הפעל אשף מילוי פרטים
עריכת פרטים כלליים
עריכת מוזיקת רקע
עריכת תבנית אתר
שלח מייל תפוצה
ביוגרפיה
עריכה
אורה איה ישורון – סיפור חיים
אורה הלכה מעמנו בטרם עת, הלכה לה לבלי שוב באופן פיזי, אבל בנשמתה
היא נמצאת איתנו.
אנו נוצרים את דמותה, את הרגעים, השעות והשנים היפות, ורוצים
לשמר את זכרה, להעלות על הכתב את הסיפורים, את הזיכרונות, את
החוויות שחווינו יחד, את הדברים שהיא כתבה ואמרה, את מה שנכתב
ונאמר עליה, את התמונות שהנציחו את הרגע, ואת כל מה שכל כך יקר ללב.
ילדות בכפר – ימי התום
האמא חיה ע"ה לבית רוזין, עלתה לארץ עם הוריה בגיל צעיר,
מהעיר פלונסק שבפולין. האבא טוביה לבית רפפורט הכהן ז"ל,
עלה לארץ עם הוריו בגיל צעיר, מהעיר ורשה שבפולין,
הישר ללימודים במקווה ישראל. שניהם הגיעו בראשית שנות העשרים,
נפגשו ולאחר היכרות של מספר שנים נשאו ב - 1928,
חיו בחיפה ושם נולד הבן הבכור דוד, ארבע שנים אחריו באה
לעולם במזל טוב – אורה, בתאריך 7 לנובמבר, 1935.
לאחר מספר שנים בחיפה, החליטו ההורים החלוצים לעבור למושב
חקלאי שנוסד בשרון. שנות ילדותה עברו בכפר זה, שנקרא "שער חפר"
בין בית יצחק לכפר חיים. החיים במושב בשנים הראשונות היו קשים מאד,
לא הייתה תמיכה ממוסדות ההתיישבות העובדת, כפי שהייתה לאחר קום
המדינה. ברקע האפילה המציאות העגומה של מלחמת העולם השנייה,
האיום על הישוב בארץ והפחד מפני פלישה של הדביזיות הגרמניות מכיוון
לוב ומצריים. משפחת רפפורט התמודדה עם קשיי קיום ופרנסה, ועבודה
קשה במקצוע שהיה חדש להם - החקלאות. הם גידלו ירקות, ורק לאחר
מספר שנים של גידול תותים הצליחו להגיע לרווחה מסוימת. בכסף זה,
בנו לול ועברו לגידול תרנגולות לביצים. כילדה במושב, היה מובן מאליו שיש
לעזור להורים, וגם אורה, למרות שובבותה, סייעה להוריה בעבודות בשדה,
ובאיסוף ירקות. אולם הלול – היה הממלכה של אמא-חיה ומחוץ לתחום
בשביל אורה הבת. אמא חיה חששה שהביצים ישברו התרנגולות ישתוללו,
ולכן סמכה רק על עצמה בטיפול בלול .
האוכלוסייה במושב "שער חפר" בשנים אלו, הייתה של אנשים צעירים,
ומספר הילדים קטן ומצומצם. כל ילדי המושב היו בקשרי חברות קרובים.
הילדים הקטנים, נגררו ונמשכו אל חברת הילדים הבוגרים יותר, ובמיוחד
אורה נמשכה אל החבורה אליה השתייך האח הגדול והנערץ – דוד.
מובן מאליו, שהחבורה הבוגרת ניסתה להתחמק משיתוף הילדות הקטנות
במשחקים ובהרפתקאות.
הבנים,
שהיו אז בראשית גיל העשרה, עסקו בעיקר באימונים של נוער
הגדנ"ע, להגנה על הישוב העברי, במסגרת תנועת הנוער העובד. אורה,
כילדה צעירה, נלחמה על זכותה להתקבל לפעילויות בתנועת הנוער,
ולהימנות על החבורה של האח הגדול. דוד, שהיה גדול ממנה בארבע שנים,
נחשב ל"פייטר", והיה מראשוני המדריכים בגדנ"ע באזור השרון. אורה למדה
בבית הספר היסודי, או כפי שכינו אותו אז בית הספר העממי בנתניה. לבית הספר
הגיעה רכובה על חמור, בין השדות. בתיכון, התחבורה השתפרה, ואורה נסעה
כבר באוטובוס לעיר הגדולה. שנות הילדות הללו במושב בין השדות, המאבקים בין
"הקטנות" לגדולים, הלימודים עם המורים הקפדניים של אותם הימים, החופשות
בים – כל אלה עיצבו את אישיותה של אורה. שנים אלה נטעו בה את הביטחון
בעצמה ובדרכה היחודית, שם גילתה את האהבה לחופש ולעצמאות, ואת יופיו של
הטבע. איכויות אלו ליוו אותה והיו חלק מאישיותה המקורית כל השנים.
