אתר הנצחה לזכר

שלמה בנטין 1946-2012

מקום לידה: בוקרשט, רומניה

מקום פטירה: ברקלי, ארה"ב

בית עלמין:

ישוב: כפר סבא

בית עלמין: מנוחה נכונה

גוש:

חלקה:

שורה:

ניהול אתרי הנצחה:
הפעל אשף מילוי פרטים
עריכת פרטים כלליים
עריכת מוזיקת רקע
עריכת תבנית אתר
שלח מייל תפוצה

קשרי משפחה:
משפחה:

חבר:

קבוצה:

עריכת קשרי משפחה

ביוגרפיה

עריכה

שלמה בנטין – פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים – היה אחד המדענים המובילים בעולם בתחום הנוירופסיכולוגיה הקוגניטיבית. מחקריו בתחום זיהוי הפנים פרצו את הדרך לשדות ידע חדשים ולהבנה טובה יותר של הקשרים בין מבנה המוח לתפקודו. עבודותיו בולטות במגוון רחב של תחומים ונושאים, והניבו תרומה ניכרת לא רק למחקר הטהור, אלא גם לתחומים אחרים, משיפור לימוד הקריאה ועד שיפורים ברפואה הקלינית. פרופ' בנטין הדריך עשרות תלמידי מחקר, רבים מהם ממשיכים להוביל את המחקר הנוירופסיכולוגי בישראל ובמקומות אחרים.

פרופ' בנטין נולד ברומניה ב- 26/08/1946, ובגיל 12 עלה ארצה עם הוריו. הוא היה בן יחיד להורים מבוגרים ונשלח לקיבוץ גן שמואל, כעולה חדש, לתקופת הסתגלות קצרה. לאחר תקופת מגורים קצרה בת"א הוא עבר לחולון. בתיכון, בכיתה ט, פגש את מירי חברתו ולימים אשתו ואם ילדיו. את לימודי התיכון הוא סיים בפנימייה הצבאית שליד ביה"ס הריאלי בחיפה ושירת בצה"ל כקצין בחטיבת הצנחנים. עם כניסתו לצבא הקבע, לאחר מלחמת ששת הימים, הקים את פלוגת הסיור בחטיבת שריון חדשה.

לאחר שחרורו משירות הקבע למד פסיכולוגיה ומתמטיקה באוניברסיטת תל-אביב. הוא סיים את הלימודים בהצטיינות והמשיך ללמוד תואר שני בביולוגיה של התנהגות, בביה"ס לרפואה של הטכניון. "בחדרי ניתוח, התחילו להשתמש אז בגז הרדמה חדש, שהשפעותיו הקוגניטיביות נסתרות. מצאנו שריכוזים קטנים של גז זה באוויר חדר הניתוח משפיעים על הצוות הרפואי כמו שתיית אלכוהול: גורמים לקיבעון בקבלת החלטות ומגבירים את הנכונות ליטול סיכון", הוא מספר. מחקר זה היה מן הגורמים להפסקת השימוש בגז הזה.

ב-1976 סיים פרופ' בנטין את לימודי התואר השני והתחיל לעבוד בביה"ח הדסה בעין-כרם. הוא ניהל את המעבדה לפסיכופיזיולוגיה של האדם, ע"ש זלמן ארן, ועסק במחקר עצמאי. בזמן עבודתו, למד לתואר דוקטור בנוירוביולוגיה. בעבודת הדוקטורט הוא חקר כיצד מתבטא זיהוי מלים כתובות בגלי המוח ובזרימת הדם במוח. מחקריו על זיהוי מלים הדגישו את חשיבות חקר הקריאה בשפה העברית, שבה מידע על תנועות איננו מוצג בכתב לא-מנוקד. בנטין קיבל תואר דוקטור ב-1982, ויצא להשתלם באוניברסיטת ייל האמריקנית, ובה המשיך לעסוק בחקר פעילות המוח, בין השאר בהקשר לקריאה ולדיבור.

ב-1983 התמנה בנטין למרצה בבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית, וב-1987 למרצה בכיר. הוא המשיך את מחקריו בתחומי הקריאה והדיבור, ותרם להוכחה, כי מדובר במערכת מוחית אחת. מחקריו סיפקו ראיות לחשיבות שיש בהדגשה של מבנה המלים בעת לימוד הקריאה, והיו מן הגורמים להחלפת שיטה כושלת, המבוססת על ניחוש מילים שלמות מתוך הכתב, שהייתה נהוגה בישראל. לצד המחקרים והעבודה במעבדה, הקים בנטין את השירות הקליני לנוירופסיכולוגיה בבית החולים. נוסף לכך, הוא פיתח שיטה להפחתת הסיכון למטופל בעת ניתוחים לתיקון עקמת. הוא יישם בדיקה המאפשרת לוודא בעוד החולה מורדם שאין פגיעה בחוט השדרה, בדיקה החוסכת את הצורך להעירו במהלך הניתוח.

