הפעל אשף מילוי פרטים
עריכת פרטים כלליים
עריכת מוזיקת רקע
עריכת תבנית אתר
שלח מייל תפוצה
ביוגרפיה
עריכהרחבעם זאבי נולד בשכונת ימין משה בירושלים למשפחה מסורתית, ששילבה בין ערכיםסוציאליסטים ליהודיים. אביו, שלמה זאבי (וולקוביץ), נולד למשפחת חסידי גור בעיירהזְדוּנְסְקָה וְוֹלָה, שליד לודז' בפולין והיה איש העלייה השלישית. אמו, מינה, נולדה לבית דתי בנחלת שבעה והייתה דור רביעי בירושלים. שניהם היו חברים בגדוד העבודה.
זאבי נהג לספר בהומור שהוא צורף ל"הגנה" כבר בהיותו פעוט בן שלוש, במהלך פרעות תרפ"ט. לשכונה הגיע איש "ההגנה" פסח בר אדון, כדי להגן מהפורעים, והתגורר בבית זאבי. לאחר שבר אדון ירה באקדחו, שהיה לא חוקי, הגיעו חיילים הבריטים לחיפוש בבית המשפחה. אמו מינה הסתירה את האקדח מתחת לכרית של רחבעם הפעוט וצבטה את לחיו והוא החל לבכות. החייל הבריטי נרתע מלחפש בכריתו של הפעוט הצורח והאקדח לא נמצא. לימים ההדיר זאבי את אחד מספריו של בר-אדון.
זאבי התחנך בבתי הספר של תנועת העבודה. את הכינוי "גנדי", שליווה אותו למשך כל חייו, קיבל בבית הספר המחוזי ע"ש רוזה כהן בקיבוץ גבעת השלושה. בקיבוץ נהגו לספר את הילדים בתספורת קרחת; כשהגיע רחבעם הרזה והקירח לחדר האוכל, יחף ומגבת למותניו, נראה כמו המנהיג ההודי, ומאז דבק בו שמו של מהאטמה גנדי. לרפי איתן יש גרסה מעט שונה על הכינוי: "41', אולי 42', בית הספר המחוזי בגבעת השלושה... יום אחד זאבי... רק תחתונים לגופו, נבר בערימת הגרביים המסריחים שלי. אה, הוא אמר, רפי מסריח. הסתכלתי עליו, כולו עור ועצמות, שדוף כזה ... ואמרתי לו, ואתה גנדי. מאז אני רפי המסריח והוא גנדי."
בכיתה ח' עבר ללמוד בגימנסיה העברית רחביה בירושלים. שם הושפע במיוחד ממורהו לטבע, נתן שלם, מייסד חוג המשוטטים ומבכירי חוקרי ארץ ישראל. גנדי היה זה שהציע לקרוא לקיבוץ מצפה שלם במדבר יהודה על שם מורהו הנערץ.
אחותו של זאבי, כיום רחל סאמרלנד, התאהבה בשוטר בריטי ועזבה עימו את הארץ, בשל כך נידו אותה הוריה.
מהפלמ"ח לצה"ל
בגיל צעיר הצטרף לתנועת הנוער המחנות העולים. עם חבריו לתנועת הנוער הצטרף ל"הגנה" אך סירב ליטול חלק בסזון נגד אנשי האצ"ל, ולאחר מכן שירת בפלמ"ח, ובמלחמת העצמאות היה קצין המודיעין של חטיבת יפתח ובמסגרתה לחם בקרבות מלכיה, כיבוש לוד במבצע דניומערכת הנגב הנצור. לימים ייחס את דעותיו לחינוכו ולתקופתו בפלמ"ח ואמר "אין לי זכויות יוצרים ולו על שורה אחת בהשקפת העולם שלי. חינכו אותנו על ציונות ועל סוציאליזם, תוך דגש על הציונות האקטיביסטית וה"הגנה". ההגשמה האישית ושלמות הארץ עמדו במרכז חיינו, והיה ברור כשמש בצהריים שמולדת אין מחלקים".
