הפעל אשף מילוי פרטים
עריכת פרטים כלליים
עריכת מוזיקת רקע
עריכת תבנית אתר
שלח מייל תפוצה
ביוגרפיה
עריכהשחקן טלוויזיה וקולנוע אמריקני, ששימש לעתים אף כמפיק ובמאי. על אף הופעותיו הקולנועיות שכוללות הופעה בסרטים כ"הארי וטונטו" בבימויו של פול מזורסקי, "הקבוצה" בבימויו של סידני לומטאו ו-"ניקסון" בבימויו של אוליבר סטון, זכור האגמן במיוחד בזכות שתי דמויות טלוויזיוניות שגילם: האסטרונאוט מייג'ר אנטוני נלסון, המתאהב בשדה שמצא בבקבוק על הירח בקומדיית המצבים הקלאסית משנות ה-60 "אני חולם על ג'יני", ואיל ההון הנבל ג'יי אר יואינג, שאת דמותו גילם במשך 14 עונות, משנת 1978 עד שנת 1991, בסדרה "דאלאס", הנחשבת לאחת הסדרות המצליחות בתולדות הטלוויזיה המסחרית בארצות הברית.
ילדות ונעורים
האגמן נולד בפורט וורת', טקסס, בשנת 1931. אמו, מרי מרטין, הייתה שחקנית תיאטרון מפורסמת בברודוויי, ואביו, בנג'מין ג'ק הגמן, היה פרקליט המחוז. בשנת 1936, כאשר האגמן היה בן חמש, התגרשו הוריו. בתחילה חי עם סבתו בטקסס ובקליפורניה, בזמן שאמו פיתחה את קריירת המשחק שלה בחברת פרמאונט.לעתים נוכח האגמן, כילד, בהסרטת סרטיה של אמו. אמו נישאה מחדש בשנת 1940 והאגמן נשלח לפנימייה צבאית.
בשנת 1946, לאחר מות סבתו, ולאחר שלמד בפנימיות שונות, שב האגמן לעיירת ההולדת של אביו, וות'רפורד, טקסס, שם עבד בחווה עבור חברה שהקים ידיד של אביו. בבית הספר התיכון בוות'רפורד נמשך לשיעורי המשחק, והצטיין בתפקידים קומיים.
בשנת 1949, לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר התיכון, הציעה לו אמו כי יהיה לשחקן מקצועי.
תחילת הקריירה
האגמן התחיל את קריירת המשחק שלו בדאלאס, טקסס, כאשר היה בחופשה משנת הלימודים היחידה שלמד במכללת בארד, כעוזר הפקה, וכשחקן בתפקידים זעירים בתיאטרון של הבמאית מרגו ג'ונס. לאחר מכן הופיע בהפקה של "אילוף הסוררת" בניו יורק, תפקיד שהוביל למספר תפקידים במחזות ובמחזות מוזיקליים, בפלורידה ובניו ג'רזי. בשנת 1951 היה חלק מצוות המחזמר "דרום פאסיפיק" בלונדון, ביחד עם אמו. במסגרת זו הופיע כשנה.
בשנת 1952 גויס לחיל האוויר של ארצות הברית במהלך מלחמת קוריאה. הוא הוצב בלונדון, ובילה את שנות השירות שלו כבדרן המופיע בפני חיילים בבריטניה ובאירופה.
לאחר ששוחרר מן הצבא, בשנת 1956, שב האגמן לניו יורק, שם הופיע בהצלחה במספר מחזות באוף ברודוויי, ולאחר מכן על במות ברודוויי במספר מחזות ידועים. על אף הצלחתו העיבה על הקריירה שלו הצלחתה של אמו, שנחשבה באותן השנים לכוכבת, בזכות הופעתה בסרט הטלוויזיה "פיטר פן". בתקופה זו הופיע בתכניות טלוויזיה רבות, רובן בשידור חי.
