הפעל אשף מילוי פרטים
עריכת פרטים כלליים
עריכת מוזיקת רקע
עריכת תבנית אתר
שלח מייל תפוצה
ביוגרפיה
עריכהמעבר לאתר הרישמי של אמנון רותם-בר
https://rotembarstudio.wixsite.com/amnonrotembar
אמנון רותם בר
(עם סתימת הגולל)
אמנון, בנם הבכור של סטפן ואליס רוטנברג נולד במרחביה לפני 72 שנים. בן בכור לארבעת ילדיהם. ככל הנערים בקיבוצי השומר הצעיר דאז, אשר התחנכו במוסדות חינוכיים מרכזיים נשלח אמנון ללמוד במשמר העמק.
בהיותו בכתה י"א פרצה מלחמת השחרור. אמנון בן ה- 17 השתתף בקרבות ההגנה על משמר העמק ונטל חלק בקרב על צפורי, כל זאת מבלי שצורף רשמית לשורות הצבא. עם תום הקרבות חזר לספסל הלימודים. בהיותו בן 20 התגייס לצה"ל והיה במחזור הראשון של הנח"ל. בזכות נסיונו הקרבי נשלח ישר לקורס מפקדים.
עם שחרורו מהצבא נסע במסגרת חילופי נוער חקלאי לארה"ב ובשובו ארצה נשא לאשה את בת דגניה ב', נחמה תבל"א, אותה הכיר במהלך שירותם המשותף בנח"ל.
באותה תקופה כאשר בני זוג שבאו משני קיבוצים שונים, התקשו להחליט באיזה קיבוץ לבחור, הם היו מתגוררים שנה אחת בכל אחד מהקיבוצים, ולאחר הניסיון הכפול היו מחליטים היכן לקבוע סופית את משכנם.
לאמנון ולנחמה היה קשה להכריע בסוגיה זו. הם החלו את חייהם המשותפים בקיבוץ מרחביה, שם נולד בכורם שי, עברו לדגניה ב', חזרו למרחביה, שם נולד חן, ולבסוף בשנת 1961 קבעו באופן סופי את מושבם בדגניה ב'. כאן נולדו זיו ורותי.
אמנון חונך על עקרונות השוויון והצדק ולפיהם חי. כל אימת שנראה היה לו כי מעשה כל שהוא בקבוצה, אינו עומד במבחן הצדק המוחלט, הקים קול זעקה רמה ונלחם לתיקון העיוות. כמי שהאמין בדרך חיינו השיתופית, זכה ושלשה מארבעת ילדיו חיים עד היום בדגניה ב'. אין לי ספק שאמנון שאב מכך הרבה נחת. הוא השקיע רבות בחינוך ילדיו ושימש להם דוגמא אישית. משפחת רותם בר ידועה בקרבנו כמשפחה חמה ומלוכדת, ולאמנון חלק רב בכך.
לאמנון היו כישורים טכניים וידיים טובות. הוא עבד בפלחה וחינך דור של עובדי אדמה ונהגי טרקטורים. כל הצעירים שעבדו אתו עדיין זוכרים איך לימד אותם לפתוח תלם ישר כסרגל.
מהפלחה עבר לגן הנוי, משם לנגריה ולאחר פרק זמן בבית ירח עבר לענפי התעשייה שלנו: מרססי דגניה ודגניה סיליקון. בכל מקום בו עבד התמיד במשך שנים לא מעטות והיה מוציא מתחת ידיו עבודה נקייה ומדוייקת.
מעטים ידעו שאמנון לא היה בריא. עוד בנעוריו לקה בליבו אך הוא לא נתן לעובדה זו להפריע לו במהלך חייו.
לפני עשרים שנה עבר אירוע מוחי. הוא שותק חלקית בפלג גופו השמאלי והתקשה בדיבור. בעקשנות האופיינית לו ובזכות עזרתה המסורה של נחמה הוא נלחם והצליח להחזיר את עצמו למעגל העבודה.
