הפעל אשף מילוי פרטים
עריכת פרטים כלליים
עריכת מוזיקת רקע
עריכת תבנית אתר
שלח מייל תפוצה
ביוגרפיה
עריכהיונה וולך נולדה בכפר אונו (לימים קריית אונו) בשנת 1944 למיכאל ואסתר וולך, שעלו מבסרביה, והיו ממייסדי הכפר. אביה נהרג במלחמת העצמאות בקרב על גבעת קולה. וולך גדלה (ונפטרה) ברחוב הקרוי על שם אביה.
היא נתגלתה כיוצרת על ידי המשורר מקסים גילן, שהכיר אותה לעורך גבריאל מוקד. מוקד היה הראשון שפרסם את שיריה בכתב העת "עכשיו" בשנת 1964. לאחר מכן, באותה שנה, פרסם אותה גילן בכתב העת האוונגרדי "קילטרטן". החל מ-1972 הייתה מקורבת לכתב העת "סימן קריאה" ולעורכו, מנחם פרי, שהוציא לאור שניים מספריה ואת המבחר תת הכרה נפתחת כמו מניפה שראה אור לאחר מותה. וולך הייתה ממייסדי כתב העת פשיטא, שביקש להכניס אל השירה את השפה היומיומית.
בשנות השישים, שבהם התגברו בחברה הישראלית מגמות מתירנות וליברליות בכל הנוגע למין ושימוש בסמים, הייתה וולך דוגמה נועזת ויוצאת דופן, נועזות שבאה לידי ביטוי גם בשירתה, המביעה חילופי מגדר וזהות מינית. בגיל 21 התאשפזה וולך מרצון בבית חולים פסיכיאטרי, שם טופלה בין השאר בסם הפסיכדלי LSD, כפי שהיה מקובל בטיפול הפסיכיאטרי בשנות השישים. את חוויותיה תיארה בשיריה, בהם השיר "אם תיתקע במסע אל אס די".
בשנות העשרים והשלושים לחייה התגוררה וולך בתל אביב, בין השאר בבית בסביבות רחוב בן-יהודה פינת רחוב גורדון. בשנותיה האחרונות חזרה וולך לגור עם אמה אסתר, אותה סעדה נפשית ופיזית כמעט עד יום מותה (אמהּ נפטרה כ-10 שבועות לפניה). כ-4 שנים לפני מותה התגוררה יחד עם בן זוגה, המוזיקאי יובל ריבלין, במתחם הידוע כיום כהוסטל איילון. ב-1981 התגלתה אצל וולך מחלת סרטן השד שממנה נפטרה כ-4 שנים אחר כך, כשהיא בת 41. ריבלין נשאר איתה וסעד אותה עד יומה האחרון. וולך נקברה בבית העלמין חולון.
במרץ 2012 נחנך בקריית אונו גן פסלים על שמה. פרט לפסלים, יש בגן ציטוטים משיריה.
שירתה
וולך עסקה בנושאים חדשים חסרי קשר לזמן, למקום, לתרבות ולסביבה, ובנושאים "לא ראויים", כביכול, ומנותקי קונטקסט תרבותי, בניגוד לשירה המקובלת, ולמשוררים שיצרו באותה העת, ואת אלו שילבה עם "שפת הרחוב" ולעתים גם במילים גסות "אנטי-פואטיות". בשורותיה, איגדה בדרכה הייחודית את הארכאי עם החדשני. הקרע והַיַּתְמוּת היוו סימן היכר ומגדיר בזהותה ובידידותה עם יוצרים אחרים, כגון מאיר ויזלטיר ויאיר הורביץ. וולך עסקה כביכול ב"טפל" התרבותי המקומי ש"לא נגע לאף אחד" אך היה זה קולו האישי של הפרט בחברה הישראלית, ובמובן האוניברסלי, במה שמוגדר כחברה הבורגנית-קפיטליסטית המתהווה.
