הפעל אשף מילוי פרטים
עריכת פרטים כלליים
עריכת מוזיקת רקע
עריכת תבנית אתר
שלח מייל תפוצה
ביוגרפיה
עריכהראו לשונית "הספדים"
רון שיחק בתיאטרון נפקא מינה
http://nafkamina.org.il
בלשונית הוידאו יש נם הצגות
העדפות
עריכההספדים
עריכהפרידה מרון (יוסי חבר לתיאטרון)
אי אפשר להיפרד מרון מבלי לציין את אהבתו העצומה לתיאטרון.
בשנים האחרונות הרמנו יחד עם רון כמה הפקות תיאטרון, אחת מהן אף זכתה במקום הראשון בתחרות הצגות בצוותא. זה היה כמובן רעיון של רון שדחף ורשם אותנו לשם. אנחנו קטני האמונה והוא באהבתו והתלהבותו הרבה ראה רחוק ומעבר. רון היה זה שעלה לשאת דברים. אנחנו היינו בשוק מהזכייה והוא, למרות ההתרגשות העצומה, נשא דברים כאילו כל יום הוא זוכה – ובטח לא יחמיץ שום ההזדמנות לעלות על במה כשיש קהל ומחיאות כפיים.
לא הכרתי שחקן שהיה יותר מסור ואיכפתי מרון. תמיד מגיע חייכן ועליז, מוכן לכל חזרה. מתאמן שעות על הטקסט ברכב, בשירותים, או בכל מקום אפשרי או לא אפשרי אחר, וכועס על עצמו כשהוא נתקע בחזרה או שוכח מילים. תמיד ראשון להתנדב לכל משימה, לפעמים כאלו שלא ידענו על קיומן עד שהביא את התוצר או הפתרון.
המחוייבות של רון למשחק ולקהל היתה אבסולוטית. באחת ההפקות הדמות אותה שיחקתי הייתה צריכה לתת לדמות אותה שיחק רון סטירה. רון התעקש שזו תהיה סטירה אמיתית, הרי חייבת להיות אמינות מוחלטת על הבמה. כל פעם שהתקרבנו לסצנה הזו לא ידעתי ממה אני חושש יותר: לפגוע באמת ברון או לרכך ולחטוף אח"כ מרון על שזה לא היה מספיק אמיתי. בהצגה אחרת הדמות של רון נדרשה להלקות את עצמה בחגורה. רון כמובן נרתם והתמסר לתפקיד. לכולם סיפר "זה לא כואב, זה רק נשמע כואב" אבל כשניסיתי בצד בעצמי זה כאב גם כאב.
בשנה האחרונה רון כתב בעזרת מחזאי מחזה יחיד המבוסס על סיפורים מחייו והעלה אותו כשהוא משחק בו את עצמו. זו היתה הגשמת חלום שלו. אני שמח שהספקתי לראותו ורק עצוב על כך שלא רבים הספיקו לראות אותו מגשים את חלומו.
רון, היית פרטנר מצויין ושותף אמיתי לדרך.סיימת את ההצגה הגדולה ביותר שלך – זו שקוראים לה לפעמים חיים, אבל כמו כל שחקן מצויין, הדמות שלך תלך איתנו גם הרבה אחרי שהמסך ירד. יהו מילותי אלו מחיאות הכפיים האחרונות שלך.
יוסי.
דברים לרון (צביקה חבר למושב)
לא להספיד את רון באתי,
מבקש לספר לכם מעט על רון. ממש מעט.
את רון אני מכיר בדיוק 50 שנה.
את רון אני אוהב כבר 50 שנה.
3 סיפורי אהבה קטנים על רון.
סיפור ראשון: ג'יפ תול"ר
בשנת 69 הגעתי לפלוגה המסיעת בגדוד הצנחנים 202. אחת המחלקות בפלוגה היתה מחלקת תול"ר- תותחים ללא רתע מורכבים על ג'יפים קטנים. בכל ג'יפ שלושה אנשי צוות- מפקד ונהג מלפנים, כוון מאחור. רון היה חייל באחד הצוותים. רון לא היה המפקד, רון לא היה הנהג המכונאי רון היה מה שהתאים לו- הכוון. זה שיושב מאחור ונאחז בתותח בכל כוחו בזמן שהג'יפ מיטלטל. שום דבר לכתוב הביתה. אבל כשצריך סוף סופ לירות בתותח לעבר טנק - הכוון הוא המלך. רון היה מכוון, יורה ופוגע.
ידעתי שהוא פגע לפי החיוך התמים והעינים הגדולות והכחולות שהבריקו "פגעתי!". מלך צנוע ואמיץ שיושב בג'יפ מאחור אבל כשצריך לפגוע הוא פוגע. רון לא היה מאגיסט מגודל ולא רץ למרחקים אבל הוא היה רון שכה אהבתי.