החברויות
של השנים ההן התרעננו אחת לעשר שנים במפגשי המחזור של
הכיתה ובית הספר בנתניה. אורה שמרה על קשר הדוק ורצוף במיוחד עם חגית,
בת הכפר. הן היו חברות בלב ובנפש עד לפטירתה
של חגית בשנת 1995.
העדפות
עריכההספדים
עריכהגילוי המצבה ביום השלושים 21.6.2010
אורה יקירה,
אנחנו מתגעגעים אליך מאוד מאוד חזק חזק. אנו מזכירים אותך הרבה
בשיחותינו בכלל וסביב שולחן השבת בפרט. חזרנו למסורת של קיום
ארוחת שבת המשפחתית.
אני רוצה להתוודות שאני חולם עליך הרבה, את פשוט מופיעה ומדריכה
אותי ( לעיתים את נותנת לי על הראש על דא ועל הא כפי שעשית בעבר
אך הפעם זה כואב כי זה אמיתי וקשה כי אין לי אפשרות להתווכח )
כפי שאת רואה נשמתך מלווה אותי, מרחפת מעליי ואני בטוח גם מעל יתר בני המשפחה.
בשבת האחרונה התקיים שיעור של הרב בבית הכנסת שלנו, הוא פתח ואמר
כי השיעור כולו מוקדש לעילוי נשמתך: אורה איה בת חיה וטוביה לבית רפפורט.
ביום שישי הבאתי לי את כותרת הספר שחובר על ידי הסבא רבא רבא שלך
טוביה רפפורט ובו אילן היוחסין עד הדורות הראשונים.
הרב ציין במיוחד את הזכות הגדולה שהייתה לך להיות צאצא של גדולים ממורי
הדורות, לכן, לא פלא שגם את זכית להשלים ולהגשים את חייך כאישיות
קורנת ומקרינה על המשפחה ועל הרבה אחרים,ידידים, תלמידים, מטופלים וכו'.
בית הכנסת היה מלא וגדוש במאות אנשים וכולם היו מרותקים לשמוע את
הדברים שהובאו לכבודך ולעילוי נשמתך.
מתוך הדברים שאמר הרב אני אצטט רעיון אחד:
" מה שאדם באמת רוצה, את זה הוא משיג בחייו---- ולהיפך
- מה שאדם משיג בחייו זהו הגילוי על מה שהיה רצונו בתחילה"
דברים אלה קולעים במדויק את מה שאת הגשמת -- והשגת את מה שרצית.
ראשית במשפחה את השרית על כולנו בתוכנו את היחד המשפחתי, את האהבה
וההערכה ההדדית. כל הנכדות ועידו הנכד העריצו אותך ואוהבים אותך
בכל מאודם ובכל נפשם.
כמחנכת בבתי ספר ובלהקות המחול ואחר כך כמטפלת הוליסטית וכמרפאה
אלטרנטיבית השארת את חותמך האישי על כולם. כולם העריצו והעריכו את
התמסרותך המוחלטת לכל דבר בו עסקת וטיפלת.
אני בטוח שגם מלמעלה את לא נחה על זרי הדפנה ונשמתך ממשיכה להיות
פעילה ושולחת לנו למשפחה ולכל אלה שהכירו אותך את הזוהר ונגוהות האורה.
כך אנו נזכור אותך באהבה זוהרת ומאירה לנו את דרכי החיים.
הספד של דודו בלוויה
הספד
לאמא
אמא, זה די מעליב
שהזכרון האחרון אחרי 75 שנה הוא זה של הימים האחרונים.