בשנים האחרונות החל ליבו לבגוד בו. תחילה הוחלפו מסתמים ומאוחר יותר הושתל בו קוצב לב. בחדשים האחרונים נחלש מאוד והחליט לעבור ניתוח להחלפת המסתמים. הרופאים אשר ידעו כי הניתוח הינו מסוכן וספק אם יוכל לעמוד בו, ניסו להניאו מהחלטתו הנחושה להינתח, אך אמנון לא ויתר. הוא טען כי במצבו הנוכחי אין לו איכות חיים ואין הוא חפץ בחיים כאלה.
לפני שלושה חודשים נותח. אמנון אמנם התעורר מן הניתוח אך תקוותו כי איכות חייו תשופר נכזבה. אמנון השלים, הרים ידיים ושאל את נפשו למות.
ביום ששי, נתמלאה בקשתו והוא עצם את עיניו לנצח.
לנחמה, לשי, חן זיו ורותי, לכלותיו, לחתנו, לשנים עשר נכדיו, לאחיו ואחותו, שלוחים תנחומינו.
יהי זכרו ברוך
כאשר הבין אמנון כי הניתוח אליו הוא הולך עלול להיות בבחינת דרך שאין ממנה חזרה, הוא כתב מכתב פרידה. הוא הצפין את המכתב ואת סוד קיומו גילה רק לבתו רותי, אשר נצרה את הסוד בליבה.
שלשום כאשר התבשרה המשפחה על מותו נפתח המכתב.
בנו חן יקרא את המכתב.
אמנון, אני מקווה כי אעמוד בציפיותיך וכי דברי לזכרך אכן יהיו לרוחך. בשם חברי לוועדת הנצחה אומר לך כי לא הכבדת עלינו. צר לנו כי כה מוקדם נאלצנו לשרת אותך.
העדפות
עריכההספדים
עריכהזכרונותי מאמנון.
אמנון הוא אביו של חבר ילדותי ובן כיתתי זיו.
היות שזיו ואני בילינו הרבה ביחד, אז לא מן הנמנע שיש לי אי אלו חוויות וזכרונות מהאיש.
זיו ואנוכי הקמנו פינת חי קטנה ליד מבנה הנגריה בכניסה לקיבוץ. אמנון תמך בנו לאורך כל הדרך הן בעזרה בהשגת בעלי החיים שאותם הוא הביא לנו כתשורה מהדודים ביטבתה. בנסיעה ארוכה ברכב טרנספורטר לא ממוזג בחום אוגוסט, הגיע אותו הטרנספורט, ורק אלוהי התרנגולות, האווזים והברווזים, הפניניות והארנבות - הוא יידע לומר כיצד כל הכבודה הזאת הצליחה להגיע בחיים עד לעמק הירדן.
אולי זיו יזכור את המסע ההוא ותלאותיו וירחיב על כך בהמשך, אבל מה שלי זכור הוא הופעתו של הפולקסווגן ההוא, העמוס בביבר שלם ומקרקר, כשהוא חונה ליד פינת החי שלנו באיזה בוקר קייצי אחד וממנו יוצאים כמו מתיבת נוח, אינספור חמדות דרומיות שהולאמו מפינת החי של יטבתה.
זכרון נוסף שעולה לי הוא בעזרה שאמנון הושיט לנו בבניית הגדר שהקיפה את פינת החי. בין עצי האיקליפטוס שבצילם מיקמנו את הפינה שלנו, החלטנו שצריך להתקין גדר מסודרת כנגד חמדנים וחורשי רע. אני מניח שגם את הגדר עצמה (ואוי כמה שאהבנו אז גדרות...) השיג לנו אמנון (אם כי אני זוכר היטב שלידידי זיו תמיד היו יכולות שכנוע וחפירה שבדרך כלל הקנו לו את כל מבוקשו וגם כשהיה מדובר בלהתעמת אל מול המבוגרים).