בשנת 1961 הצטרף לצוות אופרת הסבון "קצה הלילה" (The Edge of Night). הסדרה, שעסקה בתככים ומזימות בחייו של עורך דין, הייתה אחת מאופרות הסבון המוצלחות בתקופתה, ושודרה בין 1956 ל-1985.
בשנת 1964 הופיע לראשונה בקולנוע בקומדיה "אנסיין פולבר" (Ensign Pulver) לצדו של שחקן מתחיל נוסף, ג'ק ניקולסון. באותה שנה הופיע לצדו של הנרי פונדה בסרט "אל כשל" (Fail-Safe) העוסק בנסיונו של נשיא ארצות הברית למנוע משבר גרעיני.
"אני חולם על ג'יני"
לאחר שנים שבהן הופיע בתוכניות טלוויזיה כאורח או כשחקן משנה, הצליח האגמן לקבל תפקיד ראשי בתוכנית טלוויזיה מצליחה בשנת 1965, כאשר כיכב, לצדה של ברברה עדן בסדרה "אני חולם על ג'יני" ששודרה ברשת NBC. הסדרה הייתה קומדיית מצבים שסיפרה את סיפורו של אסטרונאוט בשם מייג'ר אנטוני נלסון, המוצא על אי נידח בקבוק ובתוכו שדה. הוא מביא את השדה, ששמה ג'יני, לכדור הארץ ומתאהב בה. בעונתה הראשונה דורגה התוכנית בין עשר התכניות המצליחות בארצות הברית, והשתלבה בגל של סדרות העוסקות בזוגות קומיים שאחד מהם אינו לחלוטין אנושי, כ"סמנת'ה" (Bewitched) או "בן המאדים האהוב עלי" (My Favorite Martian).
בעונה השנייה של הסדרה החליטו קברניטי NBC לצלם אותה בצבע, בשל הצלחתה. הצילום הטלוויזיוני בצבע היה אז תהליך יקר יותר, והחלטה זו העידה על הכרתם של מנהלי הרשת באיכות הסדרה ובפופולריות שלה. עם זאת, בשנת 1970 הוחלט להפסיק את הפקת הסדרה. תסריטאי הסדרה הביאו אותה לשיא כאשר השיאו את נלסון לג'יני, והסדרה הגיעה לסיומה.
שנות ה-70
לאחר ירידת "אני חולם על ג'יני" מהמסכים, ניסה האגמן את כוחו בשדה הטלוויזיה בשתי סדרות כושלות - "נסיון שני" (Here we go again), סדרה קצרת ימים שעסקה בשני זוגות מתגרשים, ו"החיים הטובים" (The Good Life) סדרה קצרת ימים שבה גילם האגמן את הבעל בזוג העוזב את חיי השגרה על מנת להיות לעובדי משק ביתו של מיליונר אקסצנטרי. האגמן המשיך לשמור על נוכחות על מסך הטלוויזיה בסדרות כ"אהבה בסגנון אמריקה" (Love American Style), "מקלאוד", "מקמילן ואשתו", "ברנבי ג'ונס", "תיקי רוקפורד", "רחובות סן-פרנסיסקו" ובסרטי טלוויזיה.
בתקופה זו הופיע בתפקידי משנה בסרטים של חשובי הבמאים האמריקנים בשנות ה-70, סרטים שהיו לעתים בעלי מסר חברתי, כ"הקבוצה" של סידני לומט, או "הארי וטונטו" של פול מזורסקי. כן הופיע בשוברי הקופות "הנשר נחת" ו"סופרמן".
בשנת 1972 ביים סרט אימה דל תקציב בשם "זהירות מהבלוב!" (Beware The Blob).
דאלאס
בסוף שנת 1977 עמדה בפני האגמן הברירה לשחק את תפקיד "דייויד באנר" בגרסה הטלוויזיונית של "הענק הירוק", או לשחק דמות של איל נפט נבל בסדרה "דאלאס". האגמן בחר להשאיר מאחוריו את תדמית "האיש הטוב" ולשחק את הנבל. דאלאס הייתה הצלחתו הגדולה של האגמן. הסדרה, שהחלה כמיני סדרה בת חמישה פרקים, הפכה לאופרת הסבון הראשונה ששודרה בזמן צפיית השיא, וזכתה להצלחה במשך ארבע עשרה שנים.
