הפעל אשף מילוי פרטים
עריכת פרטים כלליים
עריכת מוזיקת רקע
עריכת תבנית אתר
שלח מייל תפוצה
ביוגרפיה
עריכהצעירותו
חנוך לוין נולד ב-18 בדצמבר 1943 בתל אביב למלכה וישראל לוין (אחיו של יצחק מאיר לוין, לימים שר הסעד מטעם אגודת ישראל), שעלו לארץ בשנת 1935 מלודז' בפולין. הוא גדל בבית מסורתי בשכונת נוה-שאנן שבדרום תל אביב, ולמד בבית הספר הממלכתי-דתי "יעבץ". אחיו, דוד לוין, המבוגר ממנו באחת עשרה שנים, עבד בשנות החמישים כעוזר במאי בתיאטרון הקאמרי, וכך נחשף לוין כילד לעולם התיאטרון משני צידי הקלעים. כשהיה בן 13 התייתם מאביו - בעל חנות מכולת שכונתית - שנפטר מהתקף לב. הוא התחיל ללמוד בתיכון "צייטלין" בתל אביב, אך לאחר שסיים את כיתה ט' ביקשה ממנו אמו שיעזור בפרנסת המשפחה; לוין החל לעבוד כנער שליח בחברת "חירות", ונרשם ללימודי ערב לנערים עובדים בבית הספר התיכון "עירוני א'". במסגרת לימודיו בבית ספר זה השתתף בחוג דרמטי, ושיחק במחזה "מיכל בת שאול" של אהרון אשמן. באותה תקופה יצא לוין בשאלה.
לאחר שירות צבאי כצפן בחיל הקשר החל לוין ללמוד ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב (1964 - 1967). באוקטובר 1965 הוא הצטרף למערכת העיתון "דורבן", אחד משני עיתוני הסטודנטים של האוניברסיטה, והחל לפרסם מדור סאטירה בשם "דף האחוריים של חנוך לוין" שמוקם בעמוד האחרון של העיתון. במדור זה, בין השאר, ביקר לוין את המלחמה[דרושה הבהרה] ואת נרטיב השואה, הוא גם הרבה לעקוץ את הממסד על יחסו לערבים; כתיבתו עוררה את זעמם של רבים מעמיתיו הסטודנטים, שאף חתמו על עצומה המגנה אותה. אחדים מקטעיו בתקופה זו הוצאו לאור, בשינויים כלשהם, כחלק מיצירתו המאוחרת יותר (למשל, "בלדה מחושלת על חייל וחיילת" מיוני 1966 שהתגלגל ל"נשר שחור על גג אדום" שפורסם בעקבות מלחמת לבנון). חלק מהמדור נכתב יחד עם האמן מיכאל דרוקס שאייר אותו. אף על פי שנחשב לסטודנט מבריק, בחר לוין שלא לגשת לבחינות הסיום, ולא קיבל תואר ראשון.
בעת שרותו הצבאי התקרב לוין אל המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שם פגש בדני טרץ', איש התיאטרון של הנוער הקומוניסטי; בין השניים צמחה ידידות וקרבה מקצועית שנמשכה מעבר לתקופת הפעילות המפלגתית. בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים, בה שירת ביחידת נ"מ באל-עריש, הוא המשיך במעורבותו הפוליטית, ולאחר מלחמת יום הכיפורים אף נטל חלק בפגישות קבוצה טרוצקיסטית (אם כי הוא תיאר את השתתפותו בפגישות אלה כבעלת אופי "אנתרופולוגי").
