הפעל אשף מילוי פרטים
עריכת פרטים כלליים
עריכת מוזיקת רקע
עריכת תבנית אתר
שלח מייל תפוצה
ביוגרפיה
עריכהשלומית הירשפלד - קווים לדמותה.
שלומית נולדה בקבוצת דגניה ב' בשנת 1945 להוריה ברוריה ואברהם הירשפלד שהיו ממייסדי הקיבוץ.
היא אחותם הקטנה של עמירם יבדל"א ודבורה ובינה הירשפלד ז"ל.
שלומית היתה נערה מוכשרת ומלאה בשמחת חיים.
היא היתה אומנית בלב ובנפש ואת יצירותיה וכתיבתה ניתן לראות בתמונות שבאתר.
שלומית סבלה ממחלה שגרמה לה סבל רב, אך על אף חולייה היא היתה מקסימה ושובת לב.
שלומית לא נישאה ולא נולדו לה ילדים אבל היא ידעה הרבה אהבה בחייה לצד הסבל והכאב.
שלומית היתה אישה נעימה, טובת לב ואהובה.
את חייה היא סיימה בבית החולים בנהריה, אליו נשלחה חולה מהמעון בו שהתה באותה העת.
יצירותיה של שלומית הן שילוב מרתק של הבעה וכישרון וראיית העולם על עוולותיו בצורה ישירה ומדוייקת. יצירתה מבטאת הרבה מהסבל שחוותה, האלימות, מעמד האישה, אבל יש בה גם הרבה ארוטיקה, נשיות ואהבה לטבע ולחי.
שלומית הובאה לקבורה בביתה שבדגניה ב' מלווה בהרבה מאוהביה.
יהיה זיכרה ברוך.
העדפות
עריכה 2.8.2017שלושים לשלומית.
מה כל אחד מהנאספים פה, לוקח אתו משלומית?
לכל אחד יש את השלומית שלו.
אם אני מנסה לשים את האצבע במדויק על תרומתה של שלומית להווייתי אז זה די לא מחמיא לראות היכן האצבע נעצרת.
הסיבה לכך היא ששלומית מעוררת בי את תחושת האשם. לכאורה אין לי שום סיבה להיות אשם על מהלך חייה של שלומית. לא אני הריתי אותה. לא אני גידלתי אותה. אין לי כל ד.נ.א משותף איתה שיכול היה לתרום למצבה הבריאותי. אני לא בן כיתה שלה – אני גם צעיר ממנה ב 19 שנים. קשר אפסי לכאורה.
אז למה אני מעמיס על עצמי את משא האשמה הזה? כי ברגע שהתחברתי אל שלומית אז לא יכולתי שלא לשאול את עצמי שאלות של: האם אני עושה מספיק כדי שלשלומית יהיה טוב בעולם הזה? האם אני הופך עבורה שולחנות? האם אני מרים קול היכן שצריך כדי להגן עליה? האם אני איתה מספיק?
אלו שאלות שרוב התשובות שאני משיב לעצמי עליהן הן לא, לא, לא ולא.
מסתבר ששני משפטים עממיים, שעל אף היותם קלישאתיים, הם מאוד נכונים במקרה של שלומית.
הראשון הוא די ברור: מי שנדפק פעם אחת נדפק פעמיים ואף הרבה יותר. אוי כמה שהחיים דפקו את שלומית שלנו...
המשפט השני הוא: כל מציל – נהפך לקרבן. זה משפט קצת מסובך להבנה אבל מי שכבר ניסה להציל בעבר מבין אותו היטב. אנחנו באים לעשות טוב ויוצאים די עלובים מהעניין.
עם שלומית זה קרה לי יותר מפעם אחת. זה קרה לי שסידרנו את הדירה שלה והיא חשדה בנו שלקחנו ממנה חפצים. זה קרה לי שהיא ביקשה כסף מדגניה והסברתי לה שדגניה לא תיתן כי לא נותר פה מי שידבר עבורה, וגם את זה היה לה קשה לקבל. וכל פעם שנפרדנו והרגשתי שאני משאיר אותה לבדה בבית החולים או במקומות אחרים, אז היתה בי תחושת אשמה .
אבל שלומית היתה אישה נהדרת. חכמה. יצירתית, מלאת הומור. לא קוטרית. שמחה מטבעה וטובת לב.
זאת המתנה שקיבלתי ממנה – השהות המעטה והמיוחדת כל כך - במחיצתה. העיניים הטובות, שלעיתים היו שמחות ולעיתים עצובות שמביטות בי או בנו ואף פעם אני לא יודע לומר מה המחשבות שמסתתרות מאחוריהן וכיצד אנו נראים לה.
שלומית לא היתה בהגדרה כלום עבורי אבל היא היתה לי סמן מאוד חזק וכואב על התנהלותנו עם אנשים שהם לכאורה חריגים בחברה.
זה הזמן לבקש ממך סליחה שלומית.
עידן.
שלח לחבר