גנדי שירת בצה"ל בשנים 1948 - 1974. הוא החל את דרכו כקצין המבצעים של פיקוד הצפון, ולאחר מכן, כמפקדו של גדוד 13 בחטיבת גולני, פיקד, במאי 1951, על קרב תל מוטילה. בקרב זה, שנמשך ארבעה ימים, נהדף כוח סורי שחדר לשטח ישראל, במחיר כבד לצה"ל: כ-40 הרוגים ו-70 פצועים. בהמשך הקריירה הצבאית שירת כראש ענף במחלקת ההדרכה וראש ענף מבצעים באג"ם, ראש מטה פיקוד הדרום בשנים 1955-1957, רמ"ח באגף המטה, ראש מטה פיקוד המרכז בשנים 1962-1963 ועוזר ראש אג"ם, תפקיד שבו נשא בעת מלחמת ששת הימים; בפברואר 1967 הועלה לדרגת אלוף על ידי הרמטכ"ל יצחק רבין, למרות שתקן עוזר ראש אג"ם היה אלוף משנה בלבד, זאת בעקבות המלצתו של ראש הממשלה לוי אשכול שהיה מעוניין להשאיר את זאבי בשירות.
ביולי 1968 מונה לאלוף פיקוד המרכז. בתפקיד זה ניהל את הלחימה כנגד מחבלים שחצו את הירדן. בתקופה זו, לפני אירועי ספטמבר השחור של 1970, חדרו חוליות מחבלים רבות לבקעת הירדן. זאבי השתתף ביותר מ-120 מרדפים שנערכו באזור זה.
כאלוף פיקוד המרכז, שסמלו אריה, העניק לו משה דיין גורת אריות שקיבל מאציל צרפתי. הוא מנע מלהקת פיקוד המרכז, שאותה טיפח, לשיר את "שיר לשלום" שכתב יעקב רוטבליט באמרו שהשיר מכיל תכנים תבוסתניים. תחת זאת ביכר את השיר "הימים האחרים" שכתב ידידו חיים חפר.
בשנת 1972 היה זאבי ממתכנני פעולת ההשתלטות על מטוס סבנה, והיה מי שהעלה את הרעיון כי לוחמי סיירת מטכ"ל, בפיקוד אהוד ברק, ילבשו סרבלים לבנים ויסוו עצמם כטכנאים של אל על.
זאבי פרש מצה"ל שבוע לפני מלחמת יום הכיפורים, אך עם פרוץ המלחמה חזר לשירות פעיל כעוזר מיוחד של הרמטכ"ל. אחרי המלחמה שירת תקופה קצרה כראש אג"ם.
לאחר שירותו בצה"ל
לאחר שחרורו מצה"ל ב-1974 מונה על ידי ראש הממשלה יצחק רבין ליועצו למלחמה בטרור ובמאי 1975 גם ליועצו לענייני מודיעין. הוא התפטר מתפקיד זה ב-1976 בעקבות התנגדותו להסכמי הביניים עם מצרים. זאבי שמר על יחסי ידידות עם רבין גם בשנים הבאות, שבהן היו במחנות פוליטיים מנוגדים, וכינה אותו "מר ביטחון" ו"מצביא מהולל".
עם מותו הפתאומי של ידידו הרמטכ"ל לשעבר דוד אלעזר (דדו) באפריל 1976 פעל זאבי יחד עם האלוף יקותיאל אדם להנצחתו.
לאחר סיום שירותו הצבאי עמד בקשרים עם אנשים שנכללו ב"רשימת ה-11" ונחשבו כראשי הפשע המאורגן בישראל, אם כי זאבי עצמו לא הואשם מעולם בדבר. זאבי צוטט כמי שאמר "אם צריך" בתשובה לשאלה "אז אתה יכול להגיע?", בשיחת טלפון שהוקלטה על ידי המשטרה בינו לבין טוביה אושרי, כשאושרי ורחמים אהרוני ("גומדי") הסתתרו מפני המשטרה אחרי ביצוע "הרצח הכפול" של עמוס אוריון ועזר כהן (לא ידוע אם אכן הגיע). כשנודע הדבר ברבים הוא עורר הדים וח"כים אחדים שלחו מכתב ליוסף בורג, שר הפנים והמשטרה, בקריאה שלא ימנה את זאבי למשרה רמה במשרד. בלט בהתנגדותו לזאבי חבר הכנסת אהוד אולמרט, וזאבי הגיש נגדו תביעת דיבה, שהוסרה לאחר "סולחה" בתיווכו של מנחם בגין, שבה הבטיח אולמרט להפסיק להאשים את זאבי אך לא חזר בו מדבריו. גם בהמשך, היו שהתנגדו למינויו למנהל מוזיאון ארץ ישראל בגלל הקשרים הללו.
מוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב.
זאבי היה יו"ר הנהלת המוזיאון בשנים 1981 - 1991. בשנים שאחרי שחרורו מצה"ל הירבה זאבי לעסוק בנושאים הקרובים ללבו - היסטוריה וארץ ישראל, ונחשב לבעל ידע רב בתחומים אלה (השכלתו הפורמלית הייתה לימודים במכון אבשלום לידיעת הארץ).
בשנת 1981 מונה, על ידי ראש עירית תל אביב שלמה להט, שהכיר את זאבי משירותו הצבאי, כיו"ר ההנהלה של מוזיאון הארץ. אחת מפעולותיו הראשונות במוזיאון הייתה שינוי שמו ל"מוזיאון ארץ ישראל". זאבי גרס כי פיתוח המוזיאון צריך להיות מהיר ובין היתר פותחו בתקופתו מרכז אדם ועמלו וביתן נחושתן המתמקד בחפירות תמנע. הוא כיהן בתפקיד עד 1991.
זאבי קשר קשרי חברות הדוקים עם חוקר ארץ-ישראל זאב וילנאי למן כהונתם המשותפת בוועדת השמות הממשלתית ואף סעד אותו באחרית ימיו. כמו כן אסף אלפי ספרים וברשותו נמצאו גם ספרים ייחודים רבים ובין השאר אוסף ספרי תנ"ך עתיקים מרחבי העולם ובשפות רבות.
בנוסף, עסק זאבי בעריכה וההדרה של סדרת ספרי נוסעים וחוקרים של ארץ ישראל מהמאה ה-19 שיצאו לאור בהוצאת משרד הביטחון. בין הספרים היה רוב רוי על הירדן של ג'ון מקגריגור בו תיאר את מסעותיו למקורות הירדן על שוטית. זאבי אירגן את הבאתה ושיפוצה של השוטית לתערוכה במוזיאון. עד מותו הספיק לערוך ולההדיר 72 ספרים, כאשר בתכנון היו עוד רבים.
פוליטיקה
את עמדתו המדינית ביחס להסדרי שלום עם מדינות ערב החל זאבי לגבש כבר בשנת 1967 בהיותו אלוף בצה"ל. ביחסי ישראל מדינות ערב שאף זאבי להגיע להכרעה ולהכתיב סדר ולא להגיע לשלום ולנורמליזציה, מפני שראה בשלום סכנה. במיוחד בשל הקרבה תרבותית בין המזרחים לבין הערבים. המחשבה על נופש ישראלים בבירה ערבית הפחידה אותו.
נקודה שנייה שמופיעה במטרות המלחמה שלנו היא הרצון שלנו להכתיב הסדר ולא לשאוף לשלום. אני פוחד משלום. אני חושב שמבחינת העם היהודי והישראלי, שלום בעשור הקרוב יש בו המון סכנות. דיברתי על זה עוד לפני שראיתי שהיהודים נכנסים לגדה, אבל בהרכב הדמוגרפי שיש היום, מחצית עם ישראל בארץ הוא ישראל השנייה עם הרקע הלוונטיני. אם נוכל לנסוע לביירות לחופש-נופש, יש הרבה סכנות בזה. צריך להגיע לשם, אבל לא בשביל להכתיב שלום אלא בשביל להכתיב הכרעה. זה לשבירת כושר האויב ולהפיל אותו. לא גמרנו לעשות זאת בסיני, נעשה זאת בקהיר, אבל אם יהיו להם עוד אלף טנקים במערב התעלה אני צריך לעשות את שדה המערכה החדש הנמצא בין קהיר והתעלה. לא מפני שאני מעוניין בקהיר, כי שם ישנו העם המיוחד שאפשר לחתום אתו שלום. שלום כפי שהוא מקובל בין יפאן וארצות הברית. עוד לא הגענו למחשבה על צורתו של השלום הנכסף, אבל כפי שהוא נראה לי הוא שלום מסוכן מאוד וכדאי לא להכניס אותו
– דברי זאבי בדיון מטכ"ל, אוגוסט 1967
רעיון הטרנספר
בשנת 1987 הודיע זאבי על תמיכתו ברעיון ארץ ישראל השלמה ובטרנספר שאותו תיאר "מרצון" או "בהסכמה" לאוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון ורצועת עזה. הוא טען שזו הדרך היחידה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. את ה"טרנספר מרצון" הציע להשיג באמצעות עידוד משפחות ובודדים פלסטינים לעבור לארצות אחרות על ידי הפסקת עבודתם בישראל, סגירת "אוניברסיטאות האינתיפאדה", לדבריו, ואי-עידוד התעשייה אצל הערבים ביש"ע.