ב-1990 חזר בנטין משבתון באוניברסיטה של קליפורניה בסאן דייגו והחל לעבוד במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, שם עלה לדרגת פרופסור חבר, ב-1991, ופרופסור מהמניין ב-1994. בה בעת הוא המשיך את מחקריו גם בייל; המחקרים האלו נעשו בחולי אפילפסיה שאלקטרודות הוחדרו למוחם, וכאן הוא התוודע לפעילות מוחית המתעוררת בעת עיבוד פנים. בנטין הצליח לעקוב אחר השינויים האלה גם במדידה לא חודרנית וגילה בין השאר אות חשמלי, (N170), המעיד על הפעלת המנגנון לזיהוי פנים במוח. מחקרו הזה נחשב לפורץ דרך בתחום חקר עיבוד הפנים וצוטט יותר מ-1,000 פעמים בספרות המדעית. בנטין הוביל את תחום חקר עיבוד הפנים בארץ ובעולם והראה, כי תהליך זיהוי זה שונה מן האופן שבו אנו מזהים אובייקטים אחרים. כמו כן הוא גילה, כי הליקוי העיקרי אצל סובלים מחוסר יכולת לזהות פנים (שלא בעקבות נזק מוחי) קשור להיעדר התפתחות תקינה של מנגנון התפיסה הגלובלית האופיינית לעיבוד פנים.

בנטין היה מרצה ומנחה מבוקש והדריך עשרות תלמידי מחקר. רבים מתלמידיו הם כיום חוקרים בכירים במוסדות אקדמיים בישראל ומחוצה לה. "בורכתי בסטודנטים מעולים", הוא אומר. "האינטראקציה עם אינטלקטואלים צעירים, חקרנים ותאבי ידע היא חלק מהנה ביותר בעבודתי".
לפני שנים מספר הרחיב בנטין את עבודתו בתחום זיהוי הפנים, ועם תלמידו ד"ר הילל אביעזר, הוא ניסה לברר את המנגנון המוחי והתפיסתי לפענוח הבעות פנים. הוא גילה, כי זיהוי הרגש בפנים מושפע על ידי שפת הגוף וההקשר התפיסתי הרחב. ממצאים אלו פרצו את הדרך למחקר מוביל בעולם של פענוח שפת הגוף, מחקר שהוא עוסק בו גם בימים אלה.

במרץ 2012 זכה פרופ' בנטין בפרס ישראל בפסיכולוגיה. בנימוקי מתן הפרס ציינה הוועדה את תרומתו המדעית לתחום הפסיכולוגיה בכלל ולמדעי הפסיכולוגיה הקוגניטיבית והנוירופסיכולוגיה בפרט. אחד המאפיינים בעבודתו הוא תרומתו המשמעותית לכמה תחומים בלתי תלויים שבכל אחד מהם הטביע את חותמו. לבנטין שם עולמי בתחומו ועבודותיו התפרסמו בכתבי עת חשובים ויוקרתיים.

בשנת 2003 התפרסם ספרו "פרקים בנוירופסיכולוגיה" באוניברסיטה המשודרת.

ב 2009 החל פרופ' בנטין לבצע מחקר בתחום חדש העוסק בנוירוני מראה (mirror neurons). את המחקר הזה הוא לא הספיק לקדם. ב 13 ליולי 2012, בעת שהותו בשנת שבתון בברקלי בקליפורניה, שלמה בנטין נהרג בתאונת אופניים כאשר רכב חזרה מקמפוס האוניברסיטה לביתו ונפגע ממשאית חולפת.

העדפות

עריכה

נירופסיכולוגיה, מוח, אדם, ספורט.

הספדים

עריכה

Elana Zion Golumbic

Shlomo was my first real mentor. He opened up the wonders of the human brain to me, got me excited about the possibilities that Neuroscience has to offer and that the research that we conduct has real value and can make an important contribution. Shlomo always made me feel extremely valued and capable. He entrusted the management of his lab to me, consulted me on both scientific and managerial issues, and had complete confidence in me – more than I had in myself, I must say. I don’t think it is an exaggeration to say that he played a major role in my transition into adulthood, by giving me substantial responsibilities at a relatively early stage in my scientific ‘career’, greatly valuing my opinions and giving me an overall sense of my significance. As a mentor, Shlomo challenged me to challenge myself, to go beyond the banal and seek a deeper scientific understanding. He gave the opportunity to explore, to question and to learn, and ultimately to find my own path. I know that I challenged him too – and more importantly, that he saw that as something good. I think he valued being challenged by his own students and saw it as a driving force, something that propels the scientific process forward. I really valued the ‘academic freedom’ in the lab, Shlomo’s conviction to let us – his students – explore uncharted territories, while providing appropriate guidance, insight, infrastructure and tools for our success. But beyond scientific excellence, Shlomo regarded human relationships above all. His concern for the welfare of his students was always his top priority, and we went to extreme lengths to ensure that everyone was taken care of. Every potential new student or research assistant was evaluated not only on intellectual merit, but also in how they would fit into – and enrich - the social fabric of the lab. He created an atmosphere of cooperation, volunteering and mutual support in the lab – values that I cherish and hope to incorporate in all my work environments. I know that Shlomo often judged his own success but the achievements of his students, and he had high expectations and hopes for all of the PhDs he mentored. He would often ‘paint’ the ideal picture of where he hoped each of us would end up. And indeed, many of his disciples have continued to do amazing research in prominent institutions around the world – a fact that gave him immense pride. I just hope that in my modest career I will be able to live up to some of the expectations I know he had for me (including getting our last paper together published…. currently under review). There are many more things to say… Mostly, I am so saddened by the thought that I won’t see him again, and that he won’t be there to guide and support me along the path that I started going down with him. But in many ways, he will always be there with me, through all the things that I’ve learned and soaked up from him over the years.

