לאה שטוירמן 1931-2015

יש אצלנו במשפחה, בעיקר במצומצמת חוק שאוסר על כתיבת ברכות בנאליות או קיטשיות. אז כל פעם צריך לחפש משהו חדש, קונספט חדש הברקה חדשה וזה לא קל. לפעמים אני רוצה פשוט לכתוב מהלב כי המילים זורמות וקשה לטעות אבל המחשבה על הפרת החוק מבוטלת במהרה. והנה, היום הנסיבות מאלצות כתיבה חדשה. כתיבה שלא תכננתי להשתמש בה... לפחות לא בזמן הקרוב. כמה שחשבתי שהמשימה תהיה קלה והאצבעות יתקשו להפסיק במלאכת ההקלדה נשארתי תקועה דקות ארוכות מול מסמך ריק ומחקתי מיד כל משפט שהתחלתי לכתוב. האמת היא סבתא, שהפחד הוא זה ששיתק אותי. את אישה כל כך חזקה ולא משנה מה תמיד עטפת אותנו באשליה שהכול ורוד, שהכול טוב. את כל מה שרע את העלמת מהעין של כולם וכמה שאני רוצה לכעוס עליך שלא שיתפת אותנו את יודעת שאני יכולה רק להוריד בפניך את הכובע. אז סבתא, מה תגידי עכשיו שפתאום הרגשות נשפכים? את הרי לא רצית הלוויה או טקס. את לא רצית את הרעש הזה. שבת בבוקר, אפילו לא שש וחצי, נרדמתי עם דלת נעולה ואמא החלה לדפוק עליה בחוזקה. צעקתי עליה, שתלך מכאן כי אני רוצה לישון והיא אומרת שהיא צריכה לדבר איתי. אז היא אומרת... זה גם ככה בטח איזה דרמת בוקר על המטבח המבולגן שהשארתי... אז אני פותחת את הדלת והיא מספרת... אני לא בוכה אבל מתחילה לרעוד... תוך דקות ספורות התלבשתי וחיכיתי ליד דלת הכניסה כדי לנסוע עם אבא, לא יודעת לאן. אוקי, נוסעים, שותקים, אני מפחדת להסתכל על אבא ונראה שגם הוא מפחד להסתכל עלי, שלא נצטרך לצאת חס וחלילה מהאדישות. אנחנו טועים בדרך. בדיוק במקום הזה שטעינו בו 4 פעמים רצוף כשפתחו את הכביש החדש אבל כבר 4 שנים שלא עשינו את הטעות הזאת. מגיעים לבית שלך, עדין אותה אדישות, חיבוק לסבא, העיניים שלו אדומות אבל הוא לא בוכה, אבא הולך לתקן את המחשב שבדיוק התקלקל, סבא מדבר על התמונה שנפלה בלילה ואני שוטפת כלים כי את לא כאן כדי להגיד לי לעזוב אותם. על השולחן רשימת קניות שכתבת, במקרר בשר מופשר שתכננת לבשל לשבת. הילי, אורי, רוני מריאל ואלעד מגיעים. מתחילים להתחבק. זה משחרר כי בחיבוקים בוכים. לבכות זה החלק הקל. להוציא את מה שבפנים זה קל. לשמור זה קשה. סיימתי עם הכלים. מה עכשיו? כל אחד מחפש מה לעשות עם עצמו כי צריך להיות פרקטים יש הרבה מה לעשות. צריך להחליט מה עושים איתך עכשיו, צריך לעשות טלפונים, צריך לדאוג לכולם לוודא שוב ושוב שכולם מחזיקים מעמד כי זה בדרך כלל היה התפקיד שלך. סבתא זה לא אמור להיות ככה, לפי "הספר", משהו רע אחר אמור לקרות לפני, אמורים להיפרד קודם... עכשיו אנחנו כול הבנות בחדר מלטפות שטיח. אנחנו מלטפות שטיח ובוכות. לא נתת לנו להיפרד אז אנחנו נפרדות משטיח, שטיח מעשה ידך שאת מחזיקה עוד ממלחת יום כיפור ועכשיו, דווקא עכשיו החלטת להמשיך לעבוד עליו. