עדנה קראוז 1949-2021

ביוגרפיה

עדנה נולדה בירושלים, ב- 22.8.1949, בשכונת אבו טור, להוריה, אברהם ורחל אינגבר. 

אביה אברהם אינגבר נולד בפולין, בNisko  ב- 1.5.1906. משפחתו גרה בחווה חלקאית בפולין והוא למד משפטים באוניברסיטה וגם בפקולטה לחקלאות. אביה נולד למשפחה דתית, אך הוא איננו היה אדם דתי.  כאשר פרצה מלחמת העולם השניה ב- 1939, הוא הגיע לרוסיה באותה רכבת בה הגיעה רחל, אך בשלב זה הם עדיין לא הכירו. אברהם היה ברכבת עם אימו, אחותו ג'וניה, אחותו רנה, בעלה וילדיהם. הוא היה ברוסיה עד שנת 1946 ואח"כ חזר לפולין, כך גם רחל. בשלב זה המשפחה התפצלה. רנה נשארה בפולין, רחל עברה יחד עם אימה ועם ג'וניה ואברהם לצ'כוסלובקיה והם שהו תקופה בגרמניה, שם גם נישאו בשנת 1947. לאחר מכן רחל ואברהם הגיעו לישראל, יחד עם יוליה, אימה של רחל ובשנת 1949, עדנה נולדה. אברהם נפטר ב- 23.8.77 משטף דם במוח. 

חודשיים לאחר מותו של אברהם, נפטרה יוליה, איטה טננבאום, אימה של רחל, ב29.9.1977. 

רחל אינגבר, לבית טננבאום, אימה של עדנה, נולדה ב- 1917 בוינה. מקור השם טננבאום הוא מגרמנית ופירושו- עץ אשוח. בילדותה המשפחה עברה לפולין. כשפרצה מלחמת העולם השניה, הרוסים לקחו את אביה של רחל (איזידור) ואת אחיה, יעקב (קובה) למאסר והם נירצחו ע"י הגרמנים. רחל ואימה יוליה (לבית שפנר), הוגלו לרוסיה והיו 6 שנים במחנה עבודה בסיביר, בתנאים קשים. בקיץ הוציאו אבטיחים מהאדמה ובחורף הוציאו תפוחי אדמה.  רחל למדה בקונסרבטוריון והספיקה ללמוד צרפתית באוניברסיטה, עד פרוץ המלחמה. רחל גדלה בבית מסורתי. אביה של רחל היה עורך דין מפורסם וראש הקהילה היהודית ודאג לאישורי כניסה לארץ ישראל. אמה יוליה, ייסדה בית ספר לבנות יהודיות שפעל 7 שנים ועבר לבעלות אחרת ואח"כ יסדה בית חרושת לשטיחים.

לאחר מלחמת העולם, בה שהו 6 שנים ברוסיה, הם עברו לפולין, משם לצ'כוסלובקיה, אח"כ עברו לאוסטריה ולגרמניה. לאחר שהות של שנתיים וחצי בגרמניה, התאפשר להם לעלות לארץ ישראל ולאחר מסע קשה באוניה, ב- 1949, הם הגיעו לארץ.

סבתה של עדנה, יוליה, כתבה את זיכרונותיה מהמלחמה, בכתב ידה בפולנית.

הדברים הבאים מבוססים על תרגום כתב ידה של סבתה יוליה, ע"י אימה רחל:

"גם לאחר שבעלי , נעצר ב 10.4.1940 לא איבדתי תקווה והייתה בטוחה שהוא ישוחרר כעבור מספר ימים, הרי אין בו אשמה, במשך כל החיים  צעד בדרך הישרה, עבד והקריב את עצמו עבור בני אדם ורק טובתם הייתה לנגד עיניו. לכן סברתי שזאת כנראה איזו טעות מרה, אי הבנה, שהכל יתברר בזמן הקצר ביותר, האמת חייבת לנצח. לא כך קרה . כעבור 3 ימים הגיעו 4 אנשים מנ.ק.ו.ד (הגוף שאחראי על שיטור וביטחון בבריה"מ ונינ אחראי על מדיניות הטיהורים). שוב ערכו חיפוש ובאותה הזדמנות הקריאו לי (ליוליה) את גזר הדין על העברתנו לרוסיה וגם הוסיפו שבני (יעקב- קובה), אשר לבד בגימנסיה, יופנה אלינו. קיבלתי הכל לכאורה בשקט, אך הלב כאילו קפא. הייתה תחושה של מוות ואני הסתכלתי על גופתי והתפלאתי שאני יכולה לנוע. 15 דקות נתנו לני כדי לארוז כמה דברים. הואיל והבנתי שהעקירה כוללת את כל המשפחה, לקחתי גם דברים השייכים לבעלי, כלי מיטה. הכל התנהל בקשיים גדולים, גם בגלל הצפיפות, הואיל ולא גרנו עוד בדירה שלנו, הקציבו לנו חדר אחד בלבד.  בחדר עמדו 3 מיטות, פסנתר כנף, ארון, שידה ובינהם היה מעבר צר בלבד. כח הדברים נפלו מהידיים והתגלגלו על הרצפה. הם האיצו להיחפז, עוד 10 דקות, עוד 5 דקות.ואז ניתנה הפקודה: ללכת! תפסתי מעיל ישן קל וכך יצאתי מהבית. השכנה היתה עדה למתרחש ובכתה חרש, אני וביתי היינו שקטות. בתחנת הרכבת, הודיעו לי  מזכיר נ.ק.ו.ד, שבעלי מחכה לנו בקרון, דבר שהיה שקר כמובן. תיארתי לעצמי שבעלי יחד עם אסירים אחרים נמצא בקרון מיוחד ובדרך יצורף אלינו.  התקווה הזאת  נכרתה על ידי  קצין מבוגר, אליו פניתי לבירור הבעיה. הוא הסתכל עלינו במבט מוזר ועצוב ואמר שזה עניין פוליטי. הבנתי שלא אראה את בעלי. המסע שלנו נמשך שבועיים, בתנאים לא תנאים. בדרך האוזניים קלטו עוד רכבות רבות, דומות לשלנו, היו קריאות הדדיות, שמענו שמות של ערים שונות, דרוהוביץ', סטניסלבוב, טרנופול, סטריי, לבוב ועוד.כששמעתי ללבוב, ניסיתי לפגוש את בני, הרי הבטיחו לי שהוא יצורף אלינו. סבלתי עינויים קשים, פחדתי שהוא נמצא ברכבצ, בודד, רעב, מדוכא. השתגעתי, לא מצאו מנוחה. תוך ימים ספורים חל שינוי ניכר. בדרך קיבלנו לחם, ואוכל בצהריים  קיבלנו 4 פעמים.  בהגיענו לעיר רוסטוב, הרשו לנו בפעם הראשונה לנשום אויר. המרחק מהבית היה כבר רב מאוד. הגענו לעיירה דז'ורון, משם העבירו את האנשים לקולחוזים. אני ובתי ועוד מספר משפחות פולניות הועברנו לקולחוז אוקראיני. שכרנו שם שכרו חדר קטן ומייד קראו לנו לצאת לעבודה. היתה עונת הזריעה בגן שהיה מרוחק 14 ק"מ מהכפר וכל בוקר השכם הגיעה משאית מביאה אותנו למקום העבודה. בתי (רחל) הייתה חייבת להישאר ללון שם בצריף יחד עם כל הבחורות, אותי היו מחזירים לכפר בגמר היום. הפרידה הזאת הייתה קשה עלינו עד מאוד, גם הגעגועים ליקירינו ולבית ולכל שהיה ואיננו עוד, שברו את הלב. 

מצאנו מעט נחמה בזיכרונות, בשיחות, בתוכניות ובציפיה לידיעות. פתאום לפתע נשלחנו לקולחוז קזכי לעבודה מפרכת. עבדנו  בסלילת כבישים,  בנינו מחסום בערבה לגובה של מספר מטרים, אשר נועדו לעצירת השלגים הנמסים באביב, כדי שהערבה תוכל לספוג יותר מים. באותו קולחוז סבלנו ייסורים קשים מאוד. המכסה היומית לחפיפירת האדמה ולהוצאתה הייתה 5 מ"ק.  אני חפרתי ובתי הוליכה את המריצה הכבדה. קשה לתאר את כאבי  בראותי את בתי עובדת עבודת פרך ובשמעי את החריקות של המריצה.קיבלנו 200 גרם לחם ביום וללא מזון נוסף. בהפסקת צהריים קששנו עצים כדי להבעיר אש וקצת עלים מהערבה על מנת  לבשל מרק. הלכנו אל הקזחים לקנות חלב, אבל הלכלוך הנורא והכדים דחו אותנו, כך  שרעבנו במלוא מובן המילה. מקום המגורים שלנו היה חדר קטן, בלי חלונות ובלי דלת.  הביאו לתוכו אנשים נוספים , אך הם היו מקולחוזים קרובים וברחו כעבור יומיים.