וולך ידועה לציבור הרחב בזכות שימושה הנועז בארוטיות בשירה העברית המודרנית. שיריה המוקדמים עסקו במיניות, בפחד, במוות ובשיגעון מאוד רב. שיריה המאוחרים עסקו בהכרה, בגוף ונפש, בזהות וריבוי זהויות, ובמוות חוויתי. חדשנותה הביאה לה תהילה והכרה, ובעיקר קהל קוראים רחב, מעבר למעגל קוראי השירה הרגילים בעלי הטקסט היותר מאופק ועדין.
החוויות האינטימיות מצאו את חזית הבמה בכתיבתה, בעת בה מעטים עשו כך: עיסוק גלוי במין, תחושת חוסר שייכות האדם למינו וכפיית החברה לתפקוד חברתי תלוי מין, החוויה והדיכוי הנשי, פחד עצמי, הפחד מהמוות (הבלתי הרואי בקונטקסט ישראלי), העניין בשיגעון ובאיבוד הדעת, תחושת השונות והזרות מן הכלל, דיכוי הפרט כהוויה חברתית הכרחית של חיים בחברה, הצורך בריבוי פנים וזהויות כצורך קיומי לשם הישרדות בחברה הפוסט מודרנית (שהחלה מתהווה אז). תכנים אלו נראים כיום מובנים מאליהם בשירה העברית, ויש האומרים שתכנים אלו מובנים בין השאר בזכותה.
ב-1982 התפרסם בכתב העת הספרותי "עיתון 77" שירה של וולך, "תפילין", ועורר סערה ציבורית עזה, עקב נושאו, התפילין, תשמיש קדושה חשוב ביהדות, המוזכר בשיר בהקשר מיני פרובוקטיבי. סגנית שר החינוך והתרבות, מרים גלזר-תעסה, כינתה את המשוררת "מופרעת" ו"בהמה מיוחמת". המשוררת החרדית זלדה, שהייתה מיודדת עם וולך ואף הופיעה עמה בצוותא בערבי הקראת שירה, ניתקה את קשריה עמה בעקבות פרסום השיר.
שלושה מנושאי שירתה של וולך, מופיעים בהרחבה בספר שירתה זה. האחד, הקיום האנושי ומצבי התודעה של האדם, או האמן, כמסמנים את משמעות החיים וכיווני החיים. השני, המין והחוויה המינית, וולך מתארת שלל צורות של מיניות שלא בהכרח חוותה אותם, אלא שהיא טוענת להמצאם כחלק מהמיניות האנושית, וממקדת בשירתה את משמעותם בתוך התודעה העצמית וחווית "האני". בין קשת החוויות המיניות שמתארת וולך נמצאות הטרנס-מיניות, ההתעמרות בשותף או השותפה למעשה המיני, ובקצהּ האַל-מיניות. בנוסף, וולך מנסה לצלם את המיניות מבעד להווייה היהודית-הישראלית כגון הדת והלכה; והשלישי, מצב הנפש, הטירוף והשפיות. אם השפיות היא מצב הנפש הנכון או בריאות הנפש, הרי וולך מערערת על הקונקרטיות של כלליה המקובלים בתרבות מערב, או בכל תרבות אחרת, כאשר היא עלולה לפרוץ כניגוד בינה לבין האוטונומיה של חיי הנפש הפנימיים-העצמיים.
שלושת הנושאים: הקיום, המיניות והנפש, מעורבבים ומהופכים בכוונת מכוון בשירתה של וולך, בין השאר באמצעים הצורניים הפואטיים שמתפקידם למסור את האמירה המהותית שברצונה למסור; וולך מראה או טוענת שאין משמעות לחלוקות או לתיוגים המקובלים בעיניה, או בעיניה כאמן שנאמן אל "האני" שלו שאינו נכון לוותר על עצמיותו גם כאשר היא נוגדת את המוסכמות או את המוסר המקובל. אולם קווי המתאר של שירתה מורכבים מדבר והיפוכו, עד כדי איפוס המשמעות כמצב תודעה שאין מנוס ממנו. היא מתארת פראות מינית והתרת כל רסן או מעצור תרבותי, בדרך לסיפוק התשוקה. אולם יחד עם החושניות המינית, מופיע האיון או הריקון של המין מערכו או תועלתו כאמצעי להנאה. וכל זאת, כמקרה פרטי או דוגמה של חווית הריקון וה"למעלה מזה" בכלל שירתה. בשתי הקצוות, התשוקה והדיכאון, היא ניצבת כמעידה על חוויותיה האישיות, שהיו ידועות למיליה הספרותי שהופקד על התקבלות שירתה, עורכי כתבי עת ספרותיים ועמיתים בחוג הקרוב אליה.
