משה שפי 1929-2015

העדפות

עריכה שיר לאבא ליומהולדת שמונים:
הנה הגענו לרחוב הטייסים
כאן אבא / סבא וכל החתולים
עם הבלורית - גם בשנת השמונים
ולכבודו אנחנו כאן היום שרים


הו אבא , אבא, השנים חלפו
בגרנו
נוספו לך גם נכדות ונכדים
אבל אנחנו עוד זוכרות ששרת לנו
על מוטי מוטי בכל הטיולים...





                                     אבא, אבא, סבא
                                     אתה ממש אדם סבבא
                                     עוד שנה של הליכה, הליכה
                                     ואתה בפורמה טובה, פורמה טובה...


                                  
                                    לא מרבה הוא במילים
                                   אך כתב הוא מכתבים – לאמא ולבנות 
                                   ממאד מאד רחוק
                                   והלב ממש נצבט
                                   כי לאבא כה איכפת
                                   כי לאבא כה איכפת


ובכן שנים חלפו
צופים, פלמ"ח וצה"ל
אילת, אתיופיה וגם סינגפור
וידע רב נצבר אצלו בדרך
כי גם אוטו-דידקט הוא הבחור...



הו אבא ,אבא
עם עינים כה כחולות
בחור 'שיכנוזי, בלונדיני אמיתי
וכשיצא עם אמא בתחילת הדרך
עוד שאלו אפילו אם הוא יהודי...

                                     
                                     אבא, אבא, סבא אתה ממש אדם סבבא
                                     עוד שנה של הליכה, הליכה
                                     ואתה בפורמה טובה, פורמה טובה...



                                      

מה נאחל לך היום
שרק תמשיך במרץ
נכדים וחתולים והליכות
וגם קצת ביקורת על הדרך
כי איך אפשר במדינה הזאת



הו אבא, אבא
באמת שאין כמוך
עם כל היושר, אחריות ודאגה
אז רק רצינו להגיד לך שאנו
שרות לך היום 
עם כל האהבה...

                                     אבא, אבא, סבא אתה ממש אדם סבבא
                                     עוד שנה של הליכה, הליכה
                                     ואתה בפורמה טובה, פורמה טובה...