פרסומי יצירות ראשונים
בשנת 1967 פרסם לוין פואמה בשם "ברכות השחר" ב"יוכני", שהתקבלה בהערכה רבה בחוגי הספרות בארץ; פואמה זו הופיעה מאוחר יותר בספרו "חיי המתים". ב"הארץ" הוא פרסם את הסיפורים "דינה העקשנית" (1966) ו"פשישפש" (1971; סיפור אחר של לוין באותו השם נכלל לימים בספר "החולה הנצחי והאהובה") ואת מחזורי השירים "שיר מסיבת רעים: אידיליה" (1968, הופיע מאוחר יותר ב"חיי המתים") ו"אנשים עם פגם" (1970). בעקבות הזמנתם של מנחם פרי ומאיר ויזלטיר החל לפרסם ב-1971 סיפורים, פואמות ושיריםבכתב העת "סימן קריאה" ("עולם החנפנות" ב-1973, "גיבן מוצא זונה" ב-1976, "חיי המתים" ב-1981, ואחרים).
ב- 1967 שלח לוין תסכית רדיו בשם "תפסו את המרגל" לתחרות תסכיתים בקול ישראל, וזכה בפרס הראשון. התסכית, בבימויו של דוד לוין, שודר מספר פעמים, ותרגום שלו לאנגלית אף זכה ב- 1969 בפרס הראשון בתחרות תסכיתי רדיו באיטליה. הוא התפרסם מאוחר יותר בספר "אחרון".
פעילות בתיאטרון
במקביל לפעילותו הספרותית ה"טהורה", עסק לוין בתקופה זו (1967 - 1970) בכתיבת מחזות סאטיריים פוליטיים. במרץ 1968 הוא החל לעבוד יחד עם הבמאית עדנה שביט על הקברט הסאטירי "את ואני והמלחמה הבאה", אותו החל לחבר שנה קודם לכן; הקברט הועלה לראשונה באוגוסט 1968 במועדון "בר-ברים" בתל אביב על ידי ארבעה מתלמידיה של שביט בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, והופק על ידי דני טרץ'. עבודתו הבאה הייתה רביו סטירי בשם "קטשופ" אותו ביים אחיו, דוד לוין, שהוצג לראשונה במרתף "הקברט הסטירי" בתל אביב במרץ 1969. בשתי יצירות אלה יצא לוין כנגד פאתוס המיליטריזם הישראלי (הפארודיה "מסדר הניצחון של מלחמת 11 הדקות" על נאום הניצחון של אל"מ גורודישבתום מלחמת ששת הימים), לעג לאזלת ידם ושאננותם של מדינאי ישראל ("שיחות שלום במזרח התיכון"), ועסק באופן מקאברי בשכול ("מרובעים בבית הקברות").
הביקורת שהופנתה כלפי לוין בעקבות "את ואני והמלחמה הבאה" ו"קטשופ" התעצמה לאחר בכורת מחזהו הפוליטי השלישי, "מלכת אמבטיה" (ולא "מלכת האמבטיה", כפי שכתוב פעמים רבות בטעות), שהועלה על ידי התיאטרון הקאמרי באפריל 1970. את ההצגה ביים דוד לוין, והיא כללה, בין השאר, ביטויים גסים ("לתקוע נודות"), סצנה ("העקידה") בה יצחק מפציר באביו אברהם שלא יהסס וישחט אותו, ולעג על הזחיחות והיוהרה הישראלית ("החיזור"). אולי משום שהועלתה על בימת תיאטרון ממוסד, ההצגה עוררה סערת רוחות ציבורית חסרת תקדים: צופים הפגינו והתפרעו במהלך ההופעות, מפלגת המפד"ל דרשה לצנזר שיר שחילל את כבוד התנ"ך, לדעתה, והממשלה איימה להפסיק לתמוך כספית בתיאטרון. גם הביקורת השתלחה בהצגה: "מכלול דיאלוגים דפקטיביים ופזמונים המכוונים לזרות מלח על הפצעים הפתוחים" (חיים גמזו), "מן המחזבל משתמע כי כולנו רוצחים מתועבים, אזרחים במדינה מיליטריסטית שואפת דמים" (אורי פורת) ו"סצנה על עיתונאי, הבא לראיין אלמנה צעירה, שבעלה נפל בתעלה - ומתעלס עמה באהבים - יכול להמציא רק מוח שטני או חולה רוח ... זוהי התעללות זדונית באלפי הורים שכולים" (ראובן ינאי). חרף מחאותיו של לוין, החליטה הנהלת התיאטרון בעקבות המהומות להוריד את ההצגה לאחר 19 הצגות בלבד.