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, 4 בנות יושבות בחדר ומלטפות שטיח חצי גמור... עכשיו שוב צריך להיות פרקטים, צריך להתקשר לאלון, עכשיו אצלו בבוסטון אמצע הלילה, צריך להביא את קורל מהחברה ליד ולהגיד לה שהיא לא חוזרת לארוחת שבת רגילה אצל סבתא. צהרים, עד עכשיו פענחנו מה לעשות עם חומרי הגלם שהשארת והינה אנחנו יושבים לאכול ארוחת צהרים די עשירה, בלי הסלט חצילים שלך כמובן... באמצע השולחן יש נר... אז יש... ממילא לא היית יושבת איתנו לארוחות תמיד היית דואגת לשלמות האוכל במטבח לא משנה כמה פעמים היינו אומרים לך "סבתא שבי". רק שתדעי שבכלל לא תכננתי לבוא היום לארוחת שבת, אבל הנה הוכחת שעל ארוחת שבת אי אפשר לדלג. חזרתי הביתה כי יש בגרות בכימיה עוד יומיים, פתחתי את הספר בהיתי בשאלה, שתיים, סגרתי את הספר, בהייתי בקיר עוד שעה שעתיים. אחרי הבגרות חזרתי אליך עכשיו כבר נראה פה קצת אחרת, יש הרבה אנשים סבא בוכה, הילי כבר לא אבל בטח לא נשארו לה דמעות להוציא, אורי מתוקתקת גם לה הייתה בחינה היום, במזל היא אומרת שהשאלות היו על חומר שכבר הספיקה ללמוד. עכשיו יש תמונה שלך מהצבא בסלון. אבל זה לא משנה כי גם ככה אני יכולה לראות את התמונה הזאת בעיניים עצומות. היופי שלך הוא בלתי נשכח. את יודעת סבתא, שהתמונה הזאת שלך מככבת בסרט שלנו? את פשוט לא הספקת לראות אותו, לפני חודש הגעתי אליך עם חברים ומצלמה כדי לצלם את הבגרות ואת הכנת לכולנו פיצה, גם הם זוכרים אותך... אני לקחתי את התמונה הזאת מחדר השינה ומיקמתי אותה מעל לשחקנית כי היא מצטלמת יפה. שמתי לב היום שסבא לא לובש עניבה, אפילו הכפתורים בשרוולים שלו לא סגורים. אין לי מה להגיד לו אני יכולה רק לשבת לידו ולחבק, הוא מספר עליך לפעמים על 60 שנות נישואים שלא רבתם בהן פעם אחת, על זה שאת לא יודעת להגיד לא, על זה שאף פעם לא היית חולה, על זה שלא פצעת את הפה ב-24 שעות בהן היו לך כאבים נוראים לפני שהלכת. הוא אוהב אותך סבתא כולנו אוהבים אותך. אני עוד לא יודעת מתי יהיו הרגעים הכי קשים, אבל יש כול כך הרבה דברים שבלתי אפשרי לדמיין בלעדיך. ביי סבתא.

אמא, אני מדבר אלייך כאילו שאת עדיין כאן, למרות שאני יודע שאת לא שומעת אותי. העיניים שלך נשארו פתוחות, אבל אני יודע שאת לא שומעת. הלוואי שהייתי מסוגל להאמין שאת יכולה לשמוע, אבל אני לא. אבל ברגעים כאלה כולם הופכים לקצת מאמינים. ויותר קל לדבר אל מי שאיננו כאילו שהוא עדיין כאן, כי אני לא מסוגל לדבר אלייך כמי שהיתה. אני לא חושב שיש כאן, בקהל שבא להיפרד ממך, אחד שחושב שאת היית. כי לכולנו את עדיין. אני יודע שעל פי ההיגיון בגיל 84 הגוף יכול לבגוד. אבל אצלך ההיגיון הזה לא עובד. את, שלא היית חולה יום אחד – ואם היית, ממילא לא סיפרת לנו כי לא רצית להטריח אותנו – לא יכולה ללכת ככה סתם, כי מבחינתנו היית האשה הכי חזקה והכי חיה