלליים
עריכת מוזיקת רקע
עריכת תבנית אתר
שלח מייל תפוצה

קשרי משפחה:
משפחה:

ישראל יעקובי (בעל)

חבר:

קבוצה:

עריכת קשרי משפחה

ביוגרפיה

עריכה

ד"ר אני יעקובי

(31 במאי 1931 - 9 בינואר 2021, ט"ו בסיוון תרצ"א - כ"ה בטבת תשפ"א)

נולדה בבוקרשט ברומניה. עלתה לישראל בשנת 1960.

הייתה רופאת ילדים בבית החולים ביקור חולים ובקופת חולים מאוחדת בירושלים.

העדפות

עריכה

מוזיקה קלאסית, בעיקר, אופרות

Memory ברברה סטרייסנד

הספדים

עריכה

קישור לכתבה ב"כיכר השבת"

התפרסמה ב-11 בינואר 2021, כ"ז בטבת תשפ"א

https://www.kikar.co.il/382961.html

-----

יגאל יעקובי

אמא,

אם צריך לבחור דבר אחד שמתאר אותך ובגלל זה כולם אהבו והעריצו אותך זה היכולת להיות הכל בשביל כולם. הסלע החזק שיכול להתמודד עם כל קושי, בחכמה ובנחישות. והלב הענק שרק ידע לתת ולא ידע ולא ציפה לקבל שום דבר חזרה.

היית הכל בשביל כולם.

הבנים שעשית הכל עבורנו.

אבא שטפלת בו במסירות אין קץ כרעיה וכרופאה.

כל המשפחה המורחבת, אח אחיינים, אחיות בנות דודות, שלכולם היית הכתובת לסעד רפואי ורגשי

עשרות אלפי התינוקות והילדים שטפלת בהם יום וליל, בשלג ובחום, בטלפון ובביתם בהם ובהוריהם.

לא היו לך חיים קלים, החל משהייה של שנתיים קריטיות במחנה ריכוז כנערה צעירה, במאבק ללימודי רפואה, ברומניה ובארץ. במאבק לעלייה והתאקלמות בארץ חדשה, בעליית הוריך ובהקמת משפחה.

ובודאי בשנים האחרונות שהתמודדת עם הדבר הקשה לך מכל. להיות תלויה באחרים ולקבל טיפול בעצמך.

אבל לעולם, לעולם לא נתת להרגיש שקשה, שביקשת דבר, אפילו לא כוס מים. לעולם לא להטריח, לא להקשות, רק לראות במה אפשר לתת, לסייע. שום דבר לעצמך.

והיית חכמה, וסקרנית, ויצירתית, בעלת תושייה ואנרגיה בלתי נלאיים.

העולם הרפואי היה עולמך.

במקצועיות בלתי מתפשרת. רופאת ילדים שלמדה והתעניינה בכל מצב רפואי. ותמיד הרגעת, נתת עצה טובה ולא פחדת לקחת אחריות. שהאמנת שרפואה זה לא רק בדיקות ומספרים אבל בראש ובראשונה אנשים, ואהבה וחמלה לזולת, למטופלים ולבני משפחותיהם.

היית אמא, ואישה יוצאת מהרגיל. חיית חיים מלאים והשפעת על חיי אלפים של אנשים אחרים. אני מצטער שלא ידענו ולא והצלחנו לתת חזרה ולו קמצוץ ממה שקבלנו לעזור לך בשנים האחרונות, הקשות. היית מקור השראה לכולנו, לבנים, לנכדים. חבל לי שלא זכית להכיר יותר טוב את אלה, הנינה שלך. אני בטוח שלא רק היית סבתא רבא אהובה, אלא שגם הטיפול בתינוקות שכל כך אהבת היה נותן לך עוד כח לעוד מספר שנים איכותיות. משם שאבת את כוחך.

תנוחי על משכבך בשלום. רק היום אני מבין את המשפט הזה לעומקו. יהיה זכרך ברוך.

אוהב אותך ומתגעגע - יגאל

.....

דני יעקובי

אמא יקרה,

למדנו ממך הרבה: רגישות, צניעות, נדיבות, היכולת להתייחס לכל אדם בכבוד ובאהדה, ומעבר לכך מסירות לכל בני המשפחה.

לא קלים הם חייו של זה ששם כמעט תמיד את צרכיו של האחר לפני צרכיו שלו אך כזו את היית. דאגת לכולם והתעניינת תמיד בשלומם של אחרים.

יותר מ-89 שנים היו חייך ועברת כה הרבה.