מחזהו ה"אמנותי" הראשון של לוין היה הקומדיה "סולומון גריפ" שבכורתה נערכה במאי 1969 ב"תיאטרון הפתוח", בבימויו של הלל נאמן. להצלחה הציבורית הגדולה הראשונה הוא זכה בעקבות הקומדיה הבאה שלו, "חפץ", שהועלתה על בימת תיאטרון חיפה במרץ 1972 בבימויו של עודד קוטלר; מחזה זה נדחה על ידי "הקאמרי" ו"הבימה" קודם לכן. מחזהו הבא, "יעקובי ולידנטל", היה הראשון אותו לוין גם ביים, והוא הוצג לראשונה בדצמבר 1972 בתיאטרון הקאמרי. במהלך שנות השבעים הוא המשיך לכתוב ולביים הצגות שהועלו בעיקר בתיאטרון חיפה וב"קאמרי" (ראו את רשימת המחזות). לוין גם חיבר בתקופה זו שני תסריטים: "פלוך", שביים דני וולמן ב- 1972, ו"פנטסיה על נושא רומנטי" שביים ויטק טרץ' ב- 1977; שני הסרטים זכו להערכת הביקורת, אך לא הקהל.
הסערה הגדולה הבאה התחוללה בעקבות המחזה "יסורי איוב" ב-1981. מחזה זה כלל סצנה בה איוב העירום, בגילומו של יוסף כרמון, משופד באחוריו על מוט על ידי חיילי הקיסר, ונמכר לקרקס על מנת שגסיסתו תמשוך קהל.מרים גלזר-תעסה, סגנית שר החינוך והתרבות דאז, טענה מעל בימת הכנסת כי המדינה אינה צריכה לממן תיאטרון "בו גבר עירום תלוי עשרים דקות וכל ערוותו מתנדנדת". מחזהו הבא של לוין, "הזונה הגדולה מבבל" מ-1982, עורר התנגדות גם בקרב עמיתיו השחקנים בתיאטרון הקאמרי, ובראשם יוסי ידין. בעקבות ההתנגדות, קוצר המחזה בכ-20 דקות.
לוין חזר לכתיבה הפוליטית במחזהו "הפטריוט", שהועלה באוקטובר 1982 בתיאטרון נווה צדק בבימויו של עודד קוטלר. המחזה מתאר, בין השאר, אזרח ישראלי המבקש להגר לארצות הברית, ולשם כך מתבקש על ידי הקונסול האמריקאי לירוק על אמו ועל ידי הממונה על השטחים לבעוט בפני נער ערבי, רגע לפני עזיבתו הוא מגויס למלחמה באלבניה ונהרג. כשהוא מגיע לגן עדן הוא מתחיל לבקש מחילה אך לבסוף מקניט את אלוהים ותופס את כסאו. אף על פי שהמועצה לביקורת סרטים ומחזות פסלה את המחזה בשלמותו, החליט קוטלר להעלותו על הבמה; יצחק זמיר, היועץ המשפטי לממשלה, המליץ להגיש כתבי אישום כנגד הנהלת התיאטרון בגין הפרת חוק הצנזורה, והמחזה הותר להצגה רק לאחר שקוצץ.
לוין הואשם על ידי חלק מהמבקרים במהלך שנות השמונים כי מחזותיו החלו לחזור על עצמם ("יאקיש ופופצ'ה", "המתלבט"), אולם מחזותיו המאוחרים יותר ("הילד חולם", "ההולכים בחושך", "אשכבה" ועוד) זכו לשבחים רבים.