בנוסף הציע לתמרץ את העזיבה באמצעות עידוד כספי. אפשרות אחרת שהעלה הייתה של מה שכינה "טרנספר בהסכמה": העברת אוכלוסין כפויה במסגרת הסכם שלום עם מדינה ערבית שכנה, בהסכמה של המדינה האחרת לקבל אותם. זאבי סבר שמערכת הביטחון של ישראל חזקה, והיא מסוגלת לגבות מהלכים לאומיים כמו סיפוח שטחי יהודה, שומרון ועזה וביצוע טרנספר לאוכלוסייה הערבית שם.
זאבי הרבה להיתלות באבות הציונות והמדינה וטען שאף הם הציעו בשלבים שונים טרנספר ושבמלחמת השחרור בוצע טרנספר לערבים. לדבריו, "אם הטרנספר אינו מוסרי - כל הציונות אינה מוסרית, כי היא קמה וצמחה והייתה למדינה תוך שימוש מסיבי בדרך הטרנספר". "יבוא על ערביי ארץ-ישראל אם נותקף בחזית המזרחית" ולא ביוזמתנו. עמדותיו בנושא הטרנספר ספגו ביקורת בטענה שהן גזעניות ובלתי לגיטימיות.
בכנסת ובממשלה
בשנת 1988 הקים את מפלגת מולדת ועמד בראשה עד יום הירצחו.
זאבי נבחר לראשונה לכנסת מטעם מפלגת "מולדת", בשנת 1988, בבחירות לכנסת ה-12. אז זכתה מפלגתו בשני מנדטים, במשא ומתן הקואלציוני על כניסה עתידית לממשל שמיר תבע זאבי לקבל לידיו את תפקיד שר המשטרה כמו כן הציע לקיים משאל עם על טרנספר ברם, שמיר פנה לממשלת אחדות עם המערך ומולדת ישבה בספסלי האופוזיציה. בפברואר 1991 הצטרף כשר בלי תיק וחבר בקבינט הביטחוני לממשלתו של יצחק שמיר.
צירופה של מולדת לממשלה ומינויו של רחבעם זאבי כשר הביאו למחאה מכיוון מחנה השמאל, ולוו בסדרת כתבות לא מחמיאה מצד העיתונות. אחת מהן הייתה כתבת התחקיר של רונאל פישר מקיץ 1991 שפורסמה בעיתון "חדשות" ושמה "החייל האמיץ רחבעם". הכתבה שהתבססה על ראיונות עם כמה מיריביו של זאבי טענה לכאורה כי אישיותו של זאבי בעייתית. הכתבה פקפקה בעברו הצבאי של זאבי, בכישוריו הצבאיים ובתרומתו לצה"ל. בהתנהלותו בקרבות מלכיה ותל מוטילה. בהבאת עיתונאים וזמרים לצפות במרדף ראוותני בבקעת הירדן ועוד. זמן מה לאחר מכן התפרסמה בעיתון ידיעות אחרונות עצומה בשם "עצומת גנדי" שעליה חתמו מבכירי קציני צה"ל בעבר ובהווה בראשם יצחק רבין, חיים בר-לב ומוטה גור. בלשון העצומה נאמר כי אמנם רוב החותמים אינם שותפים לדרכו הפוליטית של זאבי אך דוחים מכל וכול את כתבת ההכפשה שמשכתבת את העבר הצבאי של זאבי.
