דן רז 1937-2020

השארת לנו בית למזכרת./ ריקי בן דב. ( האמן בצלמו הוא יוצר ) לדני, באהבה גדולה. השארת לנו בית למזכרת, שאנחנו כל כך אוהבים. קווים ישרים, פשוט למראה. לא מתחרה בבתים האחרים, לא מנקר עיניים, לא מסתיר לאיש. יושב טוב במקומו, משתלב, הכי בסדר עם כולם. הכי בסדר עם כולם. השארת לנו בית למזכרת, שאנחנו כל כך אוהבים. יפה בפשטותו, צנוע בהידור ונוח לבריות. וכשאתה נכנס פנימה, יש שם אור גדול נשפך מחלונות, נעים ורך. פיסה של שמים וירוק של בחוץ. וחיוך של טוב לב ניבט

הדגדוג של השפם שלך היה הדבר הראשון שחשבתי עליו כששמעתי מאמא את הבשורה המרה. אני חושב שאני במיוחד אתגעגע לדיגדוג של השפם שלך כל פעם שהייתי נותן לי נשיקה. בעצם אני מתגעגע לדגדוג הזה כבר כמה שנים טובות מאז שלפני 4 שנים כשהיית חולה ונזקקת לניתוח לב פתוח השפם נעלם. הדגדוג הזה של השפם, משהו כ"כ עדין וסמלי אבל בשבילי כ"כ מחובר אליך. רק בשבוע שעבר דיברתי עם אמא וניסינו למצוא מתי קיבלנו עונש בתור ילדים. כמובן שהחשד נפל מיד על אמא. אתה אף פעם לא הייתי כועס עלינו. לפחות אני לא מצליח להזכר אותך עומד וצועק עלי. אני לא בטוח שידעת לצעוק. זה לה התאים לך לצעוק. היית תמיד שקט וצנוע. משיג בכל זאת הרבה דרך הסבלנות האין סופית. לא זכיתי לרשת ממך את התכונה הזאת וחבל. סבלנות שווה זהב, גם אם לפעמים היא משגעת... אני זוכר גם את הרגעים שאני עומד במרפסת בדבורה הנביאה בשיאה של מלחמת לבנון בצפיה שתחזור לחופשה אחרי שבועות רחוק מהבית. אני זוכר את החרדות שלי שמשהו יקרה לך שם בארץ זרה ומוזרה. כמה טוב שבאת הביתה אלינו מהמלחמה האיומה ההיא. וכמה טוב שזכיתי לבלות איתך עוד שנים רבות עד שהאלצהיימר ולבסוף הקורונה לקחו אותך מאיתנו. עדיין יש לי בארון את סוודר הצמר המגרד שגנבתי לך לפני שנים, ואת חגורת העור שהשאלתי ולא החזרתי. החורף מתקרב פה ועוד מעט כבר יהיה קר מספיק בשביל ללבוש שוב את הסוודר שלך. מה עוד אני מקווה שירשתי ממך? אולי בכל זאת את השאיפה למצוינות (אפילו שאני מודה שאני קצת יותר משוויץ בהצלחות שלי ממך). וכן למרות הכל מעט צניעות והרבה כבוד לאחר. יפה לראות שמשהו מזה גם חלחל ממך, דרכי גם ליעל ומאיה. בביקור האחרון שלנו בישראל בדצמבר הספקנו עוד לשבת קצת ביחד בשמש ולדבר. לא היה לך הרבה מה להגיד אבל אני חושב שנהנתה להיות בחוץ ולהנות מהשמש. גם רישום שעשית של מוזיאון תל אביב ונתתי לי באותה הזדמנות עם הקדשה פשוטה לעודד תלוי אצלי במסגרת בבית. גם לבנות יש ציורים שלך בחדרים והן תקחנה אותם איתן לכל מקום שהן תלכנה. בכל פעם שנפרדתי ממך לשלום בדרך לשדה התעופה בשנים האחרונות, עשיתי זאת עם המחשבה שאולי זאת הפעם האחרונה שאני יכול לדבר ולחבק אותך. אני כועס ועצוב שהוירוס המעצבן הזה מנע ממני לבוא לבקר בקיץ האחרון ושלא יכולתי להיות לצדך בשעות האחרונות כמו שיכולתי להיות לצידך בשבועות לפני ואחרי הניתוח ב2016. אני מבטיח לבוא לבקר אותך שוב כשאגיע לישראל ואני מקווה שזה יקרה מהר. אי אפשר באמת להפרד לשלום מאבא. אתה איתי בכל מקום שאני נמצא ובכל מקום שאליו אני אלך. תמיד אזכור אותך ותמיד אמשיך לאהוב אותך ולהתגעגע אליך. עודד

