זיגמונד פרויד 1856-1939

העדפות

תחילת דרכה של הפסיכואנליזה

פרויד הבחין ששיטות הטיפול הקונבנציונליות שהיו נהוגות בזמנו, כולל היפנוזה, לטיפול בהיסטריה ובנוירוזות אינן יעילות. בתקופה זו החל להרהר גם בקונפליקטים מינייםכמקור לנוירוזות של נשים. כתוצאה מכך החל בשנת 1893 לכתוב ספר יחד עם עמיתו יוזף בְּרוֹיֶר, בשם "מחקרים על היסטריה" (Studien über Hysterie), שבו תוארה שיטת טיפול חדשה שבוצעה על ידי שיחה עם המטופל. במהלך הטיפול ביקש פרויד ממטופליו לדבר על קשייהם תוך כדי שכיבה על ספה. הוא עודד אותם לומר כל מה שעולה בדעתם – שיטה הנקראת כיום "אסוציאציות חופשיות". הספר פורסם בשנת 1895.
המקרה הראשון שבו נערך טיפול בשיטה זו, ואשר מתואר בספר, התרחש כבר ב-1880 – הטיפול של ברוייר בחולת ההיסטריה "אנה או". לקראת כתיבת הספר חזר פרויד למקרה זה, ופיתח תאוריה לפיה השיחה עם המטופלים עשויה ליצור קתרזיס, לעורר זיכרונות ולשחרר רגשות חזקים, וכך להביא להקלה בתסמינים הגופניים, כפי שהתרחש אצל אנה או.
במהלך 1895 המשיך פרויד לפתח רעיונות פסיכולוגיים על נושאים כגון מלנכוליה, פרנויה ופוביות, וכן החל לפרש את חלומותיו. ב-1896 פרסם את "האטיולוגיה של ההיסטריה" (Zur Ätiologie der Hysterie), שם הופיע לראשונה המונח "פסיכואנליזה". במקביל המשיך פרויד במחקרים נוירולוגיים עבור נותנאגל, ופרסם ב-1897 את מחקרו "שיתוק מוחין בילדים".
ב-1896 נפטר אביו, ופרויד שקע במהלך האנליזה-העצמית שלו באבל ובהרהורים על העבר, על יחסיו עם אביו, ועל הקשר שלהם לתאוריות פסיכולוגיות. בתקופה זו פיתח את "תאוריית הפיתוי" השנויה במחלוקת, שלפיה נוירוזות בבגרות נובעות מטראומה נפשית בעקבות התעללות מינית של הורה בילדו. הוא זנח את התאוריה במהלך 1897. הוא הבין שלא כל הנוירוזות של מטופליו נובעות מטראומה מינית שבאמת התרחשה בילדות, כפי שהם תיארו במהלך ההיפנוזה והטיפולים בהם, אלא שמדובר בפרי דמיונם ובמשאלת ילדות בלבד של המטופלים כלפי הוריהם. בהמשך פיתח בעניין זה את הרעיונות על תסביך אדיפוס. עמיתו של פרויד, ברויר, התנגד לרעיונות אלו על המיניות בילדות והקשר שלה לנוירוזות, ולכן בתקופה זו נפרדו דרכיהם.
במהלך השנים הבאות החל פרויד לחשוב על הקונפליקטים המיניים והמשאלות הסמויות של האדם, כתכנים שכל אחד מנסה להדחיק אל הלא-מודע שלו. תכנים אלו עשויים לצוץ ולבוא לידי ביטוי בדרכים שונות, בעיקר באמצעות החלומות של האדם. לפיכך טען פרויד כי פירוש חלומות אלו עשוי לתרום להבנת הקונפליקטים הלא מודעים, וכך למעשה להוות את "דרך המלך אל הלא-מודע", כהגדרתו. ב-1900 פורסם ספרו החשוב "פשר החלומות" (Die Traumdeutung), שבו כתב על רעיונות אלו, ותיאר ניתוחים של עשרות חלומות של מטופלים. ב-1901 פורסם ספרו "פסיכופתולוגיה של חיי היומיום" (Zur Psychopathologie des Alltagslebens), ובו תיאר לראשונה את מה שנודע מאז בכינוי "פליטה פרוידיאנית" – פליטת-פה או פליטת-קולמוס שמהווה אף היא הצצה אל הלא-מודע של האדם.
ב-1902 קיבל פרויד משרת פרופסור באוניברסיטת וינה. הוא נהג לכנס את עמיתיו מדי שבוע לדיונים בשיטתו, במה שכונה מאז "החברה הפסיכולוגית של יום רביעי". ב-1905 פרסם שני ספרים: "שלוש מסות על התאוריה של המיניות" (Drei Abhandlungen zur Sexualtheorie), שבו פרש את רעיונותיו לגבי מיניות בילדות, ותיאר מושגים כגון תסביך אדיפוס, קנאת פין וחרדת סירוס; וכן הספר "הבדיחה ויחסה ללא-מודע" (Der Witz und seine Beziehung zum Unbewußten), שבו העלה את הרעיון כיהומור או סרקזם הוא אחת הדרכים שבהן מאפשר האגו לתוכן מאיים לא-מודע להתבטא במודעות באופן מותאם ומקובל בחברה.
