הפעל אשף מילוי פרטים
עריכת פרטים כלליים
עריכת מוזיקת רקע
עריכת תבנית אתר
שלח מייל תפוצה
ביוגרפיה
עריכהקורות חייו
חיים כהן נולד ב-11 במרץ 1911 בליבק שבגרמניה למשפחה אורתודוקסית, ששילבה חיי מצוות עם פתיחות למדע. סבו מצד אמו מרים היה הרב הנודע שלמה קרליבך, שאצלו גם למד מגיל שלש עד תשע. סבו מצד אביו אף הוא היה רב. הוא עצמו חפץ בתחילה להמשיך במורשת הרבנות. היה פעיל בחוגי אגודת ישראל הגרמנית, שבהם רכישת השכלה ותרבות כלליים הייתה דבר מקובל ומוערך. כצעיר התנגד בלהט לציונות, שהייתה בבחינת "דחיקת הקץ". עם זאת היו במשפחתו ציונים, כגון בן דודו, עזריאל קרליבך. כמו כן היה בן דודו של הרב שלמה קרליבך.
משעלה לארץ ישראל בגיל 18, שלא מטעמים ציוניים (הוריו חפצו שלא ייחפז להתחתן), הגיע לישיבת מרכז הרב, שבה שהה כמעט שנתיים ושקד על התורה, ובו בזמן למד באוניברסיטה העברית בירושלים. את השפעתו של הרב קוק עליו תיאר כעצומה, גם באהדתו לבניין הארץ ובעיקר באישיותו הגדולה, "בענוותנותו, במוסריותו ובאנושיותו", כפי שניסח זאת. בזכרונותיו מהישיבה הוא מספר כי החליט ללכת לתחום המשפטי בעקבות שיעורים ששמע בישיבה מהרב יעקב משה חרל"פ, במסכת בבא בתרא, שיעורים שמשכו אותו להתעניין בצדדים המשפטיים של החיים. לדבריו, משסיפר לרב קוק שבכוונתו ללמוד משפטים ולא לפנות לרבנות, הרב לא התנגד לכך כלל. אחר כך שב לגרמניה להינשא ולהמשיך בלימודי המשפטים. מעט אחרי עליית אדולף היטלר לשלטון ב-1933 עלה לארץ לצמיתות, והועסק במשרד עורכי דין של ד"ר מרדכי בוקסבויםבירושלים. אז כבר פיתח השקפה ציונית אדוקה, ולימים ראה את הציונות כתחליף המודרני ליהדות המסורתית של העבר.
את נסיבות יציאתו בשאלה, מדתיות אדוקה לכפירה גמורה, הוא קישר ראשית כל להתרחשות שואת יהודי אירופה, שבה נספה אחיו, אך גם לעיונים בספרי פילוסופיה גרמניים, להתבוננות בתנ"ך, שמצא בו צדדים לא מוסריים – בפרט לא השביע את רצונו מענהו של ספר איוב לשאלת "צדיק ורע לו". גם עבודתו כפרקליט צעיר בירושלים במשרד אישאגודת ישראל, שבמהלכה נחשף לצדדים לא נעימים בחייהם הפרטיים של החרדים בעיר, תרמה לכך. אשתו מלכתחילה לא הייתה אדוקה, והיא סייעה לשינוי הכיוון בחייו. השואה היוותה את הזרז הסופי, והוא הפך לחילוני מוצהר משמת סבו הרב (שאותו העלה לארץ בטרם השואה) ב-1948. לימים סיפר כי את המחמאה הגדולה ביותר קיבל מהרב צבי יהודה קוק, שכינה אותו "אלישע בן אבויה".
בדצמבר 1947 מונה לעבוד כמזכיר המועצה המשפטית של המוסדות הלאומיים שהכינה את הבסיס המשפטי למדינה המיועדת. בתפקידו זה חיבר את מסמך השופטים הסודי, בו שולבו הערכות לגבי שופטים יהודיים בתקופת המנדט והמלצות לגבי שילובם במערכת המשפט הישראלית. עם הכרזת העצמאות היה לפרקליט המדינה הראשון, אף שהעדיף להמשיך ולהכין תשתית חוקית המבוססת על המשפט העברי. הוא פעל לשילוב המשפט העברי לתוך החוק הישראלי, מתוך הכרה בחשיבותו התרבותית.