אנחנו נאלצנו להישאר 6 שבועות, המרחק מהקולחוז האוקראיני, בו שהינו מהתחלה, היה 120 ק"מ. לשמחתנו הגיעה משאית והחזירה אותנו אל הקולחוז "שלנו". שם לפחות היה לנו חדר קטן ונקי. הייתה בדיוק העונה של  קציר השחת, עבדנו קשה תחת החמה הקופחת, לעיתים נדמה היה שלא נוכל להחזיק מעמד. לחם לא קיבלנו. היינו קמות עם זריחת השמש, מכינות 2 לביבות ומתייצבות לעבודה הקשה היום-יומית. עם סיום עונת הקציר נאלצה בתי שוב לשהות בצריף בגן הירק ואני עבדתי בדיש, עבודה מפרכת. היו אלה זמנים קשים ביותר עבורנו. בתי מידי פעם היתה בורחת מהגן וחוזרת לשם בעל כורחה. הסתיו הגיע, המחשבה על החורף המתקרב מילאה אותנו בפחד גדול. נוסף לכך הדאגה ליקירנו, לסבלותיהם, הגעגועים, כל זה לא נתן לנו מנוח. שכרנו חדר יחד עם עוד 2 משפחות פולניות, על מנת להקל עלינו את החימום בחורף. לפעמים התבוננתי בערבה, הייתה יפה מאוד, נרחבת, אין סופית ומעליה השמים עם כל צבעי הקשת, נפעמתי מכל היופי הזה. פרחי הערבה, אורחות גמלים, שכל כך התאימו לנוף, לא חיממו את לבי ולא השתוקקתי שיקירינו יהיו כאן איתי, רק חלמתי תמיד כיצד לצאת מפה לעולם הנרחב. ב-4.10, ירד השלג הראשון ואנחנו לא היינו מוכנות לחורף לחלוטין.למזלנו, החורף לא היה כל כך קשה כמו תמיד והצלחנו לשרוד במעילים הקלים ובנעליים שלנו. באביב חליתי בדלקת ריאות ורק כעבור 10  ימים סוף סוף הצליחה בתי לקבל זוג סוסים והעבירה אותי לבית - חולים בעיירה אמבה. הנסיעה עברה  בקשיים גדולים. השלגים הפשירו, הנהר עלה על גדותיו והצליחה היתה מסוכנת, אך בסופו של דבר הגענו אל מחוז חפצנו. אושפזתי בבית חולים לתקופה של 3 שבועות, אחר כך השתדלתי להשיג אישורים מתאימים כדי לנוכל להישאר להתגורר באמבה, אבל הממונה של נ.ק.ו.ד התנגד לעזיבתנו את הקולחוז. הרשה רק שהיה של מספר שבועות לריפוי וכך הסתיימה הפרשה. 

החלו להישמע שמועות על שחרורם של אזרחים פולנים מהמחנות, על הקמת צבא פולני בבוזולוק, לכאורה הורגש משב של חופש. בספטמבר הגיע אלי במפתיע קרוב משפחה שחיפש את אשתו וילדיו. הוא היה הראשון מהקרובים ששוחרר מהמחנה.

פתאום פרצה המלחמה בין גרמניה לרוסיה. היאוש גבר, ידעתי שהניתוק  מיקיריי יהיה מוחלט, שלא יגיעו אלי ידיעות מהם. לדאבוני, לא ידעתי למה מסוגלים הכרמנים. בנתיים החלו להוציא את האזרחים הפולנים מאמבה, לא חיכינו עוד וחזרנו לקולחוז. בתי שוב עבדה קשה מאוד במשך כל הקיץ. באוגוסט נקראנו אל ועד הכפר, שם  לקחו מכולנו  את תעודות הזיהוי הרוסיות  (שנתנו לנו מקודם) ומסרו לנו תעודות פולניות. דבר זה התבצע על סמך החוזה, אשר נחתם בין גנרל סיקורסקי לבין הממשלה הסובייטית. בכל זאת  לא הרשו לנו עדיין לעזוב את הקולחוז, אלא לאחר סיום כל העבודות בחקלאות.