אמנון שעבד כנגר ומנהל הנגריה הצמודה לפינתנו הביא חוטי ברזל, פלאייר ועוד אי אלו אינסטרומנטים שיעזרו במשימה. זיו הצעיר שאף לו היו ידי זהב (וגם עד היום מן הסתם), היה עזר כנגדו, וכך האב המזוקן והבן הג'ינג'י עבדו ראש אל ראש במתיחה וקשירת החוטים עד שנמתחה גדר לתפארת ואפילו שער יפה הותקן בה לגאוותינו, ובהחלט היה במה להתגאות. ("הטמן את הפלאייר" כך היה הוא אומר לזיו וכוונתו היתה לומר "שים אותו בצד" - אני אזכור פסוק זה לדיראון עולם).
אפיזודה נוספת היא אפיזודה שמאוחר יותר הפכה להיות לסיפור קאלט עולמי, שעד היום כל אתר רוחני או שמאני/מיסטיקני מתהדר בו כתובנה קוסמית.
וסיפור שהיה כך קרה: היתה לנו מדגרה קטנה וביתית שאמנון בנה לנו (איך לא?) ובה הדגרנו ביצים שונות מיבול פינתנו. (את המדגרה הראשונה לקחנו מבית החינוך ששם אבי שלי שהיה מורה לטבע איפשר לנו להשתמש בה בימי החופש הגדול עת עמדה היא חפה מפעילות לימודית), שני אנשים מוכשרים שהם אמנון ומאירק'ה זית, העתיקו את דגם המדגרה ובנו זוג מדגרות משובחות לצאצאיהם. (להד זית ויריב דרור היתה פינת חי מתחרה... שזה עוד סיפור...).
המדגרה עמדה בבית של זיו בחדר הביטחון. מאותם אווזים לבנים ועזי מצח שהגיעו מיטבתה הרחוקה, נטלנו אי אלו ביצים להדגרה. התהליך היה מעניין ותוך כדי למדנו גם כיצד לזהות שאכן הביצה מופרית ומתפתח בה אפרוח (עושים קונוס של גליל נייר כהה, שמים בקצה הרחב את הביצה מול האור ומביטים דרך החריר האחורי בחושך ואל מול מנורת קריאה בלבד, ואז מתקבל ממש צילום אולטרסאונד של תוככי הביצה עד רמה כזאת שאפילו ניתן להבחין בתזוזה של האפרוח בביצתו) ועוד שאר עניינים מופלאים מבית מדרשו של עולם הטבע.
בקיצור - ואל הדרמה נתקדמה: צהריים אחד היינו ביחד בחדרו של זיו כשהחלה בקיעת ביצי האווזים המודגרות. התהליך לוקח לעיתים שעות ואנחנו שסבלנותינו, סבלנות ילדים, קצרה היתה וליבינו חומל ומבקש להושיע, עזרנו לאפרוחים המתקשים לבקוע וקילפנו מהם את הקליפות. אממה... יודע כל רוחני ומיסטיקן (וגם סתם איש טבע קונבנציונאלי), שלטבע לא כדאי וגם לא מומלץ לעזור. וכך יצא שאפרוחי האווזים שניטלה מהם ההתמודדות החשובה של הבקיעה, ההתגברות וההתקשחות - מהר מאוד נפחו את נשמותיהן הצעירות, האומללות והמדובללות.
אמנון שישן שנ"צ בחדר הסמוך, התעורר לשמע התכונה שבחדר הביטחון ויצא אלינו עם תחתונים לבנים ופרצוף לא מבסוט. כשהוא שמע על הדרמה שהתחוללה הוא נזף בנו בחומרה ואמר שאסור להחיש את מה שדורש זמן ואין לעזור לאפרוחים בבקיעה כי סופם יהיה מר ונמהר - ולהלן ראו את שאכן קרה. למדנו שיעור גדול וחשוב של הטבע באותו צהריים ארור, שעד היום אני מיישם אותו בחיי הבוגרים (תן להם להסתדר וללמוד בדרך הארוכה).