אחר כך כיהן כמנכ"ל משרד המשפטים, ומ-1950 היה היועץ המשפטי לממשלה. כיועץ משפטי החליט שלא ליישם את החוק הכתוב, האוסר על יחסים הומוסקסואליים, שראה כחוק לא מוסרי, וכך הפך החוק לאות מתה. ב-25 ביוני1952 מונה לשר המשפטים לזמן מה, מבלי לחדול מכהונתו כיועץ משפטי.
החלטתו להגיש כתב אישום נגד מלכיאל גרינוולד היא שפתחה את השערורייה הגדולה סביב ישראל קסטנר ותפקודו בשואה. כהן סבר שאיש ציבור אינו יכול להמשיך בתפקידו מבלי להגיב על האשמות כמו אלו שהוטחו בידי גרינוולד.
ב-19 באפריל 1960 מונה לשופט בית המשפט העליון.
כהן התגרש מאשתו הראשונה, ובמהלך כהונתו חוללו סנסציה נישואיו השניים, בחתונה קונסרבטיבית בניו יורק ב-1966, למיכל זמורה (בת משה זמורה), שהייתה גרושה ולפיכך אסורה על כהן. כהן סיפר שבשיחה שהייתה לו עםהרב הראשי הודיע לו על נכונותו לכרות לעצמו זרת כדי לפוסלו מהכהונה ולאפשר לעצמו לשאת גרושה, אך התברר לו ש"פטנט הלכתי" זה אינו מועיל. הידיעה על שופט בית המשפט העליון שאינו יכול להינשא במדינתו עוררה תשומת לב רבה אפילו בחו"ל, שבה זכה כהן למוניטין כחבר ועדת האו"ם לזכויות אדם. כהן הגיש את התפטרותו בעקבות הנישואים, אך חבריו ביקשוהו לחזור בו וכך עשה.
ב-5 במרץ 1980 מונה כממלא מקום קבוע של נשיא בית המשפט העליון, ושבועות ספורים לאחר מכן זכה בפרס ישראל לשנת ה'תש"ם. הוא כיהן כמ"מ רק כשנה, וב-11 במרץ 1981, עם הגיעו לגיל פרישה, פרש מבית המשפט. בזקנתו היה פעיל בנושאי זכויות האדם, ובין היתר כיהן כנשיאה של האגודה לזכויות האזרח בין השנים 1982 ל-1988. בניגוד לשופטים אחרים שפרשו ונמנעו מהבעת דעות פוליטיות, הכריז כהן בגלוי על סלידתו מהחזקתהשטחים, אם כי שמר על זהירות מסוימת בביטוי השקפותיו. כן הביע אחר פרישתו התנגדות נחרצת לעונש מוות, אפילו במקרה אדולף אייכמן.
כהן נשא במשרה של פרופסור אורח ולימד באוניברסיטאות. הוא הרבה לכתוב ספרים בענייני משפט. בין ספריו – ספר על זכויות האדם במשפט העברי וכן הספר "משפטו ומותו של ישו הנוצרי", שיצא לאור בשנת 1968, שבו הוא שולל את האפשרות שהסנהדרין הרגה את ישו או תרמה באיזושהי דרך להוצאתו להורג בידי פונטיוס פילאטוס. מקור ההשראה לכתיבת הספר היה פנייתם לבית המשפט העליון של נוצרים שחפצו שהמשפט הישראלי החדש יתקן את העוול שגרמו לדעתם השופטים העבריים העתיקים. על הגותו המחקרית אמר אהרן ברק: "הוא פתח בפני הקורא צוהר למקורות המשפט העברי מזה ולחוכמת הפילוסופיה המערבית וחשובי הוגיה מזה". כהן המשיך בכתיבה משפטית עד מותו ומאמרו המשפטי האחרון התפרסם כבר לאחר שנפטר. במאמר זה תקף כהן את הנפקות המשפטית שניתנה לערך אמון הציבור.
