הפעל אשף מילוי פרטים
עריכת פרטים כלליים
עריכת מוזיקת רקע
עריכת תבנית אתר
שלח מייל תפוצה
ביוגרפיה
עריכהג'ורג' מקגוורן היה היסטוריון, סופר ופוליטיקאי אמריקאי, שכיהן כסנאטור מטעם מדינת דקוטה הדרומית והיה מועמד לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית בבחירות בשנת 1972, אז הובס על ידי הנשיא המכהן ריצ'רד ניקסון. מקגוורן נחשב לליברל מובהק ול"סמן שמאלי" במפלגתו, ונודע כאחד המתנגדים הבולטים למעורבות האמריקאית בווייטנאם, וכן בזכות פועלו לצמצום הרעב בעולם.
חייו המוקדמים
מקגוורן נולד בחווה קטנה בדקוטה הדרומית. אביו היה כומר מתודיסטי ומשפחתו התקיימה בצמצום. בזמן לימודיו בבית הספר התיכון היה מקגוורן פעיל בקבוצת הדיבייט. לאחר התיכון החל ללמוד במכללה מתודיסטית, ובתקופה זו למד לטוס.
שירותו הצבאי
אחרי ההתקפה היפנית על פרל הארבור ובעקבות כניסתה של ארצות הברית למלחמת העולם השנייה התנדב מקגוורן לצבא ארצות הברית. הוא שירת בחיל האוויר האמריקאי (אז חלק מהצבא) כטייס מפציץ B-24. הוא ערך עשרות גיחות מעל שמי אירופה ואף זכה במדליית צלב התעופה המצוינת על ביצוע נחיתת חירום של מטוס שנפגע.
קריירה פוליטית
מקגוורן נכנס לחיים הפוליטיים בעקבות נאום של המועמד לנשיאות עדלי סטיבנסון ב-1952, והפך לפעיל במסע הבחירות הכושל של סטיבנסון. ב-1956 התמודד מקגוורן על מושב בבית הנבחרים מטעם מדינתו ונבחר לתפקיד. הוא כיהן בתפקיד עד 1960, אז ניסה להיבחר לסנאט ללא הצלחה. זמן קצר לאחר מכן מינה אותו הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי כממונה על התכנית מזון לשלום, במסגרתה הועברו עודפי מזון מארצות הברית למדינות עולם שלישי, בין היתר כדי למנוע השפעה סובייטית עליהן. תוכנית זו שימשה בסיס לתוכנית המזון העולמית של האו"ם.
ב-1962 התפטר מקגוורן מתפקידו כדי להתמודד שנית לסנאט, והפעם הצליח להיבחר. הוא היה לסנאטור הראשון שביקר את מדיניות ארצות הברית בווייטנאם, כאשר כינה אותה בנאומו ב-1963 "כישלון מוסרי ותבוסה פוליטית". בהמשך, ובמיוחד לאחר ביקור שערך ב-1965 בדרום וייטנאם, החריף את התבטאויותיו נגד המלחמה. למרות זאת, הוא המשיך להעניק גיבוי לנשיא לינדון ג'ונסון כאשר זה העמיק את המעורבות האמריקאית במדינה. במהלך כהונתו היה מקגוורן חבר בוועדות החקלאות ובוועדת הפנים של הסנאט, וכן בוועדת המשנה לענייני אינדיאנים. על פעילותו למענם העניקו לו אנשי שבט הסו את הכינוי "נשר לבן גדול".
ב-1968, לאחר ההתנקשות ברוברט קנדי, הפצירו עוזריו במקגוורן לתפוס את מקומו ולהתחרות על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות. מקגוורן נעתר לבקשה לאחר שווידא כי אחיו של רוברט, טד קנדי, אינו מעוניין להתמודד על התפקיד, אך סיים במקום השלישי. במועמדות המפלגה זכה סגן הנשיא יוברט האמפרי, שהפסיד מאוחר יותר בבחירות הכלליות לריצ'רד ניקסון.
לאחר מכן שב מקגוורן לכהן בסנאט והתמקד בניסיון להביא לסיומה את המלחמה בווייטנאם, שנוהלה כעת על ידי ניקסון. מקגוורן דרש הפסקת אש מיידית והסגה של כל הכוחות האמריקאיים מהאזור תוך שנה, ואף הגיש תיקון ברוח זו. לאחר שהתיקון נדחה, נשא מקגוורן נאום חריף במיוחד, בו הטיח בעמיתיו כי "כל סנאטור בחדר הזה אחראי לשליחתם של 50 אלף אמריקאים צעירים אל מותם המוקדם". לצד פעילותו האנטי-מלחמתית היה מקגוורן פעיל בוועדת ההזנה של הסנאט.
הבחירות לנשיאות ב-1972
בינואר 1971 הכריז מקגוורן כי יתמודד שוב על מועמדות המפלגה לנשיאות. עם פתיחת המירוץ נחשב מקגוורן לבעל סיכויים נמוכים לזכות ופיגר בסקרים אחר המועמדים המובילים, אד מסקי והאמפרי, אך בהמשך החל להוביל את המירוץ, ומועמדותו לנשיאות אושרה סופית בוועידת המפלגה הארצית ביולי 1972. הנשיא ניקסון, שהניח כי מקגוורן הוא המועמד הדמוקרטי אותו יהיה לו הכי קל לנצח, נקט בתכסיסים שונים כדי להבטיח את נצחונו בבחירות המקדימות. בתקופה זו התחוללה פרשת ווטרגייט, אולם חלקו של ניקסון בפרשה נודע רק לאחר הבחירות.