עם השנים התבגרנו ואמנון כבר היה פחות נוכח - בחיי לפחות. זיו ואני נפרדנו לדרכים שונות ואמנון חזר להיות עוד חבר בקבוצה שמדי פעם פוגשים על הקלנוע האדום והמיושן שעליו הוא דהר כשהוא עמוס בגומיות סיליקון ושאר אביזרים. הוא תמיד היה איש עמל ועשייה וידיו הטובות היו לשם דבר בדגניה ב'.
מה שמוזר לי הוא שאחרי שביליתי לא מעט שעות אצל זיו ואצל משפחת רותם בר אז סך זכרונותיי איננו גדול. אני כן זוכר את שתיית הקפה של ארבע אחר הצהריים אצל הרותם ברים, (נס קפה של עלית מוקצף עד חורמה עם הרבה סוכר ועם הרבה חלב), את ההליכה של שנינו לבקר אצל סבתא תמר שהיתה מכבדת אותנו בחמוצים טריים שרק עשתה לפני יומיים (אליפות של ממש), ועוד כמה טיולים משפחתיים משותפים (אחד לסיני) אבל זה בערך הכל.
בגלריית התמונות ניתן לראות שברבות הימים נמצא עוד חיבור בין אמנון וביני וזה התשוקה לצילום טבע. אמנון הרבה לצלם טבע (וגם לפחלצו) ועד יומו האחרון היה מכור לסרטי טבע של נישונאל ג'אוגרפיק, כיאה למי שהטבע זורם בדמו. אני מצרף למטה סיפור על מסע שערכנו זיו ואני כדי לנסות ולהביא את הפוחלצים של אמנון לדגניה. (השמות שונו לצורך הסיפור).
את אמנון הבאתי למנוחה אחרונה ביחד עם רז גיסו האהוב מתל השומר, ששם היה מאושפז בימיו האחרונים. הנסיעה הזאת צולמה לכל אורכה.
אלו זכרונותיי מאמנון ומתרומתו להיסטוריה האישית שלי.
יהי זכרו ברוך.
עידן.
ארון הפוחלצים.
היה זה בחופש הגדול של שנת 77' . היינו במעבר שבין כיתה ז' לח'. אגדה הסתובבה אז בין מדרכות הקיבוץ על אבנר פוחלץ האגדי שפחלץ את כל מה שזז מסביבו וגם את מה שכבר פסק מלזוז.
אבנר הביא את אהבתו לטבע, לשיאים חדשים בכך- כשגם כשלא היה בטבע ממש, עדיין היה מוקף בכל הפאונה של ארץ ישראל הישנה והטובה בין שלל פוחלציו שמילאו כל מדף או ויטרינה פנויה בחדרו.
היו לו שם באוסף הפוחלצים, חתול ביצות ענק בפוזיציה קרבית ונמייה שעירה וחדת שיניים. קרקל שחור ציציות טרם זינוק ושועל אדמוני יפה ומזוגג עיניים. ברווזים חורפים שנקטלו טרם שובם אל מחוזות האביב וחסידה שטעות טיפשית בניווט עלתה לה בחייה.
עיטים שנקטלו בגלל דעות קדומות וציפורי שיר צבעוניות משופדות כמו מרשמלו על כנים מעץ בוהקים מעודף לכה.
כמו כן היו לו באוסף נחשים פתלתלים שטובעו בפורמלין וזוחלים אחרים שאיתרע מזלם לחצות את נתיבו כשהוא במצב רוח פיחלוצי.
בקיצור "בית גורדון" קטן ומושלם משל עצמו. אפילו פוחלץ נדיר של לוטרה - "נזר המפחלצים בהתגלמותו" - היה לו באוסף שלו, והאגדה מספרת על כך שיום אחד המתין לה אבנר במשך יממה שלימה על הגשר שמעל לאחד מיובלי הירדן, בידיו החזיק סלע כבד וכולו דריכות וריכוז.
וכך שעות ארב לאותה לוטרה זריזה ויפיופית, שאז בימים ההם, עדיין שכשכה במימיו הצלולים של הנחל. ואז ברגע הנכון, בדיוק "בדסיסיב מומנט", הוא הפיל את הסלע על ראשה של הלוטרה שמתחתיו - שעלתה ללגום את לגימת האוויר האחרונה של חייה. הפגיעה היתה במיומנות שכזאת, שאמנם קטלה את היונק המרשים באיווחת אבן חלולה אך לא קלקלה את פוטנציאל הפיחלוץ שהיה גלום בפרוותה המדהימה.