מקצת שיריה של וולך תורגמו לשפות זרות כגון: אנגלית, איטלקית ויידיש. אנתולוגיה נרחבת של שיריה תורגמו לאספרנטו.
וולך במוזיקה הישראלית
רבים משיריה של וולך הולחנו ובוצעו בחייה ולאחר מותה על ידי אמנים שונים, בהם גידי גוב, ערן צור, אביתר בנאי, נורית גלרון, דורית ראובני, רוקפור, ברי סחרוף, ירדנה ארזי וגלי עטרי.
המוזיקאים אילן וירצברג ושמעון גלבץ העלו בסוף שנות השבעים מופע משיריה, בשם "בציר טוב". וולך עצמה הצטרפה אל המופע והקריאה בו שירים. ממופע זה התפרסמו שירים כ"שיר קדמשנתי" ("סקס אחר") ו"לא יכולתי לעשות כלום". בשנת 2002 יצא התקליט בהוצאה מחודשת ובתוספת שירים חדשים. גם יובל ריבלין הקליט בתחילת שנות השמונים (עוד בחייה) את שירה של וולך "אהובתי המתה", מתוך הקובץ "אור פרא".
במהלך שנות התשעים העלה המוזיקאי ערן צור, יחד עם רונה קינן, קורין אלאל, דנה אינטרנשיונל ואמנים נוספים, מופע משיריה של וולך, שהפך לאלבום "אתה חברה שלי". במופע שרה דנה אינטרנשיונל את "שיר קדמשנתי", וביצועה הביא לשיר משמעות חדשה מאחר שאינטרנשיונל טרנסקסואלית; שיר נוסף של וולך אשר ביצעה אינטרנשיונל: "מאה אחוז גבר", עורר סערה בגלל אותה סיבה של ביצועה ל"שיר קדמשנתי", והוא מתאר מנקודת מבט של אישה את אהבת הגברים לנשים, ומסתיים באמירה הנכאבת ש"כשאני מתנהגת כמו לא אישה הוא לא אוהב", כלומר, שהתנהגות של אשה הנתפסת כלא נשית או כגברית, תוביל לנטישה או לבגידה של הגבר.
שירים נוספים של וולך שהולחנו וזכו להצלחה כוללים את "אני שוב מתאהב" שהלחין צוף פילוסוף ושר גידי גוב (ובוצע קודם לכן על ידי ורדינה כהן בלחן של יורם צדוק), "אדם צובר זיכרונות" שהלחין שמעון גלבץ ושרה דורית ראובני, "זה הגשם" שהלחין רן עפרון ושרה נורית גלרון, "נ.ב." שהלחין גלבץ ושר יחד עם גלי עטרי, ו"שקט" שהלחין יובל מסנר ושרה להקת בלאגן.
בן זוגה של וולך בארבע שנות חייה האחרונות, יובל ריבלין, המחזיק בשני-שלישים מעזבונה, ביקש בשנת 2000 מאקו"ם, שלא לאפשר שימוש בשיריה שעדיין לא הולחנו או תורגמו. האיסור שהטיל ריבלין נבע, ככל הנראה, מחזרתו בתשובה. צעד זה עורר התמרמרות רבה בקרב חובבי שירתה של וולך. הפרשה עלתה לכותרות לאחר שהזמר ארי גורלי, חבר ההרכב "40 מעלות", גילה שלפי החוק הוא מנוע מלמכור תקליטור של שירי משוררים שהקליט ההרכב, היות שהופיעו בו גם שני שירים של וולך, שהזכויות עליהם היו שייכות לריבלין. ריבלין חזר בו מהאיסור בתחילת יולי 2005.
מקור הטקסט והתמונות לפי תקנון השימוש ההוגן של ויקיפדיה.
שלח לחבר