זאבי התפטר בינואר 1992 מהממשלה (יחד עם השר יובל נאמן, ראש מפלגת התחיה), עקב התנגדותו לועידת מדריד. בבחירות לכנסת ה-13 עלתה מולדת ל-3 מנדטים, אך עקב סכסוכים בינו לבין שני החכי"ם האחרים של הסיעה שאול גוטמן ויוסף בא גד התפצלה לשלוש סיעות יחיד במהלך הכהונה, החכי"ם בא-גד וגוטמן ניהלו מדיניות עצמאית משל עצמם. בתקופות בהן נחתמו הסכם השלום בין ישראל לירדןוהסכמי אוסלו היה זאבי בין המתנגדים החריפים ביותר להסכמים. הוא היה מבין שלושת חברי הכנסת היחידים שהצביעו נגד הסכמי השלום עם ירדן, ובתקופת הסכמי אוסלו נטל חלק פעיל בעצרות עם ובהפגנות כנגד מדיניות הממשלה, בין השאר בעצרת הימין שהתקיימה בכיכר ציון ובה כינה את ממשלת רבין "ממשלת מינכן היהודית".עם זאת, זאבי גינה בחריפות את רצח יצחק רבין, וביכה את מותו במאמר בשם חבר ויריב.
בבחירות לכנסת ה-14 גייס זאבי את הרב בני אלון ואת משולם עמית לשורות המפלגה אך זו זכתה בשני מנדטים בלבד. זאבי ניהל מספר ישיבות בראשית ימיה של כנסת זו, מתוקף היותו זקן חברי הכנסת שאינו חבר הממשלה היוצאת. לקראת הכנסת ה-15 התאחדה "מולדת" עם "חרות" ו"תקומה" לסיעת האיחוד הלאומי, כשבני בגין ראשון ורחבעם זאבי שני ברשימה. לאחר פרישתו של בני בגין היה זאבי למנהיג הסיעה.
בפברואר 2000 התאחדו האיחוד הלאומי ומפלגת ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן לבלוק פרלמנטרי אחד.
זאבי היה שר התיירות בממשלתו הראשונה של אריאל שרון, בתקופה מרץ-אוקטובר 2001. יום לפני הירצחו, הוא והשר אביגדור ליברמן הודיעו על התפטרותם מהממשלה עקב התנגדותם ליציאת צה"ל משכונות אבו סניינה וח'רת א-שייח השולטות על היישוב היהודי בחברון שצה"ל נכנס אליהן לאחר ירי מתוכן על היישוב היהודי.
זאבי נהג לענוד בקביעות דסקית ובה שמות השבויים והנעדרים, לאות הזדהות עמם.
לזאבי שגדל בבית שומר מסורת הייתה זיקה למורשת היהודית, כך למשל דרש במשא ומתן הקואליציוני בשנת 1988 לכתוב בקווי היסוד של הממשלה, כי יש להשתית את החינוך של ילדי ישראל בין השאר על תורת ישראל. גם בכרטיס החבר של תנועת מולדת הובא המשפט "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל". בשנותיו האחרונות אף נהג להניח תפילין מדי יום.
ההתנקשות בחייו
אבי נרצח לפני שההתפטרות נכנסה לתוקף, בפתח חדרו במלון הייאט (כיום מלון דן ירושלים), בגבול שכונת הגבעה הצרפתית והר הצופים, על ידי אנשי החזית העממית, שהודיעו שזו הייתה נקמה על חיסול מנהיג הארגון על ידי ישראל חודשיים קודם לכן. בכך היה זאבי השר הישראלי הראשון בו התנקשו מחבלים, והדמות הישראלית הבכירה ביותר שנפלה קורבן במהלך העימות. זאבי שהה במלון ללא מאבטחים, משום שהתנגד להיות מאובטח בעוד האזרחים חשופים, ולא רצה לשנות מהרגליו עקב איומי הטרור.