של מחלה שהתפתחה במשך חודשים עד שהוציאה את נשמתך.
יש בזה מן הנחמה. סדר העולם הנכון הוא שילדים קוברים את הוריהם ולא להיפך.
בקיץ האחרון לפני עשרה חודשים נכנסנו כל המשפחה לחדרו של הרופא ולאחר
שהבהיר את המצב אמרתי לניצה, שהיתה בתחילת ההריון, שעכשיו זה
מירוץ נגד הזמן.
היה חשוב לי
שתספיקי לראות את התינוקת. חוות הדעת שלך תמיד הוכיחה
את עצמה כנכונה.
מחר ליהיא
התינוקת תהיה בת חודש ואת ראית אותה כשיצאנו מבית החולים.
באותו יום היית בהכרה מלאה
ואף אמרת עליה שהיא מתוקה נורא.
אני מאמין שהיא
תקיים את ההבטחה.
היום בלוויה
אמרתי לראשונה בחיי תפילת קדיש. בכותרת מעל לתפילה
כתוב "קדיש ליתום".
הצחיק אותי לראות
את עצמי כיתום. אני לא יתום. גם עכשיו לא. את תמשיכי
להיות איתנו גם אם לא ממש
תשמיעי קול. די התרגלנו לזה בחודשים האחרונים.
אמא, לפני כמה
שבועות שאלתי אותך מה דעתך על המצב שלך. ענית לי שהיית
מעדיפה שזה יהיה אחרת. זה לא היה אחרת. אנחנו אולי בוחרים אין לחיות אבל
לא שולטים על איך נמות.
האחיות בבית החולים אמרו שאת נלחמת. עכשיו נגמרה המלחמה שלך כאן, אבל
אני מאמין שתצליחי למצוא על מה להילחם שם למעלה עם סבא טוביה וסבתא חיה
וגם להכיר טוב יותר את אחיך דוד. ועודד כמובן שמחכה לך.
בשנים האחרונות כל פעם עלתה השאלה מתי דנה תבוא לישון איתך כמו שספיר
היתה באה. את החוויה הזו היא כבר לא תחווה אבל אל תדאגי, סבתא ברוריה
מפנקת אותה לא פחות.
במבט לאחור, את אף פעם לא היית זקנה. גם אם הגוף נתן את אותותיו
את נשארת אופטימית, עם ראש צעיר שמחפשת ללכת לעוד פסטיבל,
לעוד סדנה ולעוד קורס. כל דבר חדש הלהיב אותך עד שפינה מקומו
לדבר החדש הבא.
ביום שישי האחרון
אבא צחצח לך את השיניים בפעם האחרונה.
הוא דאג שהנשימות האחרונות שלך יהיו נעימות, שריח המוות לא
יהיה חריף מידי. עכשיו אבא, לא יהיה מי שיגיד לך ששמת יותר מידי
מלח במרק וגם אף אחד לא ישכח להודיע לך שמישהו חיפש אותך בטלפון.
אנחנו נמשיך לבוא בשבתות ובחגים ונצרף לזה עוד נר נשמה אחד.
ולסיום שיר של דליה רביקוביץ.
על דרך הטבע
אָדָם יוֹצֵא
בַּבֹּקֶר אוֹ בַּצָּהֳרַיִם
אוֹ בָּעֶרֶב
מִבֵּיתוֹ
וְנֶעֱלַם.
מַה פֵּרוּשׁ
נֶעֱלַם?
וְהָרֵי מִי
שֶׁאֵינוֹ כָּאן נִמְצָא שָׁם.
אֲבָל נֶעֱלַם
כִּפְשׁוּטוֹ נֶעֱלַם.
פֵּרוּשׁוֹ
נוֹטֵשׁ, פֵּרוּשׁוֹ נָטוּשׁ
פֵּרוּשׁוֹ
הָלַךְ לְכָל הָרוּחוֹת.
וְזֶה
הַהֶסְבֵּר עַל דֶּרֶךְ הַטֶּבַע:
חֹשֶׁךְ עַל
פְּנֵי תְּהוֹם.
וְשֵׁם
הַמָּקוֹם נִקְרָא עוֹלָם
עַל דֶּרֶךְ הַהֵעָלְמוּת.
שלח לחבר