ב-1906 החלה היכרות ארוכת שנים של פרויד עם קרל גוסטב יונג, והם החלו להתכתב על הרעיונות הפסיכואנליטיים. תומכים נוספים שלו בתקופה זו היו שנדור פרנצי,ארנסט ג'ונס וקרל אברהם. אוטו ראנק התמנה באותה תקופה למזכיר "החברה הפסיכולוגית של יום רביעי", ששמה שונה ב-1908 ל"החברה הפסיכואנליטית הווינאית". ב-1908 התקיים הכינוס הפסיכואנליטי הבינלאומי הראשון, בזלצבורג. באותה שנה יצא ספרו "המוסר המיני 'התרבותי' והעצבנות המודרנית" (Die 'kulturelle' Sexualmoral und die moderne Nervosität). ב-1909 פרסם פרויד את "הַאנְס הקטן – אנליזה של פוביה בילד בן חמש", בו הציג את המקרה המפורסם של האנס הקטן, תיאור המקרה הראשון של טיפול פסיכואנליטי בילדים – האנס סבל מפוביה ספציפית מסוסים, ופרויד טיפל בו באמצעות פרשנויות המבוססות על תסביך אדיפוס, שלפיהן האנס הִתִּיק את חרדת הסירוס מאביו אל חרדה מסוסים.
ב-1909 ביקר פרויד בארצות הברית והרצה באוניברסיטת קלארק, בלוויית יונג ופרנצי. הוא ייסד את כתב העת הראשון לפסיכואנליזה, ומינה את יונג לעורכו. בתקופה זו החלו בקיעים ראשונים בתמיכתם של עמיתיו: מקס אייטינגון, מתומכיו בציריך, החל לבקר את דעותיו, אלפרד אדלר התפטר מ"החברה הפסיכואנליטית הווינאית", ובהמשך הצטרפו אחרים לביקורת. מ-1911 גבר המתח בין פרויד ליונג, ב-1912 פרסם יונג את "הפסיכולוגיה של הלא-מודע", בו התרחק מרעיונותיו של פרויד, ובעקבותיו התפטר מתפקיד עורך כתב העת הפסיכואנליטי ומנשיאות האגודה הבינלאומית לפסיכואנליזה, והתנתק מפרויד. לפרויד מצידו הייתה סבלנות מועטה לעמיתים שחרגו משיטתו הפסיכואנליטית. ב-1914 תקף בחריפות את יונג ואת אדלר במאמרו "דברי ימי התנועה הפסיכואנליטית", שנודע בכינוי "הפצצה", והעמיק את הקרע בינו לבין עמיתיו.
ספרים ומאמרים חשובים נוספים שפרסם פרויד בתקופה זו, הם "על הטיפול בפירוש חלומות בפסיכואנליזה" (1911), "על הנרקיסיזם" (1914), וכן "טוטם וטאבו" (Totem und Tabu;‏ 1913), שבו תיאר את גישתו כלפי מקורות התרבות והדת, בתגובה למאמריו של יונג בנושא. במקביל ייסד ב-1912 כתב עת פסיכואנליטי בשם "אימאגו" (Imago), ומינה את אוטו ראנק לעורכו, וכן המשיך לקיים פעם בכמה שנים את הקונגרס הפסיכואנליטי הבינלאומי. במהלך מלחמת העולם הראשונה עסק, בין השאר, בכתיבת ספר רחב יריעה על מטא-פסיכולוגיה, אך לבסוף הותיר מתוכו רק חמישה פרקים ושבעה השמיד. לאחר המלחמה טיפל בחיילים שסבלו מטראומות במהלכה. בשנת 1919 פרסם את פיתוחו לקונספט של המאוים (Unheimlich). ב-1920 פרסם את "מעבר לעקרון העונג" (Jenseits des Lustprinzips), על דחפי העונג (ארוס) והמוות (תנטוס). זוועות המלחמה הביאו לכך שהדגיש כי לצד הארוס גם התנטוס האלים וההרסני הוא חלק מהנפש האנושית. ב-1923 פרסם את המשכו, "האני והסתם" (או "האגו והאיד"; Das Ich und das Es), בו תיאר את המודל הסטרוקטורלי. בתקופה זו התגלה אצלו סרטן בחיך, והוא החל בסדרת ניתוחים בפיו.
ב-1926 פיתח את התאוריה הפסיכואנליטית לגבי חרדה, ופרסם את ספרו "עכבה, סימפטום וחרדה". בשנת 1930 העניקה העיר פרנקפורט לפרויד את פרס גתה, כהכרה בתרומתו לפסיכולוגיה. באותה שנה מתה אימו, בגיל 95. בשנת 1933, בעקבות עליית הנאצים לשלטון, נשרפו ספריו של פרויד בפומבי.