בדצמבר 1941, עזבנו סוף סוף את הקולחוז ועברנו לאמבה, עיירה או כפר גדול ושם החיים היו קלים יותר, מכיוון שקיבלנו 400 גרם לחם ליום, דבר שלא היה קודם בקולחוז וגם היה אפשר להשיג פחם, כך שלא קפאנו עוד בחורף. אמבה היתה תחנת רכבת גדולה. היינו הולכות לתחנה בתקווה  לפגוש אזרחים פולנים, משוחררים מהמחנות, ולשמוע חדשות. פגשנו אותם  ממהרים להצטרף ליחידות צבאיות, למשפחותיהם, נוסעים השקועים בחיפוש קרובים או ידידים, או נוסעים ללא מטרה מוגדרת, סתם למען השוטטות. הם חצו את רוסיה לאורכה ולרוחבה, ראו הרבה, חוויות רבות עברו עליהם, הטיבו לספר ואנחנו האזנו לסיפורים כאילו היו אגדות פנטסטיות. לאיש מהם לא היהו ידיעות על בעלי, איש לא פגש אותו בשום מחנה. הייתה זו עבורנו ראיה מספיקה, שבעלי אינו נמצא ברוסיה והיינו מרוצות. בדימיוני ראיתי את בעלי אחרי שחרורו מהכלא ונמצא יחד  עם בננו וחלמנו על מפגש בזמן הקרוב ביותר.

כך חלפו חודשים, בתחילת האביב בתי נסעב לדרום כדי לבדוק את התנאים, מכיוון שהשתוקקנו מכל הלב להגיע לאזורים האלה, שמשם ישנה דרך  המובילה לארץ ישראל והיא נראתה כה קרובה ואפשרית להשגה. בנתיים  בתי חזרה והידיעות בפיה לא היו מעודדות. למרות זאת החלו בדרום לצאת לחוץ לארץ, דבר שנודע לנו מאוחר יותר. הצער שלנו היה כבד, אבל קיווינו שתהיה הזדמנות  נוספת ותורינו יגיע. ושוב חלפו שבועות במתח וציפיה. יום אחד, בתי, אשר עסדה בקואופרטיב בתור קופאית, חזרה הביתה ובפיה בשורה, שלאחת הפולניות הגיע בן דוד מיאנג-יול, מקום בו מקימים צבא פולני. היו בינינו יחסי ידידות ולכן פנינו אליה לשמוע את החדשות. לאכזבתנו, יחסה השתנה, מצאנו  לפנינו אשה זרה, סגורה. הלבביות נעלה ולא הצלחנו להבין את הסיבה לשינוי הפתאומי. כעבור מספר ימים היא עזבה יחד עם בן דודה, בלי פרידה ואז החלו שיחות סודיות, לחישות בין הפולניות. הן הסתובבו בתחנת הרכבת, נפגשו עם אנשי צבא פולניים, שלחו וקיבלו מברקים. מהמילים המקוטעות אפשר היה להבין כי מועד השחרור קרוב. מדובר  בפולנים שיעברו מרוסיה לאירן, אבל לא כולם יוכלו לסוע.  הרגשנו שאנחנו היהודים, אמורים להישאר כאן ולכן כל הסודיות. הוגלנו בתור אזרחיות פולניות ועכשיו הזכות הזאת נלקחה מאיתנו, תמיד אותו גורל יהודי. הסובייטים ראו בנו  פטריוטים פולנים, לעומת זאת  הפולנים הדביקו לנו תווית קומוניסטית. כאב גדול ביותר גרמה לנו המחשבה,  שהאויבים שלנו יסעו לארץ ישראל שלנו ויספרו שם לכל מי שמעוניינים לשמוע, על היחסים המצויינים שהיו להם עם היהודים ברוסיה, על החיבה וההערכה ההדדית. אנחנו  נמשיך לחיות עם הגעגועים בלב, והם יהנו מהחופש. אני ובתי חיכינו עד אוקטובר 1942. המשפחות האחרונות מצאו את הגבול סגור וחזרו למקומן. היה זה בסוף אוגוסט. הקואופרטיב הפולני עמד להיסגר בגלל מחסור בכוח אדם, לאחר עזיבתן של הפולניות. אנחנו  עברנו לעיירת מחוז, דז'ורון, שם התגוררו הידדים שלנו, משפחת פרנס, כדי להקל על הבדידות הקשה.  בתי החלה לעבוד בקואופרטיב פולני בהנהלת חשבונות ובערבים היתה נותנת שיעורים פרטיים. אני עבדתי באותו קואופרטיב בסריגה וכך הצלחנו לשרוד. 