טקסט שכתב משה לאתר של עיריית קרית מוצקין
סיפורי מייסדים - שפינקו אסתר ובנימין -1935
(כפי שהועבר ע"י בנם שפי משה)
לקרית מוצקין הגיעה המשפחה ב1935 והייתה המשפחה השביעית להתיישב בה. לידנו כבר גרה משפחת עפרוני הזכורה לי היטב בגלל הרפת שהיתה להם בחצר. ילדים בני גילי עדיין לא היו בקריה, אך אתרי הבניה והסלילה סיפקו לי משחקים והרפתקאות די והותר. להגיע לבני דודי בקרית חיים, היה זה מסע מפרך בחולות.
בחורף היו מתרבות הביצות ובהן ראשנים אותם נהגנו "לצוד", ומשהיו לצפרדעים "הנעימו" לנו את הלילות בקרקורן. הביצות היוו גם אתר ל"הפלגות" על גבי רפסודות עץ שנבנו מארגזים וקרשים, ול"ספורט" הקפצת אבנים על המים.
מה שקלקל את "אידילית הביצות", היו היתושים שהביאו איתם את מחלת המלריה, בה חלתה גם אימי ומסממניה סבלה שנים ארוכות. את המלריה נהגו אז "לרפא" ע"י בליעת כדורי כינין. כחלק מהמלחמה במחלה, נהגו אנשי מחלקת הבריאות של המנדט הבריטי, להגיע לקריה ולאסוף יתושים לבדיקה, אותם מצאו בעיקר מתחת למזרונים.
ביתנו ברחוב הרב קוק היה מרווח אך צנוע. את האוכל בשלה אימי על פתיליות נפט ו"פרימוס". לקירור מצרכי מזון השתמשנו במקרר שהוזן בבלוקים של קרח שנמכרו ברחוב. הירקות והפירות נשמרו ב"ארון אוויר" שהיה עשוי רשת לאוורור. את המים באמבטיה חממנו ע"י הבערת קרשים מתחת לדוד המים. בביתנו לא היה מחסור בקרשים הודות לנגריה שהיתה בחצר ו... גם לשכנים לא. כמו בכל בית נחפר בחצר בור ספיגה לשופכין, שלא פעם עלה על גדותיו ו"הפיץ ניחוחותיו בשפע". 
לאבי היתה נגריה ברחוב סטנטון בחיפה, שנשרפה ב1936 ע"י פורעים ערבים בתקופת המאורעות. את הנגריה "המחודשת" הקים בחצר הבית בקריה בתוך ליפט (ארגז עץ דמוי מכולה שבו הובלו מטענים באניות) גדול. בנגריה ייצרו חומרי נגרות בנין וגם רהיטים. את הובלת הרהיטים עשינו בעזרת עגלות רתומות לסוסים, או לעיתים בנשיאה על הידים כדי לחסוך בהוצאות. בתקופה מסוימת ועקב המצב הכלכלי הקשה, עבד אבי כשכיר בנגריית הכשרת קיבוץ החותרים על גבול ק. חיים וק. מוצקין, ובה יצרו סירות עץ לנמל חיפה ולדיג.
כדי להקל על כלכלת ופרנסת הבית, גדלנו בחצר לול תרנגולות שחלקן נהגו לדגור על הביצים בתוך הבית, היתה גם דיר לעז אחת לצרכי חלב, עצי פרי בעיקר פרי הדר ועץ גויאבות, ירקות עונתיים שונים ועוד. חדר אחד השכרנו לזוג "יקים", ואנו הצטופפנו בחדר אחד כשכולם משתמשים באותם חדרי שרותים ומטבח.
ברחוב כולו היתה מכונית אחת בלבד, זו של מר גרוסמן. לא בדיוק שלו, אלא שניתנה לו בהיותו פקיד בכיר בחברת הנפט I.P.C. הייתה זו מכונית אוסטין שחורה, שלצרכי איתות היו בצידיה שתי זרועות צהובות שהתרוממו בכל פעם שהנהג ביצע פניה. בעיות חניה ברחוב, לא היו לו.
עם התרחבות הקריה, "צצו" ברחובות רוכלים ערבים מכפרי הסביבה, כשמרכולתם תלויה על ארגזים בצידי החמור. ביצים למשל, מכרו לפי 22 ביצים לשילינג (מטבע מנדטורי = 50 מיל), עם השנים מספר הביצים לשילינג הלך ופחת וההתמקחויות הלכו ורבו. הירקות נמכרו במשקל כשהשקילה נעשית במאזניים מאולתרים ומידות משקל משמשים גושי מתכת או אבנים. לימים נפתחו בקריה חנויות לירקות, אך רבים מהירקנים אמצו את אותה השיטה והיו לחנות ירקות ניידת, כשהם נעים ברחבי הקריה על עגלה וסוסים, מכריזים בקול על מרכולתם ומלווים את ההכרזות בצלצולי פעמון.
משהגיע זמני ללכת לכיתה א', טרם היה קיים ביה"ס וגם לא היו מספיק תלמידים בני גילי. היו אז כמה כיתות בבית משפחת ברזילי בשד' גושן, וצורפו אלינו גם כמה ילדים מק. ביאליק. כשנבנה ביה"ס "אחדות" עברנו אל בין כתליו, כאשר כיתתי שומרת על מעמד הבכורה של מחזור א'. 
יום הלימודים נפתח במסדר בוקר בו נמסרו "דברי המנהל", הוקראו פסוקים מהתנ"ך או קטעים משירי ח.נ. ביאליק. 
מצפון לחצר ביה"ס היתה ביצה גדולה שיובשה וניטעה בה חורשת אקליפטוסים. משהורחב ביה"ס נבנה גם חדר אוכל בו למדנו שיעורי בישול, עשינו תורנויות מטבח וכמובן שגם אכלנו. במזרח החצר שכנה מרפאת אחות ביה"ס, שהיתה בודקת אותנו מדי פעם כשהדגש על משקל, גובה, נקיון אישי וגזיזת צפרניים.