ב-17 באוקטובר 2001, בשעה 6:50 בבוקר, עלה רחבעם זאבי מחדר האוכל לחדרו במלון לבדו. בפתח חדרו המתינו לו שלושה מתנקשים שירו בראשו שלושה כדורים מטווח קצר. בניגוד לסברה הראשונית לא היה למתנקשים קשר עם עובדי המלון הערבים הרבים. הם הזמינו חדר במלון טלפונית וניתנו להם תעודות זהות מזויפות. כעבור דקות אחדות מצאה אותו אשתו יעל מתבוסס בדמו. ניסיונות להציל את חייו לא צלחו, ובשעה 10:00 הודיעה הנהלת בית החולים הדסה עין כרם על מותו.
רציחתו של זאבי הייתה פעולה חריגה בטרור הפלסטיני של אינתיפדת אל אקצה שהיה ברובו מכוון נגד קבוצות אזרחים וחיילים מקריות.
בהלוויתו של זאבי השתתפו רבבות אזרחים וחברים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. זאבי הותיר אחריו את אשתו יעל וחמישה ילדים: יפתח-פלמח, סייר-בנימין, מצדה, צאלה וערבה, שארבעה מתוכם נקראים על שמות מקומות בארץ ישראל.
זאבי נקבר בחלקה הצבאית בהר הרצל.
מבצעי ומתכנני ההתנקשות הצליחו להימלט בתחילה. במשך זמן מסוים הם שהו במוקטעה ברמאללה, תחת חסותו של יאסר ערפאת. עם תום מבצע חומת מגן והמצור על המוקטעה הושג הסכם שבמסגרתו הם הועברו לכלא יריחו בפיקוח צוות סוהרים בריטי ואמריקאי. ב-14 במרץ 2006, אחרי ניצחון החמאס בבחירות למועצה המחוקקת, עזב צוות המשקיפים את הכלא ביריחו מחשש לחייו, וצה"ל תפס את האחראים לרצח במסגרת מבצע הבאת ביכורים.
ב-3 בדצמבר 2007 נגזר עונשו של אחד המתנקשים, חמדי קורעאן, ונקבע למאסר עולם על רצח זאבי ועוד 100 שנה על פעילויות אחרות הקשורות לטרור. ב-22 בספטמבר 2008 גזר בית המשפט המחוזי בירושלים מאסר עולם ועוד 80 שנה על חבר אחר בחוליה, מג'די רמאווי. על עאהד ע'ולמה, ראש הזרוע הצבאית של ארגון הטרור החזית העממית, נגזר עונש של מאסר עולם ועוד 5 שנות מאסר.מאסר עולם נגזר גם על מחמד רימאוי. שותף אחר לרצח, צלאח בן סאלח אדין עלווי, אשר סייע לרוצחים, נידון ל-12 שנות מאסר.
הנצחתו וזכרו
שלט המקדיש קטע בכביש 90 העובר בבקעת הירדן לרחבעם זאבי, גשר רחבעם זאבי ברמת השרון, מעל נתיבי איילון על שמו של זאבי, נקראו מספר אתרים ברחבי הארץ. כביש הבקעה אשר זאבי פעל רבות למען פיתוחו נקרא על שמו, גשר ברמת השרון מעל נתיבי איילון, טיילת בעיר אשדוד, שדרת הטיילת בראשון לציון, טיילת בהר הזיתים בירושלים, הטיילת המרכזית בעיר אילת, וכן רחובות, כיכרות וגנים ציבוריים בערים אחדות. לזכרו הוקמו היישוב מרחב עם שבנגב, המאחז מעלה רחבעם בדרום מזרח גוש עציון וגבעת התיישבות בבית חגי שם ביקר כחודש לפני הירצחו. כן קרויים על שמו מחנה רחבעם באזור רמלה ואתר בית הכנסת העתיק באום אל-קנאטר ("קשתות רחבעם") שברמת הגולן, שזאבי פעל לשיקומו. בשנת 2002 הנפיקה רשות הדואר בול לזכרו.
יום הזיכרון לזאבי
ביולי 2005 קיבלה הכנסת את החוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי, התשס"ה-2005. על פי החוק, תקום עמותה להנצחת מורשתו ויום הרצחו, ל' בתשרי יהיה יום הזיכרון לרחבעם זאבי, ובו אירועי זיכרון בסמוך לקברו ובמחנות צה"ל.
התכנים באתר זה מובאים במסגרת הסכם השיתוף ההוגן של ויקיפדיה.
שלח לחבר