כאשר בפברואר 1943, היה ניתוק ביחסים הדיפלומטיים בין הסובייטים לפולין והשגרירות הפולנית עזבה, החלה תקופה קשה עבורנו. שוב מסרו לנו תעודות זיהוי רוסיות  והפכנו לאויבי העם. בלענו ידיעות מהחזית, עקבנו אחרי פעולת מלחמה. כמה רצינו שהמלחמה האיומה  הזאת תסתיים במהירות ונוכל לחזור למשפחתנו, או לפחות לשמוע מה קורה איתם. היינו מלאות דאגה ואי שקט והרגשה קשה.  בכל זאת לא רצינו להאמין שאסון פגע ביקירנו הטהורים,  עדיין לא איבדנו תקווה שנתראה איתם, כשהם חיים ובריאים. סופרת פולנית ידועה ועסקנית  ציבורית, ונדה וסילבסקה הציעה הקמת צבא פולני על אדמת הסובייטים. הסיסמה שנזרקה על  ידי, מצאה  הד אצל אזרחים  פולניים,  לא רק גברים, אלא גם נשים שנרשמו בהמוניהם לצבא הפולני. ונדה וסילבסקה הקימה איגוד הפטריוטים  הפולנים.  הוחל בטיפול יותר אישי, היחס של השלטונות הסובייטים והאוכלוסיה המקומית אלינו השתנה לטובה. בתי טיפלה בענף התרבות וההשכלה במסגרת האיגוד, ארגנה הרצאות, מסיבות, הצגות,  הייתה מוציאה  עיתון פולני, היתה פעילה מאוד,  הרוח החיה של הגולים.

כך חיינו בציפייה לרגע, בו מקומותינו יטהרו מהאויב ונקבל סימן חיים מיקירינו.  הגרמנים היו בנסיגה, הצבא הסובייטי התקדם וכבש עיר אחר עיר. היו מגיעים אנשים  עם סיפורים נוראיים, כיצד הגרמנים התעללו ביהודים והרגו את כולם. היו אלה ידיעות מחרידות, אבל עדיין  השלנו את עצמנו בתקוות-שווא  שאלה דברים  מוגזמים, שלא יתכן  שאנשים בעלי תרבות יבצעו מעשים איומים כאלה. הלב  מאן להאמין.  סוף סוף לבוב נכבשה ע"י הצבא הסובייטי והפולני. כתבנו מכתבים, אבל לא היה כבר למי לכתוב והמכתבים היו חוזרים. האויב היה שבור  ומחוסל, אך מאוחר, מאוחר מידי. עלטה השתלטה על העולם.  עבורי החיים נסתיימו.  באביב 1945, החלו לדבר על חזרתנו. בתי כתבה שירים רבים על נושאים הקשורים בחיינו.

בחודש מאי בא שלום אל העולם, אחרי טבח של 6 שנים. המילה "שלום" סובבה בכל העולם וגרמה שמחה ואושר, אך עבורנו זה כבר היה ללא משמעות".

עם העליה לארץ, בהתחלה רחל, אברהם ויוליה שהו בנמל חיפה, משם הועברו לאוהלים בבית עולים בחדרה, עם משפחה נוספת. רחל החלה לעבוד כמורה לפסנתר. לאחר זמן קצר עברו לירושלים, שם נולדה עדנה. תחילה התגוררו  בבית עולים בגבעת שאול ומשם עברו לאבו טור, סמוך לגבול שהיה. משם עברו לקרית יובל, בלוק מספר 8 (כיום גואטמלה 8). אחר כך עברו לרחוב שמואל הנגיד 17, שם התגוררה עדנה עד לנישואיה, בשנת 1970.

רחל עבדה כספרנית במכס ואברהם  קיבל הסמכה בארץ כעורך דין. 

בשנת 1952, כתבה רחל את השיר "הורת הנוער", בזכותו התקבלה לאגודת הקומפוזיטורים. רחל נפטרה ב- 15.1.2002, בגיל 85, מדלקת ריאות. בילדותה כרה כאמור בשכונת אבו טור בירושלים. בכיתה א-ב, עברה המשפחה לקריית יובל ובאמצע כיתה ג' עברו לשכונת רחביה, לשמואל הנגיד 17. עדנה למדה בבית ספר דתי, אוולינה דה רוטשילד, עד סוף כיתה ח.  בכיתה ט עברה ללמוד בתיכון האקדמיה למוסיקה בירושלים, עד סיום לימודיה. 