שיכולה להיות. למרות כל כאבי הברכיים, ולמרות הניתוח האחרון שעברת, שאחריו התאוששת כמו כלום. אני יודע שדרכו של עולם שמבוגרים אמורים להתחיל לשקוע. אבל זו לא דרכו של עולם כשאת הולכת. זו לעולם לא יכולה להיות דרכו של עולם כשאנשים כמוך הולכים. כשאדם נפטר, אומרים שהוא הלך. אבל את לא הלכת לשום מקום. את נשארת. בלבבות של כולנו. כל כך נשארת שלמרות גילך אף אחד לא מסוגל להאמין. כי הרי יום לפני עוד טיילת עם שני הילדים שאת מטפלת בהם, ושבוע לפני עוד היינו בטיול, וגם אם כאב לך משהו את תמיד ידעת להתאושש כי לא נתת לשום כאב להכניע אותך ובטח לא דיברת עליו. כל כך נשארת, שכאשר קורל אמרה שהיא חוששת לבוא ללוויה, מפחדת שיהיו לה סיוטים, חשבתי להשאיר אותה אצלך, כמו תמיד, אבל אז נזכרתי שזו הלוויה שלך. אני יודע שהדבר היחיד שהיה יכול להשאיר אותך איתנו זו הידיעה שאם תלכי – תגרמי לכולם לבכות. לא היית מוכנה לגרום כזו טירחה. והנה, גם כשאת שקטה לגמרי, יותר שקטה מהשקט הרגיל שלך – את מעוררת את האהבה הגדולה ביותר שיכולה להיות. ועל כמה אנשים אפשר להגיד באמת שהם יכולים לעורר אהבה כזאת, שהיא בלי תנאי, בלי שתתני להם משהו מעבר למה שאת. כי כל האהבה שהוזרמה אלייך היא בגלל מה שאת. כשהתקשרתי לאמא של הילדים שבהם טיפלת לבשר לה – היא התחילה לבכות, כאילו שהיתה הבת שלך. "כמה אהבנו אותה", היא אמרה. והיא ידעה, כי הילדים – שיודעים הכי טוב מכולם – ידעו לאהוב אותך כמו סבתא. סבתא לאה, הם קראו לך. האמת של הילדים לא משקרת, אבל למרות שהיית סבתא גם שלהם, מבחינתנו היית סבתא רק בכינוי – שום דבר שקשור לזיקנה. כי בשקט, בצניעות שלך, הדבקת את כולם. לא הקמת מפעלים, או ארמונות מפוארים, או קריירה – הקמת משפחה שאת היית הדבק שלה. והאהבה הזאת אלייך והדבק הם המורשת שלך, והם היצירה הגדולה ביותר שאדם יכול להשאיר אחרי לכתו. נכון, הרגשת שהחמצת – שלא נשארת במשרד החינוך כדי ליהנות בערוב חייך מקביעות ומפנסיה ללא דאגות, ולא הלכת לסמינר לגננות, ולא הוצאת רישיון נהיגה. אבל עשית כל כך הרבה יותר מזה. הנה, בשנים האחרונות שלך הפכת להיות הגננת שכל כך רצית, למרות קשיי הגוף. וקנית לעצמך את הפסנתר שכל כך רצית לנגן עליו בילדותך ולא היה להורייך די כסף כדי לאפשר זאת. ומהכסף שהשתכרת הצלחת גם לעזור לאחרים. אני יודע כמה עזרת. במתן בסתר, מכל הלב, בצניעות שלך. בכל מקום שהיית – בעבודה, בשכונה, בטח במשפחה – אהבו אותך. כולם ידעו לזהות בך את מה שאת. אף אחד לא נשאר אדיש אלייך. הנה, שכנה אחרי שכנה מגיעות ומספרות כמה אהבו אותך, כמה היית חברה שלהן. ואנחנו לא ידענו. כי אפילו את החברויות שלך יצרת בדרך הצנועה שלך. הדרך שאנשים מעריכים באמת. אני לא מכיר הרבה אנשים, אפילו לא מעט, אם בכלל, שיש להם מאה אחוזי הצלחה כאלה בלי שיעשו שום דבר מיוחד. בלי שיהיו