שיטתו המדעית של פרויד

פרויד נחשב לאבי הפסיכולוגיה הביולוגיסטית. כמי שלמד רפואה, ובא מן העולם המדעי, ניגש פרויד אל הנפש כשם שניגש הביולוג אל התא, החיה או החומר אותו הוא חוקר. לפני פרסום מחקריו של פרויד העיסוק בנפש לא נחשב למדעי, לפחות לא בהגדרה הנוקשה של מדע, והוא ניסה לכונן פסיכולוגיה כמדע ממשי.
לגורם זה ישנן כמה משמעויות שחשובות להבנת תורתו של פרויד:
תפיסה דטרמיניסטית: אין מקור ההתגלגלויות הנפשיות בבחירה מודעת של האדם, אלא הן השתלשלות של המקרים הנפשיים. בכתביו משנת 1933 תיאר פרויד את מטרות הפסיכואנליזה כדלקמן: "השכל והנפש הם אובייקטים לחקירה מדעית, בדיוק כפי שכל הדברים הבלתי אנושיים הם אובייקטים לחקירה כזו". ניתן לומר כי לפי עקרון הדטרמיניזם, כל אירוע משמעותי בילדות ישפיע על האישיות בהמשך החיים.הנפש הינה בעלת מבנה שלם המורכב רמות וישויות, שביניהם יש יחסים ברורים והם מצטרפים לחטיבה אחת שלמה – זאת בניגוד לפסיכולוגיות הקדומות שם יש מספר כוחות בנפש, ואין הגדרה מדויקת של היחסים ביניהם.פרויד, כהולך בעקבותיו של צ'ארלס דרווין, בוחן את תהליך האבולוציה של בעל חיים, שבמיליון השנים האחרונות שלו נוצר גם האדם. כמדען מגיע למסקנה כי התרבות, שהיא מאפיין של בן האנוש, מעלה תהיות רבות.
תהיות אלו נובעות בעיקר מכך שלפי מחקרים אנתרופולוגיים רק בכ-150,000 שנים האחרונות התפתחה תרבות בחברת בני האדם. מבחינה אבולוציונית, נדרשו כ-150 מיליון שנים לדגים על מנת לההפך לזוחלים ולדו-חיים, וכ-170 מיליון שנים נוספות חלפו להתפתחות היונקים המוכרים כיום. חלק ניכר מנסיונותיו המחקריים של פרויד היה הניסיון למצוא פתרון לשאלה, כיצד אירע כי בכ-150,000 שנה פיתח האדם את מאפייני התרבות השונים: מוזיקה,מוסר, מנהגים ומסורות, תלבושות, אהבה, וכו'.
הבסיס המדעי לתאוריות של פרויד הוא שנוי במחלוקת. בעיני מבקריו, היכולת לתקף אמפירית את מסקנותיו היא מוגבלת, ויעילותה הטיפולית של תורתו אינה גבוהה בכל מה שקשור לטיפול במחלות נפש. רבים מפקפקים האם ניתן לקרוא לה מדע, בהיותה מבוססת על טענות שלא ניתן להפריכן. כפי שניסח זאת, מבקרו של פרויד, הפסיכולוג האמריקני ג'ון קילסטרום: :"אין כל ראיה אמפירית שההתפתחות עוברת דרך שלב אורלי, אנאלי ופאלי ושילדים קטנים מתאווים לאימותיהם ושונאים את אבותיהם... אין כל ראיה אמפירית שקיימים מנגנוני הפעולה שאותם חוזה הפסיכואנליזה, כמו ההעברה והקתרזיס... עדיף להתייחס לפרויד כאל סופר יותר מאשר כמדען. פסיכולוגים יכולים להסתדר בלעדיו"
אחרים אומרים, לעומת זאת, שתוקפם של עיקרי תורת פרויד לא פג עד היום. הרעיון שמקורן של ההתנהגויות האנושיות הוא ביצר המין ובדחף התוקפנות זכה לחיזוק על ידי הפסיכולוגיה האבולוציונית. ההבנה שגם לילדים יש דחפים מיניים מקובלת ביותר כיום. מקובל גם שטיבה של מערכת היחסים בין המטפל למטופל הוא קריטי להצלחת הטיפול. בראש ובראשונה תרם פרויד את המושג "לא מודע", שחשיבותו בתרבות ובפסיכולוגיה של ימינו לא תסולא בפז.

