ישראל כץ 1927-2010

ביוגרפיה

היה מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי בשנים 1968–1973 ושר העבודה והרווחה בשנים 1977–1981. מבכירי מעצבי דמותה של מדינת ישראל כמדינת רווחה.

ראשית חייו

ישראל כץ נולד בווינה בירת אוסטריה, בנם של משה יוסף כץ ופאני כץ לבית ברון.
לאחר האנשלוס ב-1938 נשלח כץ לארץ ישראל כחלק מעליית הנוער. הוריו הצליחו לצאת מאוסטריה בקיץ 1939 ועלו לארץ, אך לאחר זמן קצר גורשו על ידי הבריטים למאוריציוס, שם שהו עד 1946. כץ נשאר בארץ ישראל ולמד בכפר ילדים ונוער אהבה שבקריית ביאליק עד 1944, שם למד חקלאות, כשהוא משלים את תעודת הבגרות בכוחות עצמו ובהצטיינות יתרה. בעקבות הצטיינותו קיבל מלגת לימודים, ובחר ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנים 1946–1947 למד באוניברסיטה כימיה, פיזיקה ומתמטיקה, והתגורר בעיסאוויה שלמורדות הר הצופים, שם למד.‏ במהלך לימודיו עבד בטיפול בנוער עברייני בשכונת העוני מזכרת משה. במלחמת העצמאות שירת במחלקת המודיעין.
ב-1951 למד עבודה סוציאלית-פסיכיאטרית באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק מטעם הדסה ועליית הנוער. במקביל שימש כעובד סוציאלי פרטני במוסד לנוער "הות'ורן סידר נולס" (Hawthorne Cedar Knolls) במדינת ניו יורק, המטפל בילדים עם בעיות פסיכיאטריות.
ב-1953 שב לישראל, ושימש כמפקח לחינוך מיוחד בעליית הנוער. במסגרת זו עבד עם קבוצות ילדים שהגיעו מארצות צפון אפריקה. בשנים 1954–1959 ניהל את כפר הנוער קריית יערים, המיועד לנוער מצוקה שאינו יכול להיקלט במסגרות החינוכיות הרגילות.
בשנים 1959–1961, למד והשלים תואר דוקטור‏ במינהל סוציאלי באוניברסיטת קייס וסטרן ריזרב שבקליבלנד, אוהיו, במימון "מועצת הנשים היהודיות" (National Council of Jewish Women) בארצות הברית.
עם שובו לישראל ב-1962 היה המנהל הישראלי הראשון ואחד ממקימי בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש פאול ברוואלד באוניברסיטה העברית בירושלים, שהוקם במשותף עם ה"ג'וינט". כץ החזיק בתפקיד זה עד 1968. באותה בתקופה נפתחו בתי ספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה (1965) ובאוניברסיטת תל אביב (1969). בין 1964 ל-1968 שימש גם כיו"ר הוועדה לקביעת הצרכים המינימליים של "נצרכי סעד", מינוי שקיבל משר הסעד, יוסף בורג.
כץ היה ממייסדי מפלגת רפ"י, והוצב במקום ה-21 ברשימתה לכנסת השישית ב-1965, אך לא נבחר. בשנים 1965–1967 שימש כיועץ למפלגה בנושאי חברה, על פי הזמנת דוד בן-גוריון.

מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי

בשנים 1968 עד 1973 כיהן כץ כמנכ"ל המוסד לביטוח לאומי. בתקופה זו פעל למען חקיקת חוקים חברתיים שונים, בהם מתן מענקי משפחה ליוצאי צה"ל, ביטוח אבטלה, ביטוח נכות כללית, הצמדתן של גמלאות זקנה ושארים לשכר הממוצע במשק (במקום למדד יוקר המחיה). כמו כן ייסד את כתב העת "ביטחון סוציאלי"' העוסק בענייני רווחה וביטוח סוציאלי, והכין תשתית למחקרים על שיעור העוני בישראל (קו העוני) – נתונים המתפרסמים מדי שנה.
בשנת 1971 מונה על ידי ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר לעמוד בראש "ועדת ראש הממשלה לילדים ונוער במצוקה" (ועדת כץ); ועדה ציבורית זו הוקמה כדי לבחון את הסיבות להתגברות עבריינות הנוער בישראל, ובעבודתה השתתפו כ-120 איש מהאקדמיה, השירות הציבורי והפרטי ומשרדי הממשלה השונים. הוועדה, שהגישה את מסקנותיה בסוף 1973, המליצה שמשפחות שהכנסתן נמוכה ממינימום הכרחי לקיום תזכינה להשלמת הכנסתן בידי המדינה, וכן הציעה להרחיב את החינוך הבלתי פורמלי, את התמיכה באזורי מצוקה ועוד.
כץ נבחר כמועמד ברשימת המערך מטעם רפ"י בבחירות לכנסת השמינית, אך ויתר על כניסה לכנסת, כדי לייסד ולנהל את מכון ברוקדייל לחקר הזִקנה בישראל, שבראשו עמד עד 1977.