פילנתרופים, בלי שיהיו פרופסורים, בלי שיהיו מפורסמים. שיהיו רק נשמה. כי אֶת הנשמות של ל"ו צדיקים אנשים כנראה יודעים לזהות, והם זיהו. אם יש ל"ו, את היית אחת מהם. ואני אומר את זה באופן הכי אובייקטיבי שאני יכול. אם יש מלאכים בדמות בני אדם – הם כנראה נראים כמוך. וטוב שנולדת, כי אולי דרכך גם אנשים לא מאמינים יידעו שיש מלאכים. עובדה. באיזשהו מקום אני חושד בך שידעת שיכול להיות שהרגע שלך מתקרב. פתאום גילית עניין בטיולים והצטרפת אלינו למה שהתברר כסגירת המעגל שלך עם ארץ ישראל. ארץ ישראל שלא ראית כל כך הרבה שנים, גם כי היית סגפנית, וגם כי לא רצית – כדרכך - להיות לנטל על כתפי הילדים, וגם כי עבדת בלי הפסקה למרות גילך. אבל פתאום הרגשנו את הרצון הזה שלך להספיק ולראות כמה שיותר. אז ראית את המצדה, ואת ים המלח, ואת הכנרת, ואת ירושלים, והרבה מקומות אחרים, מוזיאונים ואתרים, ששנים – אם בכלל – לא ראית. הרגשתי שזה המעט שאנחנו יכולים להעניק לך בחזרה. והרי שום דבר ממה שנעשה לא יוכל להגיע לקצה-קציה של הנתינה שאת נתת לנו כל חיינו. אני יודע כמה נתת לאחרים, ובעיקר אני יודע כמה נתת לי. ואני רק דוגמא קטנה בין רבים-רבים. סיפרת שעד גיל שנה לא קמת מהשטיח שעליו שיחקת איתי מבוקר עד ערב. כשברחתי מהגן היית זו שטרחה להעביר אותי לגן אחר ולעמוד שם במרפסת – שעליה הגשת את ארוחות הצהריים בקייצים - ולנופף לי לשלום בהפסקות כדי שלא אברח שוב. וכשהגיעו ההורים הזועמים של הילדים שאיתם רבתי למטה – היית שם כדי לגונן עלי, מעולם לא צעקת ולא גערת. כשהמנהל קרא לך לשיחת נזיפה אחרי שלא הכנתי שיעורים בגלל טיול שלי עם אבא לאתרי הפלמ"ח שבהם נלחם – את זאת שנזפת במנהל והעמדת אותו על סדרי העדיפויות הנכונים בחיים: מורשת אמיתית לפני שינון בעל פה של פסוק מהתנ"ך. ובכיתה ו"ו הצעת לי, אני כבר לא זוכר מדוע: למה לא תנסה לכתוב, אולי תהיה פעם עיתונאי. לטירונות ולקורס המ"כים היית מביאה עוגה אחת לי ואחת לכל החניכים האחרים. וכשמשה נפל, את זו שדאגת לבשר לי על מותו במכתב ארוך ומכין, עדין ומתחשב, שהגיע אלי אל מעבר לתעלה. כשהתכוונתי לקנות וספה, את זו שנתת את הכסף, כמו בהרבה-הרבה פעמים אחרות של צורך וקושי. ולמרות שלא דיברת, ידעתי שתמיד את יודעת את כל הסודות שלי, מעכלת את הקשיים שלי בשקט ותומכת ככל שיכולת. ותמיד יכולת. את היית אשת הסוד המושלמת, לא רק שלי – זו שמבינה בין השיטין ולא מדליפה סודות, זו שיודעת איך לעזור מבלי לתת את התחושה שהיא נותנת נדבה. זאת שחוכמת החיים שלה לא נזקקה לשום גאווה, או הטפה, או התרברבות. את היית זו שהטמעת בי את התרבות, כשלקחת אותי כבר כילד כבן-הזוג שלך להצגות בהבימה, או ליוסי בנאי שר ברסנס, או לכנר על הגג. והיום, אמא, אני שוב מוצא את עצמי מחכה לך, כמו שהייתי מחכה לך בסוף כל יום בגן, בגיל ארבע, על שער