נולדת בעיר בוקרשט ברומניה לאבא ברנרד פוקס ולאמא רחל קופפרברג, אחות לקרול. הילדות הייתה קצרה ונקטעה כאשר כל המשפחה נשלחה לגטו טיראספול בטרנסינסטריה.

קשה לדמיין את הסערה הרגשית שהתנסות כזו יוצרת בליבה של ילדה בת 11 שעולמה מתהפך עליה ביום אחד.

אחרי השחרור ההתאוששות הייתה הדרגתית. השקעת זמן ומאמץ בלימודיך והתקבלת ללימודי רפואה באוניברסיטת בוקרשט. תוך כדי הלימודים התחתנת עם ישראל בבית הכנסת המרכזי של העיר.

לאבא היה אישור עלייה לישראל אותו נאלץ לממש מיד והובטח לכלה הטרייה שתוך ימים תוכל להצטרף אליו. השלטונות הקומוניסטים לא עמדו בהבטחתם, והימים התארכו לשנה שלמה בה נאלצתם להיות רחוקים זה מזה. בסופו של דבר התאחדתם מחדש בירושלים. שם המשכת את לימודי הרפואה באוניברסיטה העברית.

לאחר הלימודים עברתם מקרית יובל לבניין בשדרות הרצל בו גרתם שנים רבות ובו גידלתם שלושה ילדים.

התחלת לעבוד כרופאת ילדים בבית החולים ביקור חולים ואחר כך במרפאה של הקופה המאוחדת. המסירות שלך לחולים ומשפחותיהם והאיכפתיות שלך אליהם הייתה ללא דופי. זכית להערכה ולשבחים רבים מספור. עבדת שנים רבות כרופאה. מקצוע זה התאים לך ככפפה ליד. שם ממשת את צורך הנתינה שאפיין אותך יותר מכל.

נוחי בשלום, אימא.

דני

-----

הדרה יעקובי

אני היקרה

היית לי כמו אמא שנייה.

היית לי מודל לאישה חזקה, שיש לה עמוד שדרה, שעושה את הדבר שנכון לעשות, שיודעת מה לעשות. אישה שהיא גם אשת קריירה וזוכה לכבוד רב במקום עבודתה, וגם עושה כל מה שצריך בבית. בכל שבת היית מכינה לנו ארוחה כיד המלך, ובקושי יושבת רגע אחד, כל הזמן מגישה, מפנה את השולחן, מנקה את הכלים ושוב מגישה. וכמובן גם הרופאה של כולנו. כל צרה, מקטנה עד גדולה, את הסמכות.

עכשיו אני בוכה כשאני כותבת את השורות האלה. אומרים שלכל בן אדם יש תחליף. לא נכון! אין לך תחליף. נשארנו עם הזיכרונות, את תמיד בליבנו.

-----

עומר יעקובי

סבתא,

בשנים האחרונות ניסיתי שלא להגיע, לא לבקר ולראות אותך במצבך. לא ככה הגיע לך שנזכור אותך. ולא ככה אני רציתי לזכור אותך. אבל פעם אחת כן יצא לי לבלות איתך מספר שעות השנה, בבית חולים. את בתפקיד ההפוך, המטופלת. שכל הצוות המדהים מפרפר סביב הרופאה המהוללת שעכשיו היא זאת שצריכה עזרה. סבתא - הפעם את היית האישו. התרכזנו סביבך. וכך גם היום. אבל דווקא במצבים אירונים אלו הזכרונות מתעצמים. מזכירים כמה לא ידעת לקבל עזרה או שנכון יותר לומר - כמה פשוט ידעת ורצית לתת.

מפעלי חייך המפוארים מלאים בנתינה. כרעיה, אמא וסבתא, כרופאה מסורה, כאני יעקובי. תמיד לעזור, לתת. אני זוכר שפעם שהייתי חולה, אבא אמר לי להתקשר אליך, כי מלבד העצות הרפואיות החכמות, היכולת שלך לתת להעניק לאחר פשוט מילא אותך. עשו אותך חזקה ושמחה יותר. כך היה גם שטיפלת בסבא באדיבות ואהבה אין קץ. כך היה שדאגת שתמיד נצא עם מתנה קטנה, בין עם זה גבינית לדרך מאנגל או טוסטר וקבבים מופשרים. קח קצת! 10 דק בחשמל וזה יהיה לך טעים. אני נשבעת לך. ואני אומר לכם, שזה באמת קרה. תמיד לתת ולעזור, במה ואיך שאפשר, זה העיקר. גם אם זה כולל לשבת על השרפרף הקטן בפינה, גם אם זה לרוץ ממקום למקום ב-7 בבוקר בחורף הירושלמי כדי ללכת לקצה השני של העיר.