שר העבודה והרווחה

לאחר מכן הצטרף למפלגת ד"ש. מספר חודשים לאחר הבחירות לכנסת התשיעית הצטרפה ד"ש לממשלתו הראשונה של מנחם בגין. כץ, שלא היה חבר הכנסת, נבחר על ידי המפלגה לתפקיד שר העבודה והרווחה, והושבע כשר, יחד עם שאר שרי ד"ש, ב-24 באוקטובר 1977. הוא היה השר הראשון במשרד במתכונתו זו, כמיזוג של משרד הסעד ומשרד העבודה. שמעון פרס, שעמד בראש המערך, אמר על מינוי זה "האיש הנכון, במקום הנכון, רק במפלגה הלא-הנכונה".‏
במהלך כהונתו דאג כץ להקמת מנגנון לשימור השווי של קצבאות הביטוח הלאומי בתקופה שבה הייתה אינפלציה גבוהה. כמו כן, הוביל את חקיקתם של חוק הבטחת הכנסה, שהעביר את הטיפול הכספי בנזקקים מלשכות הסעד למוסד לביטוח לאומי, ושל חוק ביטוח סיעוד, המעניק לגמלאים סיעודיים סיוע בכסף או בעזרה פיזית. כן היה מיוזמי פרויקט שיקום שכונות וממפעיליו הראשונים. הוא גרס כי הדגש של הפרויקט אמור להיות בשינוי חברתי ולא בשיקום מבנים, אולם עמדתו לא נתקבלה. בעקבות רצונו של יגאל ידין לנהל את הפרויקט, נטלו כץ ומשרדו חלק משני בלבד בפרויקט שיקום השכונות.‏
כץ כיהן כשר העבודה והרווחה עד סיום כהונת הממשלה ב-5 באוגוסט 1981. בבחירות לכנסת העשירית היה מפעילי מפלגת תל"ם.

לאחר כהונתו כשר

לאחר סיום כהונתו כשר, הקים כץ בשנת 1982 את המרכז לחקר המדיניות החברתית בישראל (מרכז טאוב), ועמד בראשו עד 1992. המרכז הוא גוף בלתי תלוי וללא מטרת רווח, הפועל במטרה להשפיע על עיצוב המדיניות החברתית של ישראל לפי ערכי שוויון חברתי וצדק. בהמשך שימש כץ כחבר ובהמשך כ"חבר כבוד" בחבר הנאמנים של המרכז.
בנובמבר 1996 מונה על ידי שר המשפטים צחי הנגבי ושר העבודה והרווחה אלי ישי לעמוד בראש "הוועדה לבדיקת חקיקה מקיפה בנושא זכויות אנשים עם מוגבלות". ועדה זו מצאה כי למעלה מ-10% מתושבי ישראל הם אנשים עם מוגבלות, וכי הם סובלים מהפליה, קיפוח ונחיתות חברתית-כלכלית. הוועדה הגישה הצעת חקיקה מפורטת שהובילה לחקיקתו של חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות.‏
בבחירות לכנסת ה-15 שובץ במקום ה-42 האחרון והסמלי ברשימת "כח לגמלאים" בראשות גדעון בן-ישראל, שלא עברה את אחוז החסימה.
לאורך השנים שימש כץ כיועץ לארגונים שונים בעולם, בין השאר בסינגפור, בארצות הברית ובקניה, כיושב ראש של קרנות וארגונים חברתיים שונים ועוד.
ישראל כץ נפטר בגיל 82, היה נשוי למרסל רוסו כץ, ולהם שני בנים.

 
מקור הטקסט לפי תקנון השימוש ההוגן של ויקיפדיה