פעילותו כמשורר וסופר
אף על פי שפעילותו המרכזית הייתה בתיאטרון, כתב לוין גם פזמונים שהולחנו, כ"אדון כמעט וגברת כבר" בביצוע יהודית רביץ, "העץ הוא גבוה" ושירים נוספים בביצוע להקת "אחרית הימים", "אני חיה לי מיום ליום" בביצוע תיקי דיין (שהתפרסם מאוחר יותר בלחן שונה בביצועה של ריטה), "לונדון" (הלקוח ממחזהו "אורזי מזוודות"), "שחמט" (מתוך "את ואני והמלחמה הבאה") בביצוע חוה אלברשטיין, ועוד. לוין פרסם שני ספרי סיפורת ("החולה הנצחי והאהובה" ו"איש עומד מאחורי אישה יושבת"), מערכונים ("הג'יגולו מקונגו וטיפוסים אחרים'") וספר שירה ("חיי המתים").
בשנות ה-90 הופיעה השחקנית מרים גבריאלי (ששיחקה בכמה ממחזותיו) בהצגת היחיד "שש שעה רקובה" שהתבססה על כמה מסיפוריו שהופיעו בספר "החולה הנצחי והאהובה".
בשנת 2000, לאחר פטירתו, הוציא המוזיקאי דודי לוי את הדיסק "פרויקט חנוך לוין", הכולל 11 שירים שאת מילותיהם חיבר לוין. בשנת 2003 הוציא המלחין/פסנתרןעמית פוזננסקי את הדיסק "חיי המתים", הכולל 10 שירים שאת מילותיהם חיבר לוין. בשנת 2008 הוציאה חברת הד ארצי אלבום אוסף בשם "כשתחשכנה עיניי", ובו שירים שכתב לוין.
הוא גם כתב סיפורים וקטעי פרוזה רבים. הוא הרבה לכתוב פרוזה בתחילת דרכו, בשנות השישים. אז כתב סיפורים קצרים שהושפעו מאד מקפקא למשל "ההזדמנות" הנפתח במילים" בוקר אחד גילית שאתה אבק. לא נתנו לך מנוח." או סיפור אחר שנפתח ב"בוקר אחד, כשהקיץ סמסא מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לרקסי רובינשטיין". קרן דותן כותבת על אוסף של חמשיה מסיפוריו המוקדמים המרכזיים כי "מכל החמישה עולה אחרות חריפה של הדמות המרכזית. אחרות בלתי נסבלת המתפרקת בחלק מהסיפורים עד כדי קומדיית נונסנס."
לוין נודע בסירובו העקבי להתראיין לכלי התקשורת, בו התמיד מאז תחילת שנות השבעים. באחד מהראיונות המעטים שנתן בתחילת דרכו (למיכאל הנדלזלץ מגלי צה"ל), ענה לשאלה "מדוע אתה כותב דווקא לתיאטרון?":
אני חושב, פשוט, הבמה, זה הרבה יותר קוסם, הרבה יותר מרתק כשאתה רואה את הדברים האלה על הבמה. זה הרבה יותר מרגש, פשוט, אני באמת לא יודע למה... אתה רואה את העולם, ככה, נרקם על הבמה. אני לא יודע אם החומר מקבל איכות אחרת, או שהוא יותר טוב או פחות, אבל בכל אופן בשבילי זה יותר מרגש, חומר שמבוצע על הבמה.
חייו האישיים
לוין נישא פעמיים, לציירת נאוה כורש ולדיילת עדנה קרן. בת זוגו בשנות חייו האחרונות הייתה שחקנית התיאטרון ליליאן ברטו, אותה פגש בשנת 1993 בזמן החזרות להצגה "הילד חולם". משלוש נשים אלו נולדו לו ארבעה בנים.
בסוף שנות ה-90 לוין חלה במחלת הסרטן ואושפז במרכז הרפואי תל השומר. ממיטת חוליו ביים לוין את המחזה האחרון שכתב, "הבכיינים", אך לא זכה להשלים את בימויו בעצמו (הבמאי אילן רונן השלים את המשימה בהמשך). לוין נפטר ב-18 באוגוסט 1999 ממחלת הסרטן. "הקומדיה הגדולה", שנכתבה בסוף יולי 1999, נמצאה במחשב כף היד של לוין לצד מיטתו בבית החולים ונחשבת ליצירתו האחרונה. חיבר במהלך חייו 63 מחזות, וביים 22 מתוכם (ראו את רשימת המחזות).