האגמן, יליד טקסס, לוהק כג'יי אר יואינג, בנו הבכור של החוואי ואיש הנפט ג'וק יואינג (ג'ים דייוויס), דמות תככנית, שכולם אוהבים לשנוא. לצדו של האגמן לוהקו כוכבי קולנוע מזדקנים משנות ה-50 כדייוויס וברברה בל-גדס, וכן שורת שחקנים צעירים וכמעט בלתי מוכרים כפטריק דאפי וויקטוריה פרינסיפל.
הרעיון המקורי של הסדרה היה להתמקד בחייהם של בובי ופאמלה, אחיו של ג'יי אר ואשתו, והסדרה תוכננה להימשך חמישה פרקים בלבד. המפיקים לא צפו לסדרה הצלחה ניכרת.
כאשר שודרה הסדרה ניתן היה להבחין כי הדרך שבה גילם האגמן את ג'יי אר. ממקדת בו את תשומת הלב, ומביאה את הסדרה לקהל רחב יותר משתוכנן מראש. יחסיו העכורים של ג'יי אר עם אשתו, מלכת היופי לשעבר, סו-אלן, עוררו עניין רב והיוו משקל שכנגד להופעתם המתקתקה של דאפי ופרינסיפל בתפקיד בובי ופאמלה. אחוזי הצפייה הגבוהים להם זכתה התוכנית הביאו להסרטת עונה שנייה. מבחינה חברתית הצליח האגמן ליצור צוות מלוכד, ומחוץ לאתר הצילומים שמר על יחסים טובים עם כוכביה האחרים של הסדרה.
הסדרה שודרה ב-90 מדינות (ובהן ישראל), והייתה להצלחה עולמית. האגמן הפך לאחד מסמליה של ארצות הברית בתחילת שנות ה-80. אך בעוד שעל המסך הסתכסך ג'יי אר עם משפחתו וידידיו, שמר האגמן גם בשנות ההצלחה על חיי משפחה שלווים, ועל ידידות עם חבריו לצוות ההסרטה.
את העונה השנייה סיימו המפיקים בקליף האנגר בו נורה ג'יי אר על ידי דמות מסתורית. על הצופים היה להמתין עד לשידורי העונה הבאה כדי לדעת מה עלה בגורלו של ג'יי אר ומי ירה בו. השאלה "מי ירה בג'יי אר" הייתה למטבע לשון, והציפיה לפרקי העונה הבאה של "דאלאס" שברה שיאים. בתקופה זו, בה היה גורלו הטלוויזיוני של ג'יי אר מוטל על כף המאזניים, נשא ונתן האגמן עם המפיקים, שיכלו לקבוע את גורלו לשבט או לחסד. משא ומתן זה הביא לכך שהאגמן, שדרש שכר גבוה יותר, לא הופיע בפרק הראשון של העונה השלישית. המפיקים, בפניהם עמדה הברירה "להרוג" את ג'יי אר או להחתים את האגמן ולהיענות לדרישות השכר שלו, צילמו במקביל כמה פרקים של הסדרה על פי עלילה שלא כללה את דמותו של ג'יי אר. במהלך המשא ומתן לקח האגמן את משפחתו לחופשה בלונדון, ומשם המשיך להעלות את דרישותיו. לבסוף נכנעו המפיקים, והסכימו לשלם להאגמן סכומים גבוהים עבור הופעתו בסדרה.
צילומי העונה השלישית של הסדרה נמשכו באווירה של מתח וחשאיות. התסריטים הועברו לשחקנים רק ביום ההסרטה, עד שהתגלה מי ירה בג'יי אר. הפרק השלישי של העונה השלישית, ששודר ב-21 בנובמבר 1980, חשף את היורה, וזכה לאחוזי צפייה גבוהים ביותר.