בילדותה למדה בלט, מגיל 6, פסנתר, מגיל 9, צרפתית, שחיה והתעמלות. בבית ספר יסודי היתה בתנועת בני עקיבא ובתיכון עברה ל"נוער העובד". אביה, הלך בכל שישי ושבת לבית הכנסת ישורון (שם היה לו כיסא שמור על שמו) ועדנה היתה מצטרפת אליו בימי שישי. בחגים כל המשפחה הלכה לבית הכנסת. 

עדנה לא שירתה בצבא בשל היותה בת יחידה ובשל העובדה שבמזור הגיוס שלה היה עודף בנות. במקום שירות צבאי עדנה למדה בבית ספר לאחיות, במשך שנתיים. ב- 1970 התחתנה עם אמנון קראוז ובאותה שנה נולדה ביתם הבכורה, מירב (כיום בארי). 

ב - 21.6.1973, נולדה ביתם השניה, קרן. קרן אושפזה במחלקת פגים, בבית חולים הדסה עין כרם ונפטרה אחרי אספירציה, ב26.7.1973. היא קבורה בגוש-תר, חלקה - ק, שורה - ב, קבר מספר 39. ב - ב1976, נולדה ביתם שלי (כיום צרפתי). 

לאחר נישואיה עברה להתגורר בשכונת טלביה, רחוב דיזרעלי 4, אח"כ עברה המשפחה לרחוב אלקלעי 5 ומשם למנדלי מוכר ספרים מס' 7. ב- 1997, עברו לשכונת מחלה, לרחוב האייל 37. בשנת 2012, עדנה ואמנון נפרדו ועדנה עברה להתגורר ברמת השרון, לסמוך לבנותיה ונכדיה. 

במהלך חיה עבדה במשרד ראש הממשלה, באגף בכיר לביקורת המדינה וגם במחלקה העברית. 

עדנה פתחה פרק חדש בחיה עם המעבר לרמת השרון. היא חיה חיים מלאים וטובים, בנתה זוגיות חדשה, נהנתה מהקרבה לבנותיה ונכדיה והייתה מעורבת ומשמעותית בחייהם. היא המשיכה לעבוד, למדה איטלקית, טיילה בארץ, נהתה מחיי תרבות, הלכה לערבי ריקודים, שירה בציבור ואף הספיקה לבקר בסלובניה וקרואטיה.

עדנה היתה אישה אופטימית, שראתה את הטוב באדם ובכל סיטואציה. נהגה להשתמש במטבעות לשון רבים ומגוונים, בעברית ובאנגלית. אחד המשפטים המאפיינים אותה הוא- "כל עכבה לטובה". זה גם היתה אחד המשפטים האחרונים שאמרה לנכדה עמית, לפני מותה. 

עדנה נפטרה במפתיע, בגיל 72, ב- 24.11.2021, מדימום במוח. עד רגעיה האחרונים היתה בתפקוד מלא, צלולה ואף שמרה על הומור וחדות מחשבה. בהמולת האירוע, בו הובהלה לבית החולים, ב23/11/21, בשעה 19:30 בערב, בכניסה לאמבולנס, הספיקה לומר "אשר יגורתי בא". בנסיעה לבית החולים, עדיין היתה ערה למתרחש וידעה כי מדובר בחשד לCVA. עם ההגעה לבית החולים, בשעה 20:30 בערב, איבדה את הכרתה. בנותיה ונכדיה היו סביבה והקיפו אותה באהבה, עד נשימתה האחרונה ב- 24.11.2021, בשעה 00:51. 

עדנה קיוותה עוד בחייה, שתשאר פעילה, צלולה ועצמאית עד סוף ימיה ותקוותה התממשה. 

קישור לאתר יד ושם למידע אודות סבה, איזידור טננבאום ודודה, יעקב (קובה ) טננבאום, שנספו במלחמת העולם השניה.

https://yvng.yadvashem.org/nameDetails.html?language=he&itemId=979351&ind=1

https://yvng.yadvashem.org/nameDetails.html?language=he&itemId=974702&ind=2