אבנר היה אבא של בן כיתתי וידידי להרפתקאות ילדות לא מעטות. חלפו שנים ואבנר זה מזמן פסק ממנהגו הלא מאוד הומניטרי- פחלוץ שיטתי של הפאונה הישראלית. להגנתו ניתן לומר שראה במעשיו אלו שליחות חלוצית "לשימורו" של הטבע לדורות הבאים מתוך הכרה נבואית שהרבה זמן זה לא יחזיק מעמד בתיעוש שחונק אותו מכל עבר.
אבל האגדה על ארון הפוחלצים המרשים שלו טרם דעכה ויודעי דבר סיפרו שאי שם, בחדר הטבע שבקיבוץ מרחביה- הלא הוא ערש הולדתו של אבנר טרם נישואיו ומעברו לקיבוצינו עדיין יושבים להם בהוד והדר ובתנוחות תיאטרליות, טבולים בהרהרי נפטלין ופורמלין, כל אותם האומללים שידו של אבנר השיגה אותה וקיבעה אותם לדיראון עולם עם הבעות שונות ומשונות על פניהן המיוסרות למען לא ייעלמו וישכחו מהתודעה הקולקטיבית.
וכך יום אחד הזמין אותי בנו, ידידי, למסע טריומפאלי למרחביה שבעמק יזרעאל בכדי לנסות ולאתר את האוסף של אביו ולהעלות את עצמותיהם ונוצותיהם של יקיריו- הביתה לדגניה ב'.
יצאנו לדרך ביום קיץ לוהט בעיצומו של החופש הגדול. למיטב זכרוני הצטיידנו בקלקר מים, דבר שהתגלה כחלק היותר חכם בכל ההרפתקה הזאת. התגלגלנו קודם אל בירת העמק הלא היא המעצמה הגרעינית הלוהטת - עפולה. משם באוטובוס לוקאלי ישן ולא ממוזג עשינו את דרכינו למרחביה.
הגענו לקיבוץ ושמנו פעמינו אל עבר בית הטבע המפורסם. הימים ימי החופש הגדול ובית הטבע נעול על סורג ובריח.
דרך חלונותיו הגדולים יכולנו להבחין בארון הנחשק, עומד לו קוממיות עטוי שחורים וזגוגיותיו נוצצות באור חמה זיווני המפציע מבעד החלונות. אבל אינוונטר הפוחלצים היה נחות מזה שהאגדה ידעה לספר.
בתחקיר שנעשה 30 שנה מאוחר יותר, ידע ידידי לספר לי, שהוא זוכר מאותו המסע את שנינו עומדים נדהמים אל מול פוחלץ מרשים של טווס פרוש מניפת נוצות, הזוהרות בצבעי ירקרק מתכתי ממש כמו באותו היום שבו הקפיא אותו אבנר אביו לעולמי עד ולא איפשר לו עוד להתפאר בנכסיו.
אני לא זכרתי בכלל אם כל המסע הזה היה חלום או מציאות. נראה לי מעט מופרך ששני ילדים בגיל בר מצווה יעלו לבד על אוטובוס וייסעו למן הרפתקה מוזרה שכזאת עם קלקלר וגם יחזרו ממנה בשלום כאילו כלום לא קרה. אבל ידידי אישר את אשר זכרתי ועליו אני סומך.
חדר הטבע על פוחלציו, לא פתח את שעריו לשני בני העמק החמדנים. הוא נשאר סגור ומוברח על בריחו וכל אוצרותיו נותרו בתוכו. כמה נאיבי היתה המחשבה שפשוט ניכנס לשם בגאווה של יורשים וניקח איתנו את כל האנוונטר בחזרה ליוצרו.
