הפעל אשף מילוי פרטים
עריכת פרטים כלליים
עריכת מוזיקת רקע
עריכת תבנית אתר
שלח מייל תפוצה
ביוגרפיה
עריכהרותי עוזר -
רות, או רותי כפי שקראו לה חבריה, נולדה להרצל ודבורה רחל קובו בתל אביב בשנת 1942.
רותי גדלה בתל אביב, למדה בתיכון ד' ושירתה כמדריכה גדנ"ע בצבא הגנה לישראל.
רותי למדה בחוג לתולדות האומנות באוניברסיטת תל אביב ולאחר מכן לימדה בחוג זה ובחוג לתולדות האומנות באוניברסיטה העברית.
רותי נשאה לזהר עוזר בשנת 1965. בשנת 1969 נולדה בתה הבכורה רתם ובשנת 1972 בנה, תומר. בשנים 2008 ו - 2012 נולדו נכדותיה האהובות, רומי ונויה.
רותי אהבה את החיים, היתה שוחרת אומנות ויוצרת, אהבה לטייל בארץ ובעולם והתעניינה בנושאים רבים ומגוונים.
היתה בת 72 שנים במותה.
יהא זכרה ברוך.
העדפות
עריכההספדים
עריכהאמא,
קשה לי לסכם חיים שלמים בכמה מלים, נאום, משהו שישקף את אמא שלי או כמה היתה חשובה ומשמעותית עבור אבי, אחי, דליה אחותך, רונן, בנותיי ואנוכי.
עצם העלאת מלים אלו על הכתב הינו קשה מנשוא ומעורר דמעות למכביר, ואלו מציפות את עיניי וגרוני.
אינני יודעת, אמא, כיצד לסכם את חייך, עצם הסיכום והשימוש במילה "סיכום" הינו קשה מידי.
אתחיל בכך שגם אם לפעמים היה לך קשה להודות בכך, או לא הסכמת עם החלטותיי, היית שם עבורי.
יודעת אני כמה חשובה היתה לך עצמאותך ויכולת השליטה בחייך ובשל כך כה קשה היתה לך מחלתך הארורה והמוגבלות והכאב שהביאה עמה.
יודעת אני עוד כמה אהבת את רומי ונויה שלנו וכמה שמחת עת נולדו ואיך חיכית לכל פגישה ופגישה עמן.
תמיד אמרת לי, שהן האור והתקווה שנותרו בחייך. רק ביום רביעי האחרון אמרת לי כמה מקסימות היו הן עת ביקרת, את ואבא.
לאחרונה ידעתי שנאלץ להיפרד, אך לא שיערתי בנפשי כמה מהר ניפרד או כמה קשה תהיה פרידה זו עבור כולנו ועבורי. הדמעות מציפות את עיניי לכל אורך כתיבת שורות אלה ואיני יכולה לומר אמא, כי חדלת.
המילים, הן רושמות עצמן לבד, הן מלוות את דמעותיי על אבדנך.
אני יודעת שלו היית כאן, היית אומרת שאני, הדברים שלי, שהכל נשמע כל כך "קיטש", שזה לא יום הזיכרון ושאנו צריכים להמשיך ולחוות את החיים כמו שאת היית רוצה, לו לא חלית, להמשיך ולא לחדול, להמשיך בשבילך.
רוצה אני לזכור אותך כפי שהיית, את חדות מחשבתך, את העובדה שהיו דברים שרציתי לחלוק בעיקר איתך, איך הבנת את ההומור השחור שלי, את הציניות והסרקסטיות שעכשיו מחזיקים אותי.
עד הרגע האחרון דיברת על החלמתך, למרות שלאחרונה נראה כי השלמת עם היותך חולה וגרוע מזה, עם העובדה שלא תחלימי.
צר לי על הדברים הרבים שעוד רצית לעשות ולבי נחמץ בתחושה כי כבר לא תספיקי.
שלום לך, אמא שלי.
רתם,
17.8.2014
-------------------------------------------------------------------------------------
רותי!
לזכרך!
חמישים שנה של חברות.
שכנים בבית אחד (רמת גן).
צעירים שבונים את החיים והמשפחה ביחד ולחוד. וכלב אחד "אלוף".
וילד אחד שאהב והתחבר לכלב, רועי, והוא שקישר, חיבר ויצר את החברות הזו וביחד בנינו חברות שנמשכה עד היום הזה.
לרותי הובים ותחומים רבים ובכולם עשתה חייל:
אמנות שאני לא נמנית על תלמידיה אבל תמונה אחת, ויפה בעיני, וכחולה שחפצתי בה וגם היום מוכנה לקבל;
צילום – גם אחד מתחביביה וצלחה דרכה, ידע ומקצועיות;
גם באקדח ויריות עסקה;
ארץ ישראל על כל תחומיה היא בעורקיה, ארכיאולוגיה, הסטוריה, טבע וצומח ובעלי חיים, שירי ארץ ישראל וריקודי ארץ ישראל, לכל מצאה זמן ואהבה וטיולים בחיק הטבע שם גם אנחנו היינו ביחד... וחווינו עם הילדים ובעת גימלאות שלנו בלי ילדים, פקניקים וארוחות שחיתות בהנאה מלאה.
רותי בתחילת דרכה כאשת איש הוכיחה שלבשל טוב ולהכין מטעמים כיאה לבת של בולגרים, היו טעימים לחיך, כמו שידעה לקלוע למטרה בירי אקדח.
כשהיכרתי את רותי בתחילת הדרך, כשהיינו כולנו צעירים וצעירות, רותי לא הצטיינה בדברת רבה. להיפך, בחורה סגורה ומאופקת ושותקת.
אך ככל שבגרנו גדלנו והתחברנו, האימון בינינו התחזק.
תמיד ידעתי – לרותי אפשר לספר הכל ולקטר וגם רותי נתנה אימון וצורך לספר, הכל נשמר אצלה "בבונקר".
המחלה והצרות שתקפו אותך בשנים האחרונות לא הניחו לרגע. נלחמת בחירוף נפש, לא ויתרת אך כנראה שלא יכולת יותר.
בשקט שאפיין אותך שחיית, כך גם הלכת מאיתנו.
אוהבים אבל לא נפרדים, נזכור אותך לעד.
רותי ברק וכל המשפחה.
רותי ברק, 17.8.2014
שלח לחבר