נושאי כתיבה עיקריים
חנוך לוין החל את דרכו כסטיריקאן ונושא הסטירה הופיע באופן עיקבי בכתביו. החל בדף האחוריים, באת אני והמלחמה הבאה, ומלכת אמבטיה, דרך חפץ והילד חולם. אולם במאמר היחיד שפרסם לוין טוען שהסאטירה אינה כלי תקף כדי לעשות שינוי. הוא אומר שהיא תמיד מציגה את המציאות בצורה צרה מדי, ושהיא אפקטיבית רק ככלי ספרותי.
כתיבתו של לוין עוסקת במגוון רחב של נושאים. יש הטוענים כי נושאיו חוזרים זה על זה שוב ושוב, אך לאלו השיב לוין כי לא ניתן לבצע הכללה לדמויותיו. במקום זאת, הוא הציע להתייחס אליהן כסיטואציות, תמונות, בהן מופיעים אנשים שונים. יחד עם זאת, הטקסטים שכתב לוין מציגים לא פעם דמות גבר שמוכנה ללכת רחוק, רחוק מאוד לעתים, בעבור מה שנראה כתשוקה לבשר, כצורך לקבל מעט חום מהמין הנשי לרוב. דמויותיו של לוין משתקפות לאור צורך זה כאנטי-גיבורים מובהקים. קיימת מגמה בטקסטים של לוין להקצין עם הסיפור: אם הגיבור רודף אחר יחס מהאישה וקיימת בו ציפייה למשל שהנה, עוד מעט יזכה לנשיקה או למבט חם מצידה, הטקסט שובר ציפייה זו שוב ושוב. אפשר לראות בכך דרך בה הטקסט יוצר דרמה – מקום בו קיימים חיים – אך אפשר שהטקסט בא לבחון במקרים אלו עד כמה ירחיק האדם האוהב, הסובל, ללכת, בעבור מעט יחס מהאישה שהוא אוהב; דוגמאות לקיצוניות בה נוקט הטקסט היא שלילת האפשרות לאהבה מצד האישה. כך, מסכינים הגברים בחלק מהסיפורים לשמש את האישה כמשרתים; משרתים אשר טומנים בחובם תקווה סמויה להתחכך לפחות בקירבה לאישה.
פיתוח נוסף של הנושא מראה כי היחס של האחר מקנה לי מקום בעולם הזה. אפשר לראות בכך ביקורת על האדם הזקוק לתבניות בחייו: בחלק מסיפורי הפרוזה של לוין מוצג הגבר כעבד לעצלותו, שכל תשוקותיו מסתכמים ברדיפה אחרי בית, אישה ומיטה חמה. נושא זה מופיע גם אצל סופרים אחרים בספרות כש"י עגנון ב"תמול שלשום", אך הטקסט הלויני בוחר להפשיט את האדם בצורה מוקצנת יותר, המשאירה אותו עירום לנוכח תשוקותיו, המוצגות לרוב בפני הקורא – או הצופה – כזרם תודעה המתחבט בין תשוקותיו האפלות מחד לבין הרצון להיות אדם טוב, רגיל, מאידך.
נושא נוסף המופיע בכתיבתו של לוין הינו חוסר המשמעות של הקיום האנושי. לוין שומט פעמים רבות את הקרקע עליה מתנהל המשחק בין המינים. כך, אפשר למצוא למשל ב"איש עומד מאחורי אישה יושבת" עיקור של התשוקה על ידי מסע אל קרבי הגוף, כדי להוכיח שהתשוקה מתקיימת רק עד להיכן שמגיע העור. אפשר למצוא גם רגעי התפכחות (או הארה) אצל דמויות הגברים בכתביו, המגלות כי כל המירוץ עקר מיסודו: גם האהבה המסנוורת ביותר, מכילה בהמשך ישיר לה שגרה אפורה.
מקור הטקסט והתמונות לפי תקנון השימוש ההוגן של ויקיפדיה.
שלח לחבר