מודלים למבנה הנפש

פרויד הציע מודלים אחדים לתיאור הנפש ואופן פעולתה:
המודל הסטרוקטורלי: חלוקת הנפש לשלוש רשויות: סתמי (id), אני (ego) ואני עליון (super-ego).המודל הדינמי: מתאר את הדינמיקה בין הרשויות השונות.המודל הטופוגרפי: שלוש רמות מודעות של הנפש: המודע, הקדם מודע (או ה"סמוך למודע") והלא מודע.המודל הפסיכוסקסואלי: מתאר את שלבי התפתחותה של הנפש: השלב האוראלי, השלב האנאלי, השלב הפאלי, שלב החביון והשלב הגניטלי.

השפעות פרויד על עולם הרוח

פרויד ראה עצמו כמדען, אך מחקרו חרג הרבה מעבר לגבולות המדע. שאלות, כדוגמת מהו הטוב והרוע, האהבה וההרס, או מהו מוסר ומה מקורו, מקבלות מענה מקיף בפסיכואנליזה הפרוידיאנית.
נהוג לראות בפרויד כמי שעסק בדיציפלינה המדעית המכונה "פסיכולוגיה", אולם לא ניתן במחקר עמוק מקיף ומהותי כמו שלו, לתחום את המסקנות שלו לדיציפלינה מדעית אחת, שהרי הוא חדר גם לנימים הדקים של הפילוסופיה, האנתרופולוגיה, הסוציולוגיה, האטימולוגיה, האמנות ועוד.
יש הרואים את פרויד כאחד המשפיעים על המחשבה הפוסטמודרנית. הגילוי כי האדם מונע על ידי יצריו הקמאיים, וכי רבות מתוך ההצדקות הרציונליות שלנו למעשים, באות מחוסר מודעות למתחולל בנפשינו, משמשות טענות בזכות נטישת ההיגיון החברתי, האידאולוגי והפוליטי, והן כשלט מחאה כנגד ריסון עצמי ועידון תרבותי, הנתפסים כמזויפים.
עם זאת, תפיסת שיטתו של פרויד כדוגלת באי השמעות לרציונל ולמוסר (שהרי הוא נובע מעיצוב נפשי – תרבותי, כמנגנון מניעה) היא אינה מוצדקת. פרויד ראה דווקא באידאל של האדם הרציונלי והמודע, בעל יכולת הבחירה המלאה, את האדם הבריא, שיכול להכיר במציאות כמו שהיא, ללא קונפליקטים נפשיים בלתי מודעים. תפקידה החברתי של תורתו הוא להפוך את בני האדם לשלמים יותר, מחוברים לאני האמיתי שבתוכם, ומבינים יותר את מבנה נפשם, כך שיוכלו לחיות חיים ללא עולן של הפרעות נפשיות וקונפליקטים פנימיים (אשר כל תכליתם, לפי תורתו, היא סירוס האני האמיתי ושלל היכולות שבו).

היחס ליהדות ולציונות

אף שפרויד סבר כי הדת היא סוג של נוירוזה (ואולי הטובה שבנוירוזות), הוא מעולם לא ניסה להסתיר את יהדותו החילונית, ובהזדמנויות רבות אף התגאה בה.‏ את התכתבויותיו הפרטיות תיבל בטבעיות במילים השאובות משפת היידיש.‏ עם זאת חשש שמא, בשל יהדותו ויהדות תלמידיו, תוגדר הפסיכואנליזה כ"מדע יהודי" ותדחה בשל כך בחוגי האקדמיה, מה שאכן התרחש תחת השלטון הנאצי והקומוניסטי. יתרה מזאת, הוא עצמו העלה את החשד שמא האנטיפתיה כנגד הפסיכואנליזה מקורה בכך שראשון נציגיה הוא יהודי.‏ יש הסבורים שפרויד קירב מאוד את תלמידו קרל יונג, שהיה נוצרי, כדי שהפסיכואנליזה תהיה מקובלת יותר על האקדמיה האירופית.
בספרו האחרון, "משה האיש ואמונת הייחוד" (Der Mann Moses und die monotheistische Religion;‏ 1939), טען פרויד שהיהדות מסייעת לשחרר את האנושות מכבלי העולם האמפירי ופותחת אפשריות חדשות למחשבה ולפעולה, על אף שלפני כן הביע לרוב עמדות אנטי-דתיות.
יחסו של פרויד לציונות היה מורכב. אף שהוא ראה בציונים, לפחות בהתחלה, משוגעים בעלי רעיון משיחי, הוא נתן ביטוי לסולידריות שלו עם יהודי ארץ ישראל, בהיותו חבר הדירקטוריון הראשון של האוניברסיטה העברית ובכך שוויתר על תמלוגים לאחד מספריו שתורגם לעברית. לסבינה שפילריין כתב בשנת 1913 כי הוא מקווה שבנה יגדל להיות "ציוני וחסון".