דוד פירון 1933-2012

כששאול סיפר לי שדוד דוד נפטר, פתאום זה חזר לי ,הזיכרונות. לי דוד דוד היה הדוד הנערץ הדוד הקול.אני זוכר אותי ילד קטן בטח 10-11 נוסע עם אימא שלי באוטובוס ישן של אגד אליכם לבית הישן בצומת סירקין . נסיעה ארוכה ולא מסתיימת שבסוף אין סוף פרדסים. ואז מגיעים לתחנה מרכזית פתח תקוה ולוקחים אוטובוס 73 (ככה אני זוכר). מגיעים לביתכם, מה אגיד גם כשאני חושב על זה היום זה אחוזה קסומה. ודוד דוד עם השפם המחודד והשערות העומדות. והאקדחים מאחורי הווילון בחדר הצדדי/עבודה איפה שהייתי ישן. וכמובן נוסעים בסוסיתא סטיישן. ונוסעים או הולכים למכולת במורד הרחוב . החלב בבקבוקים עם הטעם המיוחד של שמנת. אני זוכר שבמלחמת ששת הימים דוד דוד הביא לנו כאפיות מהמלחמה נגד הירדנים. ובבר-מצוה שלי הוא נתן לי מתנה אקדח אויר. כשגדלתי הוא הדריך אותי בנגרות- בכלל היה נגר מוכשר. בכלל היה מוכשר בכל מה שעשה ,ועשה כל דבר עד הסוף, בלי פשרות, נראה לי שאתם ירשתם את אותם תכונות. את האהבה שלי לקקטוסים קבלתי ממנו. והצילומים של שחור לבן המיוחדים. אני זוכר שהייתי מעלעל באלבומים עם הצילומים של הברקים. והסיפורים על הבלש מניו יורק שחיסל את הפורצים גם אחרי שירו עליו. ודוד דוד היה מסביר לי איך זה קרה ואני מרותק . והנסיעה בטוסטוס עם הסירה. כשגדלנו הייתי קצת בקשר איתו במייל ואני זוכר כאשר כבר חלה בהתחלה הצעתי שנפגש אך הוא לא רצה. מאז עברו הרבה שנים, וכולנו המשכנו הלאה. עצוב היום. דוד דוד נפטר. והזיכרונות הנעימים מציפים אותי. אני מקווה שהוא נפגש עכשיו עם אימא שלי והם צוחקים ביחד כי היה להם קשר טוב. יהיה זכרו ברוך. אדם

מעולם לא התמודדתי עם אובדן. אובדן של אב זה דבר מאד לא פשוט. זה כמה חודשים שזה קרב, וכל יום היתה התמודדות לא פשוטה וקורעת לב. בכל התקופה הזו אבא שלי עשה את המקסימום שלא נחוש קושי. וזה בדיוק הוא. הוריי תמיד התמודדו עם הכל לבד. אבא שלי היה ילד יחיד, אמא שלו היתה שחקנית וזמרת והוא פשוט גידל את עצמו לבד. היה עצמאי וחזק, ולא התפשר על החופש שלו ועשה מה שטוב לו. עד יומו האחרון, כל מה שהפריע לו באמת זו השליטה והעצמאות שהתפוררה לו בין האצבעות. עד יומו האחרון שמר על כבודו העצמי והיה מאופק, מעולם לא נשמע ממנו צליל של כאב, אנשים כאלה כבר קשה למצוא, בזכותם קמה המדינה. הורי היו נשואים +50 שנה, והם היו זוג יונים שקשה לתאר והשלימו אחד את השניה בצורה מושלמת. תוך כדי המסע לקראת סוף חייו, גם למדתי מזו זוגיות אמיתית וכשתחתנים ומדברים על להיות שמה כשחולים, זה זה...זה נקרא אומץ. אבא שלי תמיד ידע להעסיק את עצמו, אני זוכר מילדות איך עבד במחסן בנגרות במשך שעות, איך התעצבן קשות כשמשהו לא היה סימטרי או לא יצא כפי שציפה, אך היה לו את היכולת לפרק ולבנות הכל מחדש, עד שיצליח. ישנם דברים כאלה שלא שוכחים והם חלק ממנו כמו האפצ'י המאד ייחודי שהייתי שומע בשעה 21:00 מאיזור המחסן כשחזר מהעבודה. אבא בתקופות שונות עבד שתי עבודות אך מעולם אנני זוכר אותו מתלונן על כך. אני זוכר איך היינו הולכים יחד לואדי מאחורי הכפר ותוך כדי טיול היה מלמד אותי כל כך הרבה. אני זוכר את הווספה עם הסירה שלו האפורים, לא יודע עוד כמה כאלה היו בארץ אבל אני זוכר כיצד הייתי נוסע עימו מתל אביב, שוכב בסירה ומביט באורות החולפים. אבא שלי ידע להסביר וללמד אותי כל דבר, היה לו סבלנות לשבת עימי שעות על גבי שעות ולודא שאהיה מוכן לבגרויות. בזכותו עברתי בהצלחה כמה מהבחינות, בזכות ההתמדה שלו והשקידה, עמדתי בזה, כי כשלא ישבתי איתו הייתי במגרש הכדורסל :-) ידעתי תמיד שאוכל לפנות אליו בכל נושא, אהבתי לדבר איתו והוא תמיד ידע משהו על כל דבר. ובדרך כלל אותו משהו זה היה הרבה. אבא שלי, היה ידוע בעקשנותו והתמדתו, אני זוכר כיצד לאחר מלחמת המפרץ, לאחר תאונת הדרכים, לאחר הניתוח הכושל בכתף, הרופאים אמרו לו שאת היד לא יצליח להרים יותר, הוא ישב ו\או עמד שעות עם גומי כוח וחיזק את שרירי הכתף, ובידו השניה..ספר...ספרים היו דבר הבלתי נפרד ממנו. לעתים קרא כמה בו זמנית, זה תמיד הדהים אותי. אז עכשיו לאט לאט מתחילים דף חדש, ואני מאד מקווה ומתפלל שאמא שלי תצליח למצוא חיים טובים ורגועים בלעדיו, כי הוא היה כל חייה, והיא עשתה הכל עבורו. עכשיו כשירדן שואלת איפה סבא, אז אנחנו אומרים לה שהוא איננו עוד, והוא בשמיים שומר עלינו, אז היא אומרת בתמימותה הכל כך אמיתי- "כבר לא כואב לו?" ואנחנו עונים עם אנחת רווחה, "כבר לא". קשה לתפוס שמישהו פתאום איננו וזה מאד קשה לשחרר אבל בסופו של יום, לא חייבים לשחרר עד הסוף כי הוא יהיה שם זכור, מוערך ואהוב.