04.10.2020 בפינת העבודה שלי בבית יש תמונה בצבעי שחור ולבן. ובתמונה ילדה קטנה וחמודה מחייכת עם דובי ואבא צעיר שמחבק אותה. זהו אבא שלי. בחדר של נטע בעליית הגג יש רצפה מעץ ועל הרצפה סימני צבע ושריטות הזמן של עבודת היצירה שנעשתה שם זה חדר הסטודיו של אבא שלי. למטה במקלט יש עולם שלם של יצירות בצבע ובפחם ובשחור לבן. ציורים שמחים ועליזים וציורים קודרים ושחורים, קטנים וגדולים, ומחברות מחברות מלאות ברישומים זה העולם הפנימי של אבא שלי. והבית שלנו והחצר והמחסן עם כלי העבודה שהשארת מסודרים זה היה הבית של אבא שלי. ואפשר ממש לחוש את אבא שלי בכל המקומות האלה. עכשיו אני יודעת מהי משמעות היצירה שהשאיר האמן והאדריכל שהיה אבא שלי. לא רק זיכרון ומזכרות אלא עולם מוחשי שימשיך לעטוף אותנו, כמו בתמונה של הילדה הקטנה עם הדובי, בשביל שאנחנו נמשיך ונחייך. באופן כמעט אקראי הגעתי גם אני למקצוע האדריכלות. למרות שאני לא זוכרת ש"דחפת" אותי או ניסית להשפיע על בחירתי, אני יודעת שהיית מאד שמח וגאה בעובדת היותי אדריכלית. כשהתחלתי את הקריירה הציבורית שלי, הכירו אותי רבים מהקולגות הוותיקים כ"בת של דני" ואתה היית מאד גאה להציג אותי בכנסים של האיגוד. במשך השנים, ובכנסים האחרונים, היית אפילו יותר גאה כאשר היית אומר "אני אבא של.." יכולנו לשוחח על ענייני עבודה וועדות התכנון וזה היה נושא שיחה שתמיד היה לך מה לאמר בו ולספר, גם בחודשים האחרונים של המחלה. כל כך אהבת את העיסוק בתכנון שהמחלה לא הצליחה לקחת ממך את מה שהיית, רק את ההווה, העתיד. בזכות החברות שלי בפורום המהנדסים, אני חשופה מאתמול לעשרות התגובות מחברייך באיגוד המהנדסים. כולם זוכרים את האדם נעים ההליכות, הצנוע והמקצוען שהיית. בתקופת הלימודים שלי בבצלאל גרתי בדירה שלכם בירושלים ואתה היית מגיע לישון שם ללילה או שניים בשבוע כדי להיות קרוב למקום העבודה שלך בירושלים. הייתי עובדת ולומדת בחדר שלי ואתה היית קורא או כותב ולפעמים היינו אוכלים ארוחת ערב קלה, רק שנינו בזמן איכות. לא ממש אהבת לאכול, אבל תמיד היה בדירה תה ועוגיות וריבה, שזה מה שאהבת באמת. בהמשך הקריירה שלי, כשהייתי "אמא עובדת" לילדים קטנים, נזקקתי לא פעם לעזרתך. לא פעם הייתי מתקשרת- אבא, תוכל לאסוף את אור מהטניס? או את נטע מהגן? או להסיע את יובל? ידעתי שאתה תמיד תהייה שם בשבילנו, כמו בתמונה של הילדה הקטנה עם הדובי. במפגש המשפחתי האחרון, ממש לפני הקורונה, הצלחנו עוד לחגוג לך יום הולדת 83, כאן בחצר, יחד עם שאר ילידי פברואר של המשפחה. וידענו שלט יהיו עוד הרבה ימי הולדת לחגוג. אבל הבית והחצר עוטפים אותנו ומזכירים שאתה תישאר אתנו תמיד, גם בימי ההולדת הבאים ובאירועים שעוד נחגוג כאן בשנים הבאות. אוהבת , שרון.