סגל המורים כלל את המנהל שפירא, המורים שוחטמן, זיגל, שציגליק, פינס, הולנד, רוזן ופרידמן. 
מצבנו הכלכלי לא היה טוב. למרות שבנוסף לעבודת הנגרות נהג אבי לעבוד בלילות במאפית משפ' נודל ואימי עבדה כעוזרת בית וכובסת (ביד). אני זוכר שפעם אחת שלחו אותי הביתה מביה"ס כי הורי לא שילמו את שכר הלימוד. 
את לימודי בביה"ס אחדות סיימתי בכיתה ט', את לימודי התיכון המשכתי בביה"ס בסמ"ת בחיפה.
לא זכור לי איך, אך קבוצה מכיתתי, היתה הגרעין המייסד של שבט הצופים בביה"ס. קבוצת בנים 14 במספר, שנקראו קבוצת "הצבי" היו לשכבה הבוגרת הראשונה של שבט "צופי המפרץ". מדריכי הקבוצה היו שני "יקים" מק. ביאליק, יוחנן ויהויכין. בהמשך, בוגרי קבוצת "הצבי" היו למדריכי השכבות הצעירות. אני הייתי למדריך קבוצת צופים שעזרנו להקים בק. בנימין ליד ק. אתא. בין הפעולות "המיוחדות" הזכורות לי, היה איסוף בקבוקים ומכירתם לטובת קופת הקבוצה. ואיסוף שבלולים לצורך האכלת הברווזים של המורה שציגליק. 
מרבית חברי קבוצת "הצבי" יצאו להכשרה בקיבוץ דפנה ובמלחמת השחרור היתה לחלק מהגדוד ה-3 של חטיבת יפתח-פלמ"ח, שאיבדה רבים מחבריה בקרב על משטרת נבי יושע (מצודת כ"ח) והקימה את קיבוץ יראון בסמוך.
אימי עסקה באיסוף תרומות וכספים לויצ"ו ולועד למען החייל. לימים בנערותי החלפתי את אימי באיסוף התרומות, במשך מספר שנים עסקתי גם בחלוקת הדואר של המועצה המקומית, כך הכרתי את בתי כל תושבי הקריה. כמו כן עסקתי בהדבקת מודעות ובקיץ עבדתי בעבודות בנין מזדמנות כולל בנית מעון ויצ"ו מול ביתנו.
בין השנים 9\1937 בתקופת המאורעות, שומרי הקריה נהגו להתאמן בירי בחורשה שליד מסילת הברזל. אנו הילדים שמחנו "להציץ" וכשקבלנו רשות, אספנו את תרמילי הכדורים, עשינו "החלפות" והשווצנו ב"אוסף".
בתקופת מלה"ע השניה סבלה הקריה מהפצצות מטוסים איטלקים שהתכוונו לתקוף את בתי הזיקוק ואת מיכלי הדלק של קו צינור הנפט ליד ק. חיים. באחת הפעמים נפגעו מיכלי הדלק והאש שבערה כמה שבועות האירה את הלילה והעשן הסמיך שעלה כיסה את אור השמש ביום. 
בתחילה נהגנו להסתתר בבית מתחת ל"בוידם", שם היתה מעין תקרה כפולה. אח"כ במקלט עץ אותו חפר אבי בחצר. 
באחת הפעמים נפלה פצצה גדולה בפינת הרחובות הרב קוק וקק"ל, כ 150 מ' מביתנו ונפער בור גדול באדמה שעמד שם במשך שנים רבות. בהפצצה אחרת נהרס בנין אחר ברחוב קק"ל.
כאמצעי נגד ההפצצות, הקימו הבריטים סוללת תותחי נ"מ בקצה רחוב יעל. כשתותחים אלה ירו, כל הבתים בקריה רעדו והזדעזעו. כילדים נהגנו לאסוף את רסיסי פגזי הנ"מ ו"ערכם" נקבע לפי הצבע, הגודל והצורה ובעיקר אם נשמרו עליהם חלק מסימני הכיתוב באנגלית. כמו כן נהגנו ללכת לכביש חיפה עכו לצפות בשיירות הצבא הבריטיות, ליצור קשר עם החיילים לשיפור האנגלית (בהצלחה קטנה מאוד), ולגיוון אספי הבולים והמזכרות (בהצלחה רבה יותר). 
בראשית המלחמה בנו הבריטים את המחנה ליד פסי הרכבת שהלך וגדל וסיפק עבודה לרבים בקריה, בהם גם אבי שעבד שם כנגר וגם אני כנער שליח בחופשת הקיץ.
עם תום המלחמה החלה "תקופת ההגנה" בחיי. כמדביק מודעות "מוסמך", היה זה טבעי שהפכתי למדביק הכרוזים של ההגנה. הייתי "מקצועי" בהכנת דבק מקמח ומים, ו"כלי העבודה" דלי ומברשת, היו ברשותי "באופן רשמי". 
כמו כן סייעתי בהפצת-מכירת עלון ההגנה "אשנב", אותו קיבלתי מהמזכיר גולדברג בלשכת העבודה של ההסתדרות ברחוב קק"ל, ואליו גם העברתי את כספי המכירה.
להגנה התגייסנו כקבוצה במסגרת הצופים. עברנו אימוני ג'ודו בק. חיים וגם אימוני נשק שנערכו בלול של הקיבוץ, בעיקר אימוני פרוק והרכבת אקדחים.
עם תחילת התפרעויות הערבים בנובמבר 1947, היה בית ויצ"ו ברחוב הרק קוק לסליק של ההגנה, למקרה והקריה תותקף. אגב, בחלק מהנשק השתמשו בני משפחתי בעת ההלוויה של סבתי בדצמבר 1948 בבית העלמין בכורדאני, שהיה מעין שטח הפקר.
עם השנים אני אמנם התרחקתי מהקריה, אך הזכרונות של פעם והביקורים שלי בקריה מעת לעת, מעבירים אותי כל פעם מחדש למחוזות ילדותי. וגדולה הנאתי מהפיתוח הגדול שחל בעיר מאז ועד היום ע"י דור הממשיכים.