הגדר, שתחזרי מהעבודה ותקחי אותי, מביט אל הכביש ומחכה לראות אותך קרבה. וגם היום אני מחכה שתחזרי, אבל יודע שהפעם הזאת את לא תגיעי. כשנסענו בפסח לירושלים, ועברנו על פני גבעת שאול, ודיברנו על המסורת החדשה של קברים בקומות, אמרת לנו שאת לא רוצה קבורה רגילה. את לא מאמינה בגוויות באדמה ובמצבות ובלוויות. את רוצה לתרום את גופתך למדע. ככה פתאום העלית את הנושא. אולי כבר אז חשבת על זה שאת לא רוצה להטריח את היקרים לך. וכשדיברתי לפני כמה חודשים על הטיול המשפחתי שכדאי לעשות בחו"ל לכבוד ימי ההולדת העגולים השנה - ה-90 של אבא וה-60 שלי – אמרת: מי יודע מה יהיה עוד שנה. כאילו ידעת כבר אז. כאילו משהו בתוכך אותת לך. וכשנסענו ביום העצמאות האחרון למוזיאון חיל האוויר, כבר היה בך משהו כבוי. אולי בגלל הכאב הגדול ברגל שבקושי איפשר לך ללכת. ואולי כבר אז קינן בגופך הדבר שהלך והתפשט והתדרדר ביום אחד נורא של כאב לסוף. ואבא אמר: לפחות היא סבלה רק יום אחד, ולא יותר. ואם סבלת יותר – ממילא לא נתת לנו לדעת. כי הדבר שתמיד היה הכי חשוב לך זה לא להיות לטורח. כשנכנסת בפעם הראשונה לבית החולים מאז שילדת את אלון כדי להחליף מפרק בברך, לא רצית שנטרח יותר מדי והעדפת לחזור כמה שיותר מהר הביתה, כדי לטפל בעצמך. כשגילו אצלך את סרטן השד לפני שנתיים, ניצלת רגע שבו היינו לבד, את ואני, בטיול למוזיאון ישראל, כדי לבשר לי את הבשורה, ואחרי שעברת את הנתיחה רק שמחת לבשר שהכל בסדר. חיים חוזרים למסלולם. החיים שבהם כל שבת שנייה אנחנו אצלך ואצל סבא, עם הארוחות שלך שאין שניות להן ועם המנות שאף אחת לא הצליחה לחקות. היית יושבת על אדן חלון המרפסת ומביטה החוצה, מחכה לנו, מצפה לראות את המשפחה מתכנסת יחד סביבך. ועכשיו אנחנו על המרפסת הזאת בלעדייך, כולנו יחד, אבל מיותמים, מבטיחים לך להמשיך את המסורת הזו כדי שאם בכל זאת הנשמות יכולות לראות ולשמוח – תוכלי לשמוח בזה. אבל במחשבה שנייה – אם הנשמות רואות, הן גם רואות כמה אנחנו בוכים. הנה, אני מכין את סלט הבוקר ובוכה, וזה לא מהבצל. אני עומד ליד המיטה שלך, ליד הבגדים שנשארו, ליד נעלי ההתעמלות החדשות שקנית כדי שיהיה לך יותר קל ללכת בטיולים שלנו – ובוכה. אני נוהג ובוכה. אני עובר על התמונות שלך ובוכה כשאני רואה את החיוכים שעוד היו בארועים המשפחתיים האחרונים. אני בוכה כמו שלא בכיתי אף פעם. אז תסלחי לי אמא שאת גורמת כזו טירחה של בכי, אבל אני לא מסוגל להתאפק כמוך. אני לא יכול להיותך חזק כמוך. אולי כי מעולם לא יכולתי לחשוב עלייך כעל משהו שיכול להתכלות. יש הורים שנמוגים לאט-לאט, שמכינים אותנו לסוף. אבל לא את. לא רק גופנית, אלא גם כל היותך – לא יכול להיות שלא תהיי עבורנו, כי היום אנחנו רוצים הרבה יותר להיות עבורך. אז אולי כמו שאבא ביקש: אולי אפשר לסדר שתחזרי. אבל אולי דווקא משום