כהן נפטר ב-10 באפריל 2002 והוא בן 91. נקבר בהר המנוחות בירושלים.
פסיקותיו
כהן התבלט במספר דעות המיעוט שכתב ונחשב לפוסק ליברלי. היה שותף להרחבת זכות העמידה לפני בית המשפט העליון, שהביאה לשינוי הדרמטי, שלפיו כיום כמעט כל אחד יכול לעתור לבג"ץ על כמעט כל דבר. היה חסיד של זכויות האדם ועיגן את תפיסתו בחוק העברי.
בפסיקותיו המפורסמות ידועה נטייתו להרחיב את חוק השבות.
בדעת מיעוט סבר ש"האח דניאל", דוד אוסוואלד רופאייזן, יהודי שהתנצר, לא איבד את זכותו לעלות לישראל על פי חוק השבות (לימים אמר שלדעתו יכול להיות אדם בו-זמנית נוצרי ויהודי, כפי שדוד בן-גוריון היה בו-זמנית יהודי ובודהיסט). על פי תפיסתו, שייכותו של אדם ליהדות תלויה בראש ובראשונה בהגדרתו הוא עצמו, ולא בהגדרת הממסד.
בדעת רוב קבע שאב יהודי, בנימין שליט, רשאי לרשום את ילדיו כיהודים, אף שאימם הייתה גויה.
עוד בעניין חוק השבות סבר שיהודי שנמלט לישראל אחרי שהועלה נגדו חשד בארצות הברית, אין רשאים למנוע ממנו עליה בשל עבר פלילי, שהרי עדיין לא הורשע.
בפסק דין ירדור אמר שאין שום הסמכה בחוק לשלול מרשימה להתמודד בבחירות לכנסת, גם אם זו רשימה ערבית השוללת את קיום המדינה. בכך הייתה דעתו דעת מיעוט, שכן השופט זוסמן הזכיר את מקרה גרמניה הנאציתכעדות לכך שדמוקרטיה צריכה לדעת להתגונן, ושעיקרון זה יסודי וקודם לחוק עצמו. בפסק-דין זה הוא נצמד לכאורה לפורמליזם משפטי, אך לא תמיד הוא הקפיד עליו באותה אדיקות. היו אף מי שהצביעו על מאמר שבו הוא עוסק בשיקול הדעת הרחב של השופט, תוך שהוא מפנה בהערות לדברי זוסמן החולקים עליו. במקרה אחר סיפר כהן שנאלץ לדבוק בחוק הכתוב ולהרשיע אדם בשל מגע מיני בהסכמה עם חברתו "שלא כדרך הטבע", אך כמחאה קנסאותו רק בלירה אחת.
בדיני המשפחה אפשר כהן אפילו לאישה הנשואה לאדם אחד להיחשב לצורכי ירושה ופנסיה לידועה בציבור של אדם אחר.
בפרשת עמוס ברנס היה כהן השופט שדחה את ערעורו של ברנס על הרשעתו, אולם לימים נקפו מצפונו על כך, והוא פעל אצל נשיא המדינה לשחרורו, ואחר כך ביקר אצלו בכלא, ושלח לו מכתב נרגש שבו הביע ביטחונו בחפותו. בעקבות גילויים חדשים החליטה השופטת דליה דורנר בשנת 2002 לקיים משפט חוזר לברנס (שעונשו נקצב לפני כן והוא שוחרר ב-1983), אך המדינה בחרה שלא להגיש כתב אישום וברנס זוכה. שיחת הטלפון האחרונה בחייו של כהן הייתה לשופטת דורנר. כהן טילפן אליה ממיטת חוליו כדי להודות לה בהתרגשות על כך שתיקנה את העוול "שאני עשיתי", כדבריו. ברנס היה מנושאי מיטתו של כהן בהלווייתו.
מקור הטקסט והתמונות לפי תקנון השימוש ההוגן של ויקיפדיה.
שלח לחבר