את דרך הנכאים בחזרה הביתה עשינו בחום הגדול של חודש אוגוסט, שותים מדי פעם ומנחמים איש את רעהו על כך שבמילא לא היינו מצליחים להביא את כל השלל הביתה באוטובוס של אגד ועוד עם החלפת קו בתחנה מרכזית עפולה. כשהגענו לטבריה וחיכינו לאוטובוס לעמק נטפל אלינו יהודי מבוגר ולא מאוד אסתטי וביקש שניתן לו לשתות מהקלקר שלנו. ניסינו להתחמק אבל הוא עמד על שלו. בלית ברירה הרפינו את אחיזתנו בקלקר והוא לקח אותו והצמיד את פיו לפיה תוך שהוא יונק בשקיקה ובקול גדול והמים ניגרים לתוכו וגם על חולצתו הפתוחה והמלוכלכת. כשסיים לרוות את צימאונו האדיר הוא החזיר לנו את הקלקר ואף הפליט משהו כמו: "תודה תודה, אתם באמת ילדים טובים. מאיפה אתם...?"
למזלנו ולפני שהתפתח דיון עם אותו אדם שנראה לנו זר ומפחיד הגיע האוטובוס הגואל ושנינו מיהרנו לקפוץ לתוכו.
ירדנו בכניסה לדגניות והלכנו בחום את דרך הכניסה. בשלב מסוים ידידי שהיה בעליו של הקלקר הריק זרק אותו במיאוס וברוגז לתוך המטע. "אין סיכוי שאני שותה מהקלקר הזה בחיים יותר ומצדי שאבא יכעס עליי ויפחלץ גם אותי אם הוא רוצה."
הבנתי לליבו. גם אני לא הייתי מצמיד יותר את פי לקלקר הזה אחרי המחזה שראיתי בטבריה.
חזרנו הביתה סחוטים, צמאים, מזיעים ומעט מצוברחים . לא פוחלצים, לא נעליים וגם לא קלקר. אני לא יכול לשחזר את תגובתו של אבנר פוחלץ למשוגותיו של בן זקוניו האדמוני, אבל היות ולימים, הוא נודע כציניקן וריאליסט מובהק, אני משוכנע שהיו לו, דבר או שניים, לומר על אותה פרשה של החזרת הפוחלצים שלא יצאה לפועל.
על הקלקר לא דיברו ואני מניח שידידי, שלא היה כבד פה, העביר במניפולטיביות ובדמעות את אימו לצידו, כדי שתעזור לו להגן על מהלך זריקת הקלקר לבננות. אמו, שהיתה אחות היישוב אישרה ואף שיבחה אותו בפני אביו שאכן "הילד פעל נכון לאור התפרצות מחלות זיהומיות כאלו ואחרות באותו הקיץ". אז הכל נגמר פחות או יותר בשלום ואפשר לומר שחזרנו כמעט כפי שיצאנו, עם מעט הישגים אבל עם הרפתקה קטנה.
חלפו שנים רבות מאז ורק לפני ימים אחדים הועלה הנושא בעקבות טיול למדרשת שדה בוקר וסיבוב בפוחלציה המעוררת רחמים שקיימת במקום.
גם שם, ארסנל הפוחלצים לא היה בשיאו. בין עופות המדבר דחף מישהו ביד חובבנית פוחלץ של ברווז מרית שאינו "במקומו הטבעי".
הקרקל היה מאובק ומרופט ציציות וכך גם הצבי שנראה זערורי ומעט דיכאוני.
הצבוע היה נוגה אם כי עדיין מרשים במידותיו הטובות ופיו של השועל היה פתוח וחשף בעיות חניכיים שמרמזות על הבל פה לא נעים.
כך גם היו יתר חברי אותה הוויטרינה, כל אחד ובעיותיו הוא.
או אז לפתע, בחומו של אותו היום, שבה ועלתה לה לעיני רוחי הלאה, אותה נסיעה מוזרה בחומו של קיץ 77 ' ועייפות גדולה ירדה על עפעפיי אולי מעוצמת הזיכרון ואולי מריחו המתקתק של הנפטלין.
שלח לחבר