לאחר שזכה במועמדות, הציע מקגוורן לטד קנדי לרוץ עמו כמועמד לסגנות הנשיאות, אך זה סירב, ולתפקיד נבחר הסנאטור תומס איגלטון ממיזורי. שבועיים לאחר נעילת הוועידה נודע כי איגלטון עבר טיפולים בנזעי חשמל נגד דיכאון ממנו סבל. מקגוורן, שלא ידע זאת קודם לכן, גיבה תחילה את איגלטון והצהיר כי הוא תומך בו "באלף אחוזים", אך פחות משבוע לאחר מכן, בעקבות ביקורת ציבורית בנושא, קיבל את התפטרותו. הצהרותיו הסותרות עוררו רושם לא עקבי, גרמו נזק לתדמיתו ולדבריו השפיעו בצורה "קטסטרופלית" על המירוץ לנשיאות. לאחר שחמישה מועמדים סירבו למלא את מקומו של איגלטון, בחר מקגוורן בסרג'נט שרייבר, שגריר ארצות הברית בצרפת וגיסו של הנשיא לשעבר קנדי.
בהמשך המירוץ לנשיאות נאלץ מקגוורן להתמודד עם השמצות מצד אנשי ניקסון, שתייגו אותו כתומך ב"חנינות, הפלות ולגליזציה של סמים", האשמה שהתבססה על דברי סנאטור דמוקרטי שצוטט בעילום שם (מאוחר יותר התברר שהיה זה איגלטון). בנוסף, קמה התארגנות של דמוקרטים ממדינות הדרום, שהודיעו כי העבירו את תמיכתם לניקסון. תקרית נוספת התרחשה כאשר אחד מתומכי ניקסון קרא קריאות ביניים במהלך נאום שנשא מקגוורן, וזה בתגובה קרא לו ולחש באוזנו: "שק לי בתחת".
בבחירות הכלליות הובס מקגוורן על ידי ניקסון באחד ההפרשים הגדולים בתולדות הבחירות לנשיאות, לאחר שניצח רק במסצ'וסטס ובוושינגטון הבירה. הנשיא המכהן זכה ברוב של 60.7 אחוזים מקולות המצביעים וב-520 אלקטורים, לעומת 37.5 אחוזים ו-17 אלקטורים בלבד ליריבו. אף שהמשיך בפעילותו הפוליטית, במשך שנים התקשה מקגוורן להתאושש מהתבוסה המוחצת.
לאחר 1972
לאחר התבוסה בבחירות לנשיאות שב מקגוורן לכהן בסנאט. אף שמעמדו במפלגה נפגע קשות ולמרות שהזניח את תפקידו כסנאטור במהלך מסע הבחירות לנשיאות, הוא הצליח להיבחר שוב ב-1974 והמשיך את פעילותו בוועדת ההזנה, אך ב-1980 איבד את מקומו בעקבות הסחף לכיוון הרפובליקני עם בחירתו לנשיא של רונלד רייגן.
ב-1984 ניסה מקגוורן שוב להתמודד על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות, אך פרש לאחר שסיים את הבחירות במסצ'וסטס במקום השלישי, אחרי גארי הארט, שניהל את מסע הבחירות שלו ב-1972, ו-וולטר מונדייל, שזכה במועמדות והפסיד לרייגן בבחירות הכלליות.
ב-1998 נבחר מקגוורן על ידי הנשיא ביל קלינטון לשגריר ארצות הברית בסוכנויות האו"ם למזון ולחקלאות, תפקיד בו כיהן כשלוש שנים. במסגרת תפקידו שב לפעול לצמצום הרעב בעולם, תוך שיתוף פעולה עם עמיתו לסנאט לשעבר, בוב דול. על פעילותם זו זכו השניים בפרס המזון העולמי ב-2008.
ב-2000 העניק קלינטון למקגוורן את מדליית החירות הנשיאותית.
גם לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים, המשיך מקגוורן להביע מדי פעם את דעתו בענייני היום. במהלך כהונתו של ג'ורג' בוש הבן כנשיא התבטא מקגוורן בחריפות נגד מלחמת עיראק, וב-2008, במאמר שפורסם בוושינגטון פוסט, קרא להדחת בוש ושר ההגנה דיק צ'ייני, והאשים כי הם הפרו את חוקת ארצות הברית ואת החוק האמריקאי והבינלאומי ושיקרו לציבור. במהלך מערכת הבחירות לנשיאות שנערכו באותה שנה העניק מקגוורן את ברכתו למועמד הדמוקרטי ברק אובמה.
ב-21 באוקטובר 2012 הודיעה משפחתו של מקגוורן על מותו בגיל 90.
חייו האישיים
מקגוורן נשא לאשה את אלינור ב-1943, בזמן שהיה בחופשה משירותו בחיל האוויר, ולשניים נולדו חמישה ילדים. אלינור מתה ב-2007.
לצד פעילותו הפוליטית ואחריה, כתב מקגוורן או השתתף בכתיבתם של ספרים רבים בנושאים שונים, בהם אוטוביוגרפיה וסיפור מאבקה של בתו תרזה באלכוהוליזם.
שלח לחבר