שהיית חזקה כל-כך, ולא רצית להיות לטורח, ולא סיפרת כי לא רצית להדאיג (אפילו לאחותך לא סיפרת שסבלת מסרטן השד) – בגלל ששמרת הכל לעצמך, לא ידענו מה עובר עלייך. ואולי אם היית טיפה יותר חלשה והיית חולקת איתנו את כאבייך אפשר היה עוד לעזור. אבל מה שהיה – היה, ועכשיו אנחנו בוכים על עצמנו, שנשארנו בלעדייך, כי את אֶת הסבל שלך סיימת. נכון, אני יודע שבדרך כלל בוכים ככה על צעירים שהלכו בטרם עת, לא על אנשים בני 84, אבל אולי זה מוכיח כמה צעירה את בעינינו, וכמה כוח את נותנת בצעירים. כי יש אנשים שאסור לתת להם ללכת. ואולי כל ים הדמעות האלה שזורמות עכשיו בלי הפסקה מנסות למלא את המשקל הנגדי לאוקיינוס הנתינה שלך לכולנו. ואולי הדמעות האלה יגרמו לנו קצת להבין טוב יותר, בצורה החדה והכואבת ביותר, את מה שהבינו הרבה לפנינו – שהכל ארעי. שלכן כדאי לתת בכל רגע ליקירינו, וגם לדרוש מהם לשתף אותנו כדי שנוכל לעזור ולא רק להיעזר. שצריך לשמור גם על החזקים-לכאורה. כי הכל שביר, בכל רגע חולף. ורק האהבה והנתינה שלך לא ארעיות – כי הן תישארנה עם כל אלה שהשארת אחרייך, ולדורות הבאים שעוד יבואו ושאותם לא תכירי. אם היית מחכה עוד יומיים – היית שומעת שתמר התקבלה ליחידת ההסרטה של דובר צה"ל. אם היית מחכה עוד שלושה ימים – היית שמחה לשמוע שאורי התקבלה להיות דיילת באל-על. אם היית מחכה עוד חודש – היית חוגגת איתנו את יום ההולדת שלי ושלך ושל הילי ושל רקפת. אם היית מחכה עוד חמישה חודשים – היית רואה את הילי ואלעד בחתונתם, שכבר התחלת לחסוך לכבודה ולחפש לה שמלה. ואם היית מחכה עוד כמה חודשים – אולי היינו מגשימים את הטיול הגדול לחו"ל. אבל את לא חיכית, ולעולם לא תדעי, ולעולם לא תהיי שם לצידנו ועבורנו. אומרים שבכל פרידה יש משהו מהמוות. אז מה אומרים על אדם שנפרד מהיקרים לו המתים? ובעיקר מה אומרים על זה שנפרד מהיקרים המתים שעדיין חיים בליבו? עשינו את מה שביקשת – תרמנו את גופתך למדע, כדי שהרפואה תדע אולי להתמודד בעתיד עם אסונות כאלה רגע אחד קודם, כדי שאנשים יקרים כמוך יישארו עם יקיריהם כמה שיותר. והיות שביקשת שלא להיקבר בקבורה רגילה אנחנו ממלאים את צוואתך הזאת וטומנים את עפרך כאן, במקום שקט וצנוע כמו שהיית את. במקום שבו באמת תימצא לך מנוחה נכונה. ואני מסרב להאמין שאני עומד במקום הזה ואומר את המילים האלה. כי איך אפשר להאמין? כי איפה ישנם עוד אנשים כמו האשה הזאת. וכמו שאומרים אלה שמאמינים: תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים. והנשמה הענקית שלך צרורה בלב כל החיים ותעבור מדור לדור. היא תתעלה אל חיי הנצח בעולם הזה ולא בעולם הבא - אני מבטיח לך, למרות שאת לא יכולה לשמוע. אני מבטיח לנו. כי זיו השכינה שלך הוא זיו השכינה של כולנו. ואנחנו נמשיך לחכות לך תמיד, גם בכל שבת שנייה, כמו שאת חיכית לנו, אמא.