במהלך העונה השלישית אובחנה מחלת הסרטן אצל השחקן ג'ים דייוויס ששיחק את ג'וק, אבי המשפחה. "ג'וק" נשלח לחפש נפט בדרום אמריקה, בעוד שהשחקן דייוויס התאשפז לתקופה ארוכה, ולבסוף מת. העדרו של ג'וק הותיר להאגמן תפקיד מרכזי בהרבה בסדרה. כאשר לקתה השחקנית ברברה בל-גדס, ששיחקה את אמו של ג'יי אר, בהתקף לב ונאלצה לעזוב את הסדרה, הציע האגמן כי אמו, מרי מרטין, תמלא את תפקידה, אך זו סרבה.
בשנים 1980 ו-1981 היה האגמן מועמד לפרס אמי כשחקן ראשי בסדרת דרמה, אך לא זכה. כן היה מועמד לארבעה פרסי גלובוס הזהב בשנים 1981 עד 1983 ובשנת 1985. גם בפרסים אלו לא זכה.
בתקופה בה שודרה "דאלאס" שלח האגמן את ידו אף בבימוי הסדרה והפקתה. הגמן ביים 29 מפרקי הסדרה, והפיק ארבעה מפרקיה.
בסוף שנות ה-80 החל כוכבה של "דאלאס" לדעוך, והדבר השתקף בחייו הפרטיים של האגמן. בעיית השתייה, אותה נשא עמו מנעוריו, החריפה, ובשלה חלה בשחמת הכבד. בשנת 1991 ירדה הסדרה מן המסכים, לאחר ששודרה ארבע עשרה עונות רצופות. בתקופה זו הופיע האגמן כמעט בכל פרקי הסדרה, וכן רשם מספר הופעות אורח בסדרת הבת של "דאלאס" - "נוטס לנדינג" ששודרה במקביל. כן כיכב בשלושה סרטי טלוויזיה העוסקים בדמויות מהסדרה: "דאלאס - השנים המוקדמות" בשנת 1986, "דאלאס: שובו של ג'יי אר" בשנת 1996 ו"דאלאס: מלחמת בני יואינג" בשנת 1998.
לאחר דאלאס
דמותו של האגמן הייתה מזוהה מאוד עם דמותו של ג'יי אר, והדבר הקשה עליו לקבל תפקידים שאינם קשורים ב"דאלאס" בשנים שלאחר ירידת הסדרה מן המסכים. ב-1997 הופיע בסדרה כושלת בשם "אורלינס" בה שיחק שופט. הוא ניסה לשנות את תדמיתו כאשר הופיע ללא הפאה הנכרית אותה חבש בעת צילומי "דאלאס". הסדרה ירדה מהמסכים לאחר שידור שמונה פרקים.
האגמן המשיך להופיע בטלוויזיה, ובשנים 2006 ו-2007 הופיע בתפקיד אורח בסדרה "ניפ/טאק". כן הוא ממשיך להופיע בקולנוע. האגמן שיחק תפקיד קטן, אך משמעותי, של מיליונר מסתורי העומד מאחורי אינטריגות בממשל בתקופת ריצ'רד ניקסון בסרטו של אוליבר סטון "ניקסון" (1995), ובשנת 1998 שיחק תפקיד דומה בסרט "צבעי השלטון" בו שיחק בתפקיד הראשי ג'ון טרבולטה, סרט המבוסס על מערכת הבחירות של ביל קלינטון לנשיאות ארצות הברית.
בינואר 2011 הופיע בתפקיד אורח בסדרה עקרות בית נואשות כפרנק קמינסקי, בעלה החדש והמיליונר של סטלה, אמה של לינט סקאבו. דמותו בסדרה מתה מהתקף לב פתאומי, לאחר שהופיע בשני פרקים.
בשנת 2012 שב לגלם את תפקידו הידוע כג'יי אר, בסדרת ההמשך של דאלאס שהופקה על ידי ערוץ TNT בארצות הברית.