סיפור שני: שקשוקה באיסמעיליה
השנה 73, גד' 48 מילואים של הצנחנים. חצינו התעלה והתיישבנו מול איסמעיליה, ארץ גושן בלשון של אז. רון עדין כוון במחלקת תולר. בסיורי במוצבי הפלוגה הייתי מגיע למוצב של מח' התול"ר. המוצב כלל עמדות משקי חול וסוכה היפית עם תמונות מפלייבוי וערמות של קופסאות לוף. בסוכה שהיתה מטבח וחדר אוכל מאולתר הייתי פוגש את רון. רון ידע לבשל והיה אלוף בשקשוקה והחבר'ה אמרו לו: אנחנו נשמור במקומך, אתה תעשה לנו שקשוקה. רון לא יכול לסרב לחבר'ה. הוא ידע שהתרופה היחידה לגעגועים הביתה באותה חצי שנה היה אוכל כמו בבית. אני הייתי בא אליו למרות ששנאתי שקשוקה אבל אהבתי את רון. היינו מתיישבים ומשוחחים על החיים. רון למד מחשבים בב"ש אז סיפרתי לו על גרעין הטכניון. אחרי שנה הוא ואסתי עלו עם המייסדים האחרים למחנה הקראוונים. שם רון המשיך לבשל שקשוקות ואנחנו זכינו ליהנות מעיניו הכחולות, מחיוכו המאיר ומטוב לבו השופע ומשפיע.
דרך אגב, כבר אז חידק התיאטרון בער בו אז רון נשלח לקורס איפור לתיאטרון להרגיע מעט את הבעירה.
סיפור שלישי: בית לוונשטיין
בעיני רון היה גיבור אמיתי. החיים זימנו לו צרות, בעיקר גדולות אבל רון לא נשבר, הוא לא מגיסט אבל הוא לוחם שלא מוותר ונעזר בהרבה חוש הומור שהוא נשקם של האמיצים.
לפני עשרה ימים באתי לבקרו בבית לווינשטיין. הוא היה קצת עצוב אבל נחוש. הלכנו לטיפול ריפוי בעיסוק, רון בכסא הגלגלים . אסתי ויתרה לי ונכנסתי איתו לחדר קטנטן . המטפלת שמה לפני רון דף ריק וציור של משולש פשוט. "תעתיק את הצורה לדף" אמרה המטפלת לרון. רון נאבק בחירוק שיניים, כפי שהכרתי אותו כשהיה לו קשה. המטפלת לא ויתרה לו עד שיצאה צורה שמזכירה משולש. זה היה כואב, גם למטפלת זה כאב והיא אמרה לו: " רון, סליחה שאני מקשה עליך" ורון השיב לה באיטיות: " זה אני שמקשה עליך". שלושתנו חייכנו. הבחור לא איבד את הנשק האישי שלו, ההומור.
אוהב אותך רון, איש אמיץ שיודע להצחיק ולרגש , בלעדיך יעד הוא לא אותו יעד.
דני נוימן (חבר ילדות)
רון ואני למדנו יחד מכיתה א' עד כיתה ח' בבית ספר 'רמות' ברמת שאול, חיפה. הוא היה מהבולטים בכיתה מבחינה חברתית, היה בעל חוש הומור ולשון חריפה ועוקצנית. הוא שימש לי דוגמה איך צריך לענות למציקים ומתחכמים למיניהם.
הוא התבלט מתחילת הדרך כשחקן תיאטרון מחונן. היתה לי הזכות להשתתף איתו בהצגות כיתה בוסריות. אני שיחקתי את התפקיד, רון היה הרבה מעבר לזה - הוא היה הדמות בהתגלמותה. אני זוכר היטב את התפעלותי מאיכויותיו הדרמטיות. הוא היה שחקן טבעי מוכשר ביותר.
לאחר שסיימנו את בית הספר נפרדו דרכינו - הוא למד בתיכון חדש, אני למדתי בריאלי. בשירות הצבאי נפגשנו פעמים אחדות. למרבה הפתעתי הוא התנדב לשירות קשה בצנחנים. רון לא היה מבעלי הכושר הגופני המעולה הדרוש למסלול כזה, והערכתי מאד את אומץ ליבו ואת נכונותו לעמוד מול הקשיים. אני הייתי בגדוד 50 ואחרי השירות, הסדיר, במילואים, שירתנו באותו גדוד. זמן קצר אחרי שהשתחררנו מהסדיר פגשתי אותו במקרה בסטלהמאריס באזור מגורינו. הוא סיפר לי שהוא הולך ללמוד מדעי המחשב. נדהמתי לשמוע זאת. הייתי בטוח, כמו כולנו, שהוא יהיה שחקן ואולי גם במאי מצליח. אבל הוא היה נחוש בדעתו, למד, התחתן והתישב בגליל במושב יעד.
האיש היה צנוע מאין כמוהו. רק לאחרונה נודע לי על תרומתו הגדולה לביטחון ישראל. הוא עצמו אף פעם לא דיבר על כך. בשנת 2005 נערך כנס היובל של הית ספר רמות ומאז התהדק הקשר בין חברי הכיתה. רון ואני זיהינו מגמה דומה במסלולי החיים שלנו . שנינו עשינו סיבוב גדול בחיים וחזרנו לאהבותינו הראשונות - הוא למשחק ואני לכתיבה. אני חש צער גדול על כך שנקטף מן החיים בטרם הספיק לממש את כשרונו הגדול.
אהבתי את האיש הנפלא הזה.
שלח לחבר