ואחרי כל משבר וקושי שעברת תמיד ידעת לקום, בשקט בשקט, בכוחות הגבורה שהפגנת בכל פעם. המשכת פעם אחר פעם ולבסוף תמיד הצלחת. בקשיי השואה, בעליה ובמרחק מסבא, בלימודים כדי להיות רופאת ילדים בישראל. חלוצה אמיתית. לשרת ולתת, לדאוג לאחר. כך עשית שהיית רופאה, דאגת ועזרת באהבה וחמלה גדולה, תמיד בקשב ובאכפתיות, לא היה משנה לך מי מולך. נתת ומהלב. בשקט ובענווה. הפוך מכל מה שניראה לעין בימים האלו. אבל כזאת היית סבתא שלנו. וככזאת נזכור אותך. דרך רוח זו נמשיך לחיות. מבטיח לנסות כשאת כמגדלור צופה עלינו.

נוחי בשלום סבתא, אני אוהב אותך ומעריך! יותר משאי פעם ידעת.

----

רחלי רוזנפלד

מודעת האבל על פטירתה בשיבה טובה של ד"ר יעקב, פגשה אותי בסגר, בביתי הקט, מוקפת בשלושת ילדי האהובים,

נעצבתי מאוד לקרוא על פטירתה, וקראתי לילדי לראות את תמונתה, תמונה שאומרת כל כך הרבה בשבילי...
התיישבתי, אפופת זכרונות מתוקים, וריחות חזקים שמכים באפי...
ראיתי את עצמי במרפאה ברח' דוד ילין, מחכה בחדר ההמתנה כשסביבי יושבות אמהות דואגות ועוללים בוכיים וחלושים, חדר ההמתנה המיוחד עם התקרה הגבוהה והקשתות הירושלמיות הטיפוסיות ובצדדיו אדני חלונות רחבים.
מרחוק הגענו עד למרפאה שלה, היום כשאני חושבת על כך זה נראה לי הזוי.. כיצד הורי בכל פעם שאחד מן הילדים אינו חש בטוב, צעדו מרחק רב כל כך בשביל להגיע אל רופאת הילדים שלנו... ולא רק הורי כל משפחתנו המורחבת זכו להימנות על מטופליה הרבים והאוהדים.
מי שהכיר את ד"ר יעקובי ידע שהבחירה שלהם בה כרופאת ילדים הייתה מוצלחת, והמאמץ היה שווה את המרחק, המאמץ וההמתנה האין סופית בתור...
כי ברגע שנכנסנו אל החדר הנקי, המטופח שמדבקות ילדות (בשורוק..) מעטרות אותו בכל פינה, פגשנו בפניה הנעימות דיבורה הנעים והעוצמתי ויחסה המכבד ,
(לד"ר יעקבי היו מטופלים רבים שאורח חייהם היה שונה בתכלית מאורח חייה ומהשקפת עולמה, והיא והתייחסה אל כולם בכבוד ובדאגה ראויים להערצה...)
המקצועיות של ד"ר יעקבי הייתה לשם דבר! הדיאגנוזות הרפואיות שלה היו ברורות ונכונות. ודרכי הטיפול מסורות ואחראיות במיוחד.

סיפרו לי הורי שכשהייתי בת שנתיים אובחנתי על ידה כסובלת מדלקת ריאות חריפה, כשבשלב מסוים כשהמצב הרפואי שלי הדרדר היא הפנתה אותנו לבית חולים, לכאורה הטיפול שלה בי הסתיים והיא העבירה אותי לידיהם של רופאים טובים ומסורים, אך ד"ר יעקב התקשרה בכל יום להורי לברר מה שלומי? ואף הטריחה את עצמה והגיעה לבית החולים לראות ולעקוב מקרוב אחר הטיפול הרפואי שאני מקבלת.... זוהי דוגמא אחת מיני רבות המעידה על אופייה המיוחד כרופאה נאצלת.

לעיתים בבקרים, כשאחד מן הילדים לא חש בטוב היא הייתה מתקשרת (כן כן.. נשמע לקוח ממציאות מדומה.. רופאת ילדים שעונה לטלפון האישי בבוקר שלא בשעות העבודה...) וד"ר יעקבי הייתה עונה בבוקר טוב! ומיד כששמעה את קולה של אמי הייתה עונה: כן, גברת ורשביאק, מה שלום כולם? איך אני יכולה לעזור לך...היא זיהתה את קולה של אמא שלי (שכמובן לא הייתה רשומה בזכרון הטלפון שלה בימים ההם...) וענתה בסבלנות מדהימה.