חייו האישיים
יחסיו של האגמן עם אמו היו בעייתיים, לאור ילדותו הקשה, גירושי הוריו, ובחירתו בקריירת משחק שעמדה בתחילתה בצל הצלחת אמו. עם מות אביו החורג, ריצ'רד האלידיי, בשנת 1973 התפייס האגמן עם אמו. בשנת 1990 מתה האם. בשנות חייה האחרונות ניהל האגמן עם אמו מערכת יחסים קרובה, וזו הביעה גאווה בהשגי בנה.
נישואיו של האגמן לשבדית מאי אקסלסון, נחשבו לאחת ממערכות היחסים החזקות בהוליווד. לזוג, שנישא בשנת 1954, שני ילדים, היידי קריסטינה (נולדה בשנת 1958) ופרסטון (נולד בשנת 1962). הזוג גר שנים רבות במליבו בקליפורניה ולאחרונה הם התגוררו באוהאיי, קליפורניה.
האגמן הביע דעות המקורבות לשמאל האמריקני, והיה חבר זמן רב ב"מפלגת השלום והחירות", מפלגה בעלת נטיות פמיניסטיות וסוציאליסטיות הפועלת בקליפורניה. האגמן הביע בציבור דעות כנגד ג'ורג' וו. בוש.
לאחרונה התבטא האגמן בזכות מקורות אנרגיה אלטרנטיביים ומדיניות "ירוקה". בסדרת הטלוויזיה האמריקנית "חיים עם אד" הופיע עם אשתו, והראה לשחקן אד ביגלי כיצד להשתמש באנרגיה סולארית. האגמן תמך ב"אקולונומיקה" (Ecolonomics) תורה הטוענת כי כלכלה בריאה יכולה להגיע רק דרך סביבה בריאה. האגמן עצמו נהג במכונית היברידית וכל האנרגיה שנצרכה בחוותו הייתה אנרגיה סולארית.
באוגוסט 1995 נאלץ האגמן לעבור השתלת כבד עקב מחלת כבד הקשורה בצריכת אלכוהול. המחלה, והניתוח שעבר, הביאו לשינוי משמעותי באורח חייו. בעבר השתמש האגמן במריחואנה וב-LSD והיה מכור לאלכוהול. הוא הביע את הדעה כי האלכוהול הרסני מהמריחואנה שכן "בעוד שהאלכוהול הורס את גופך וגורם לך לאלימות, הגראס גורם לך להישען לאחור ולהנות מהחיים". האגמן עבר את תהליך הגמילה של "12 השלבים" ולא השתמש עוד בסמים כלשהם או באלכוהול, ולא עישן. האגמן היה צמחוני והקפיד על תענית דיבור במשך יום בשבוע מטעמי משמעת עצמית.
האגמן היה פעיל בתעמולה כנגד עישון, ובאגודה האמריקנית כנגד הסרטן, שאת האירוע השנתי שלה "Great American Smokeout" הנחה במשך שנים רבות. האגמן שימש גם כתועמלן פעיל בזכות השתלת אברים.
בשנת 2001 הוציא לאור אוטוביוגרפיה שנכתבה בשיתוף פעולה עם סופר בשם טוד גולד, בשם "הלו דארלינ'".
באוקטובר 2011 הודיע כי לקה במחלת הסרטן. ב-23 בנובמבר 2012 מת כתוצאה מסיבוכים הקשורים בסרטן הגרון. בדיווח על מותו הגדיר אותו הניו יורק טיימס כאחד הנבלים האהובים ביותר על מסך הטלוויזיה.
האגמן אמר ל"טיימס", כי לאחר מותו הוא רוצה ששרידי גופתו "יפוזרו על פני שדה בו יגדלו מריחואנה וחיטה, ולאחר כמה שנים יקצרו אותו ויכינו עוגת מריחואנה גדולה מספיק עבור 200 עד 300 אנשים. אנשים יאכלו מעט מלארי". האגמן הותיר אחריו אישה ושני ילדים.
שלח לחבר