Joe Brooks

I met Shlomo while I was a PhD student in Berkeley and he was spending a year there working with Lynn Robertson. I have good memories of his time in Berkeley. At the time I was in charge of managing the lab's computer network. I remember Shlomo coming to find me to sort out something with his computer. He nicely but directly suggested how I could set up the network better. At first, this led me to think that that he might be difficult to work with. It didn't take long though for me to see that although he was driven and an extremely hard worker, Shlomo cared deeply about the people around him, was a genuinely sweet man, and wasn't afraid to show it. We got to know each other better over the coming year including some great conversations on ski lifts around Lake Tahoe. Just this past year we collaborated on a project and published our first paper together. I saw first hand how insightful and talented he was as a scientist. He made suggestions that really nailed down some of the points in the paper which, I believe, ultimately helped the paper sail through the review process. Shlomo was a tireless worker and a perfectionist. He brought an energy, determination, and focus to his work that was unique and inspirational. I have benefited from his influence in ways that were never formally acknowledged as a mentor but have left their mark on what I think of when I imagine a great scientist. I most recently saw Shlomo in May 2012 in Florida for the Vision Sciences Society conference. He greeted me with a big smile and a hug, as friendly and warm as always. We talked about the past as well as the present. I know that he was so very happy to be back in Berkeley. It gives me some peace to know that he was living his life to the fullest in a place that he loved.

גדי יאיר

את שלמה בנטין הכרתי בשנת 1990 לערך. הייתי אז פקיד בעיריית ירושלים, מי שהחזיק בכפתור של הנפקת "אישורי מחקר" במחלקת החינוך העירונית. הייתי אחראי "לאשר" כניסה של חוקרים לגנים ובתי-ספר ותחזקתי נתונים שחוקרים שונים הסתייעו בהם. שלמה בנטין – שהיה נמרץ אז לא פחות מעד אמש – ביקש להסתייע בי אז כדי לזכות באישור המחקר המיוחל. כידוע, הוא תמיד היה רציני. לפיכך, כדי להסיר חשש שמא לא אבין את הצעת המחקר שלו, הוא הטריח עצמו אל משרדי – החוקר היחיד אי פעם שעשה זאת – בכדי להסביר לי על מה המחקר של תלמידתו, מה המשתנים, מה המניפולציה הנדרשת ומה השיטות בהן ינקטו. הבנתי אז בתחום שלכם כמו שאני מבין בו היום, אבל שלמה התאמץ – לא בפטרנליזם ולא מתוך התחכמות – להסביר לי כל מה שאפשר על-מנת שאבין מה הוא וצוותו מתכוונים לעשות במחקר. אני יכול להבטיח לכם שלא ממש הבנתי; ואישרתי לו גם בלי להבין בנוירו-שלכם. אבל מה שכן הבנתי, זה ששלמה בנטין ראה חשיבות רבה להסביר לפקיד עול ימים מה עושים מדענים מהסוג שלו. זה נטבע בי בזכרוני. שלמה לא הכיר אותי אז ממסדרונות האוניברסיטה, והוא אז בכלל משוכני הדסה. אבל מאז השיעור המאלף הזה מלפני 22 שנה פגשתי את שלמה מדי פעם במסדרונות. תמיד היה פוגש אותי בחיוך – ולא בגלל היותי פקיד קטן במנח"י. אדרבא: כשאוזני הייתה כרויה לו, הוא גם חזר על הניסיון הסיזיפי להסביר לי דבר ושניים מהנעשה ב"עולם התחתון" שלכם בקומה 1. הוא שידר את אהבת המדע ואת חדוות המחקר יום יום. לא הכרתי היטב את שלמה בנטין, אך אני זוכר לו את החסד הגלום במעשה – להכיר בצעירים כשווי-ערך, לראות בהם בני-שיח ועניין. אין תחליף לאדם. אבל אתם יכולים להיות גאים על שהיה משלכם, גדי

linkText

גלריה

עריכה

וידאו

עריכה

ציר זמן

עריכה

שלמה בנטין 1946-2012

ביוגרפיה

העדפות

הספדים

גלריה

וידאו

ציר זמן

הדלק נר