אבי שיחי' מרגע שיצאה לפנסיה הקפיד להתקשר אליה פעמיים בשנה בערב ראש השנה ובערב פסח לדרוש בשלומה ולאחל לה חג שמח! והקפיד בכל שיחה להוקיר את פועלה ותרומתה למשפחתנו ולמטופליה הרבים.

ד"ר יעקב תיזכר בליבנו לעד,
והמרפאה בה עבדה, והריח.. אוהו הריח.. שרק מי שהיה שם מבין על מה אני מדברת... המפגש המרתק עם נשות ירושלים עטויות שביסים, מלוות בילדותיהן שלראשן צמות קלועות וילדיהן מכנסיהם הקצרים והירמולקעס' לראשם, יישארו בשבילנו פיסת נוסטלגיה חמה ואהובה,
יהי זכרה ברוך!

רחלי רוזנפלד (לבית ורשביאק)

----

אלישבע אנלן אלדור

קוקה בלבי תזכר כאישה טובה, נעימה ויקרה, בילדותי בילתה מספר ימים ופעמים בביתכם ורק זכרונות טובים ותחושות נעימים יש לי מאותם רגעים. יהי זכרה ברוך.

אלישבע הבת של לאה ירמרקוב

Avram & Fedora Horowitz

Dear Yigal, Danny, and Yossi. Your mom was and will stay in my memory as a precious cousin. I admired her unlimited devotion to those who needed her medical help as a pediatrician, as well as her devoted attention to her family and friends. I felt always so close spiritually to both Anny and her brother Carol. Let their memories be blessed. Following here are my wife’s, Fedora’s, memories about the loving attention she received from your Mom in 1964 at the birth of our daughter Talya. Love, Avram ......................... Dear Yigal, Danny, and Yossi. Your mother was a special person in my life. She had a heart of gold, always ready to help even when she was tired after work at Hadassah Hospital. She knew that I was in the Hospital waiting to give birth, which took a lot of time. She told me “If you give birth to a girl, can you promise me that she will marry my boy?” Anny stayed with me all day long until midnight when she went home to sleep for a few hours and returned to be with me. Other women in the Hadar Tzirim (Room of Pains) had their children born already, only mine didn’t give any signs… I was alone but Anny was there to encourage me. It was Erev Purim and though everybody was celebrating in the hospital, Anny did not leave me. All of a sudden she saw the child’s head coming out, and screamed for a nurse to come and take me to the birth room. Talya was born on Purim 1964. Anny stayed with me until the last moment. All my life I felt indebted to her love and dedication. Love, Fedora

Albert Fuchs

Dear Yigal, Danny, and Yossi, What a terrible loss. Your mom and dad were, of course, an enormous help to our family when we moved to Israel in 1973. I remember spending many days at your home playing with the three of you. It was only later that I learned the extraordinary accomplishments that she had already achieved. She completed medical school in a generation when few women did. And at the same time, she learned English to attend medical school and learned Hebrew to be an Israeli. As a young boy, I only knew her as a sweet and affectionate aunt. She loved Violet and me very much. It was only after I also became a doctor that I had a glimpse at her brilliant mind. During my visits she always asked about my practice and always offered consistently wise advice. “Never stop seeing patients at the hospital,” she advised me 20 years ago. “You can’t relearn those skills after you forget them.” She was right. She always wanted to hear about my interesting cases, and always was eager to tell me about hers. I still remember this conversation of more than a decade ago. “Albert, I have a boy in the hospital with Staphylococcal arthritis. What cases do you see?” “A patient of mine just developed Guillan-Barre Syndrome.” “Really? Interesting. The prognosis is good.” Being a pediatrician, she had absolutely no reason to know anything about Guillan-Barre Syndrome, a disease that only affects adults. And it’s rare enough that she had likely never seen a patient with it in medical school. Nevertheless, she had remembered her studies well enough to remember that it usually resolves. She was quietly, humbly, very very smart. She also cared for her patients very deeply, and they for her. Later in her career she would receive many wedding invitations of brides and grooms who were her patients when they were infants! She was also, of course, a devoted mom and wife, and a loving aunt. She was also a caring daughter. I remember her caring for her mother, Rachel, as she declined. It is sad and ironic that Anny developed the same illness as her mother, and that this illness stole her memory and intellect before stealing the rest of her. I had always promised myself that I would make every effort to attend her funeral. I’m very sorry that because of the quarantine restrictions I can’t be there in person. Please forgive me, and know that Janet and I are thinking of you and your families. I hope that happy memories of her bring you some comfort during this awful time. Love, Albert

linkText