הפעל אשף מילוי פרטים
עריכת פרטים כלליים
עריכת מוזיקת רקע
עריכת תבנית אתר
שלח מייל תפוצה
ביוגרפיה
עריכהעפרה אַליָגוֹן (1921 – 23 בדצמבר 2012) הייתה סופרת ועיתונאית ישראלית. ערכה את כתב העת "דבר הפועלת", הייתה כתבת בעיתון "דבר" ולאחר מכן כתבת ב"מעריב" במשך 25 שנה (1960–1985).
אליגון נולדה ב-1921 בפולין. בשנת 1933 עלתה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בשכונת פלורנטין בתל אביב.
בילדותה החלה לכתוב בעיתוני נוער. הייתה כתבת בעיתון "דבר" ובדבר הפועלת. בשנת 1948 החלה לכתוב טור בשם "האמן מאחורי הקלעים" ב"דבר"[1], טור שהמשיך להופיע עם הפסקה באמצע עד שנת 1956[2]. כן כתבה בדבר טורים סיפוריים על דמויות בנוף הישראלי[3], שלאחר מעברה למעריב זכה לשם "בינינו"[4]. כן כתבה טור לנשים בשם "לי לך"[5].
כתיבתה האישית הייתה בסגנון הטורים האישיים של הניו ז'ורנליזם. בהמשך כתבה טורים על ערים ברחבי העולם[6]. בשנת 1969 קיבלה את פרס שלמה מרץ של מסדר ז'בוטינסקי[7]. אליגון גם הביעה את דעתה נגד פגמים שראתה בחברה. היא כתבה נגד שביתות פראיות[8], נגד הפרקטיקה הפרטית של רופאים בבתי חולים ציבוריים[9], על התור לקבלת טלפון[10], נגד שחיקת דמי השכירות לבעלי הבתים שחוק הגנת הדייר חל עליהם ונגד בניית מבני ציבור מפוארים מדי.
בשנות ה-80 סגרה מעגל ושבה לכתוב על אמנים[11].
היא הייתה גם מכתבות האופנה הראשונות בארץ[דרוש מקור].
אליגון הייתה הכתבת (האישה) הצבאית הראשונה[דרוש מקור] וליוותה את הלוחמים בשדה ברבות ממלחמות ישראל: היא ליוותה את יחידה 101 בתקופת "פעולות התגמול" של שנות החמישים, ביקרה ביחידות הלוחמות במלחמת ששת הימים, סיירה בשטחים שנכבשו במכוניתה הפרטית וראיינה מנהיגים ערבים שונים (ביניהם ג'עברי, ראש עיריית חברון), סיקרה את יישובי בקעת הירדן בתקופת "המרדפים"[12] ובמלחמת יום הכיפורים יצאה בשליחות "דבר" לסקר את הטיפול בפצועים תחת התואר "כתבת צבאית"[13]. במלחמת לבנון הראשונה הגיעה לשטח המופצץ ואת רשמיה העלתה בסיפור בשם "סוף עונת הדובדבנים", שבהשראתו נכתב תסריט לסרט בשם זה[דרוש מקור]. היא ביקרה בירדן עוד לפני חתימת חוזה השלום.
כעיתונאית מעורבת חברתית, סיקרה יישובים חדשים עם עלייתם על הקרקע, כתבה על העולים וגם על האוכלוסייה הערבית בישראל. בין מרואייניה לאורך השנים ניתן למצוא את יצחק בשביס זינגר, ארתור רובינשטיין, יצחק רבין,לוי אשכול, פנחס ספיר, חנה רובינא, ארתור מילר ועוד. אליגון כתבה עם רחל ינאית בן-צבי את סיפור חייה "אנו עולים".
במקביל לפעילותה הספרותית בעברית, הייתה אליגון מעורבת בקהילה הספרותית היידית, בכללם יוצרים ואנשי אקדמיה, והייתה מיודדת עם יצחק בשביס זינגר, אתו ערכה סדרת ראיונות בניו יורק. היא תרגמה שירים יידיים, טיפלה וסעדה את גדול המשוררים היידים אברהם סוצקובר, וטיפחה דור חדש של חוקרים ומורים של תרבות היידיש.
היכרותה עם אברהם יצחק לרנר, שהיה חובב תרבות יידית והעריך את אהבתה ליידיש, הביאה אותו להקים קרן לקידום התרבות היידית, לצוות את כל רכושו לקרן ולייעד אותה לנהל את הקרן אחרי מותו[דרוש מקור]. קרן לרנר ליידיש פעלה הן במישור האקדמי - העניקה מלגות לחוקרים מצטיינים בתחום ופרסים לעידוד המחקר, והן במישור התרבותי - בתמיכה בתיאטרון היידיש ובספרים וסרטים המוקדשים לשפה ולתרבות היידיות. אליגון ניהלה את הקרן עד לסגירתה בשנת 2011.
עפרה אליגון כתבה כ-1,500 סיפורים קצרים שהתפרסמו ב"דבר השבוע", ב"מעריב" ובמוספים ספרותיים. כמו כן כתבה ותרגמה שירים למקהלת צדיקוב (פעמונים), למחזמר "צלילי המוזיקה" לתוכניות ברשות השידור, ולזמרים שונים, בהם אסתר עופרים, בני אמדורסקי, עדנה גורן, דליה פרידלנד, שמשון בר נוי ואלכסנדר יהלומי.
בתה תלמה אליגון-רוז היא סופרת, משוררת, פזמונאית, מלחינה ומפיקה מוזיקלית.
עפרה אליגון נפטרה ב-23 בדצמבר 2012, בגיל 91, נקברה בבית העלמין טרומפלדור בתל-אביב.
ספריה
- מספר אחד נפגע: סיפור חייו של הטייס סרן ארנון לבנת ז"ל, תל אביב: אל"ף, תשל"א 1970.
- להוציא צליל מן החיים, רמת גן: כנרת, 1985.[14] (סיפורים)
- צימוקים ושקדים מרים, חולון: כנרת, 1996. (אוסף סיפורים רפורטז'יים קצרים, שחלקם הופיעו בטורה ב"מעריב" וחלקם חדשים)
- כשאמא ואבא היו ילדים; איורים: דני קרמן; עורכת הספר: יעל גובר; אור יהודה: כנרת, 2009.[15] (סיפורים לילדים ונוער, שראה אור בהוצאת כנרת בשנת 2009, ובו תיאורים מההווי המשפחתי שלה, על אודות בעלה, אליק אליגון המנוח, וילדיה תלמה וגיורא)
שלח לחבר