הפעל אשף מילוי פרטים
עריכת פרטים כלליים
עריכת מוזיקת רקע
עריכת תבנית אתר
שלח מייל תפוצה
ביוגרפיה
עריכהעדנה שביט (25 באפריל 1935 - 14 ביוני 2015) הייתה פרופסור אמריטה בחוג לאמנות התיאטרון בפקולטה לאמנויות של אוניברסיטת תל אביב.במאית תיאטרון, מתרגמת מחזות, מרצה, שחקנית, עיתונאית, תסכיתאית, עורכת וקריינית בתחנות הרדיו - גלי צה"ל וקול ישראל.
ביוגרפיה
שביט נולדה בחיפה. את ניסיונה הראשון בתחום התיאטרון רכשה במגמה הדרמטית של בית הספר הריאלי בחיפה. לאחר שיחרורה מלהקת הנח"ל, הצטרפה לתיאטרון זירה, תיאטרון אוונגרד בניהול מיכאל אלמז. שהיה התיאטרון הראשון בארץ שהעלה את המחזה מחכים לגודו מאת סמואל בקט (בשם: "אנו מחכים למראל"). שביט שיחקה את לאקי.
שביט למדה באוניברסיטה העברית בירושלים ספרות אנגלית ופילוסופיה, בעלת תואר ראשון מאוניברסיטת תל אביב בספרות עברית ובאמנות התיאטרון. נסעה להשתלמות בת שנתיים בתחום הקולנוע בארצות הברית. לאחר מכן החלה ללמד משחק ובימוי בחוג לתיאטרון.
שביט ביימה יותר ממאה הפקות בכל אחד מהתיאטראות הממוסדים בישראל. היא האישה הישראלית הראשונה שפרצה לתחום הבימוי, תחום שנחשב לתחום גברי בלבד עד הגיעה.
בשנת 1968 ביימה שביט את יצירתו הראשונה של חנוך לוין, את ואני והמלחמה הבאה. הצגה זו עוררה תגובות קשות מאד בקרב הציבור לאחר מלחמת ששת הימים ונחשבת עד היום לאבן דרךבתיאטרון הפוליטי הישראלי.
שביט ביימה מחזות קלאסיים רבים, כגון: אדיפוס המלך מאת סופוקלס בתיאטרון הבימה, ב-1978. וגם מחזות אבסורד, דוגמת "מחכים לגודו" אותו תרגמה וביימה מספר פעמים, בתיאטרונים שונים בישראל.
עסקה בתחומי העיתונאות, התסכיתאות, התרגום, הגשת תוכניות רדיו ועוד.
במשך שנות הוראה רבות גידלה שביט דורות רבים של שחקנים ובמאים איכותיים, מהשורה הראשונה בישראל. היא היוותה גשר בין עולם המשחק הישן של התיאטרון הישראלי המתפתח של שנות החמישים והשישים במאה ה-20 לבין עולם המשחק של תחילת המאה ה-21, אותו היא יצרה בעזרת תלמידיה והשחקנים אותם היא ביימה. כמורה למשחק ובימוי היא דרשה הן מהשחקן והן מהבמאי טוטאליות מוחלטת בתהליך העבודה. פרופ' תום לוי סיכם את תפיסת עולמה התיאטרונית במאמר בכתב העת מותר: "'השחקן החדש' הוא יותר מעורב עם עצמו ופחות מעורב עם העולם שאותו הוא יכול להכיר דרך הספרות או הקולנוע או אפילו המוזיקה או כל אמנות שהיא, או דרך נסיעה או אפילו דרך התבוננות בעולם שמסביבו. השחקן הצעיר שמגיע אלינו רואה את עצמו, הוא מתעסק בעצמו והוא מאמץ את הבעיות שיכולות להיות של דוסטוייבסקי או תומאס מאן או סופוקלס... הוא מיד מחבר אותן אל עצמו, ונותן להן ביטוי דרך האני שלו. וזאת סכנה גדולה מפני שהתיאטרון כולו לא נולד אלא כדי שאנחנו נבין את האחר, את הזר; כדי שאנחנו נדע שיש עולם אחר לבד מהעולם שלנו. ואנחנו יכולים להזדהות עם העולם האחר ולהזדהות מתוכנו. כלומר, לקבל נוכחות אחרת, חשובה לא פחות מהנוכחות שלנו, אישיות אחרת, חשובה לא פחות מהאישיות שלנו. מהבחינה הזאת התיאטרון הוא באמת הומניסט גדול".
בשנת 2006, לאחר 50 שנות יצירה תיאטרונית ענפה, זכתה עדנה שביט בפרס משה הלוי לאמנויות הבמה מאת עיריית תל אביב. בנימוקים להענקת הפרס נאמר:
"הפרס מוענק לשביט במלאת 50 שנה לפעילותה האמנותית על תרומתה הרבה במכלול רחב של תחומים בהם בימוי, הוראת דורות של שחקנים ובמאים ישראלים, הנחת היסודות לדרמטורגיה ולעיבוד בתיאטרון הישראלי ותרגום לבמה. עדנה שביט טבעה חותם עמוק ובעל השלכות מרחיקות לכת על התרבות הישראלית בכללותה ועל כך מצאנו את מפעל חייה ראוי מאין כמוהו לפרס."
שביט התגוררה ברמת אביב, ויש לה בן עם רפי תבור. הייתה נשואה לאלכס אנסקי וליורם גל.
בימוי בתיאטרון
חשמלית ושמה תשוקה, בתיאטרון האהל, 1968.בית-קברות למכוניות מאת פרננדו ארבאל בתיאטרון האהל.את ואני והמלחמה הבאה מאת חנוך לוין, במועדון 'ברברים' בתל אביב 1968.ערב הפקת המחזמר: "מותק אני לא שומע כשהברז פתוח" בבימויה, לאחר שלוהקו השחקנים (עודד תאומי ומרים גבריאלי), נמלט המפיק גיורא גודיק מישראל ב 1972.טרטיף מאת מולייר בתיאטרון באר שבע 1974.אדיפוס המלך מאת סופוקלס בתיאטרון הבימה 1978."ג'קובו, איש גולדוניה" מאת יורם גל, בפסטיבל עכו, 1989."כובע הקש האיטלקי" מאת אז'ן לביש...מלינקי, מאת רוביק רוזנטל בתיאטרון הבימה, 1994."מחכים לגודו", שש הפקות שונות בשנים 1966-2006, הבימוי בחוג לתיאטרון ב-1996 הוזמן לפסטיבל בברטיסלבה, וזיכה אותה בפרס.מחול המוות, ההפקה שעלתה בתיאטרון הבימה ב-1996, הוצגה על במת הפסטיבל הבינלאומי ע"ש סטרינדברג, בשבדיה."קברט עגנון", קברט מוזיקלי, פסטיבל עכו 1997."את ואני והמלחמה הבאה" – חידוש הצגתו של חנוך לוין בפסטיבל עכו 2004 ולאחר מכן עד 2008 עם צוות השחקנים המקורי מ 1968 בהתיאטרון הערבי-עברי ביפו, יפו."הילדה שהיא בעצם מריצה" מאת עודד ליפשיץ, בתיאטרון החוג לאמנות התיאטרון של אוניברסיטת ת"א, 2009.שביט ביימה יותר מ-100 הצגות בכל תיאטרוני ישראל. להלן מבחר:
הרובע העתיק, רב חנוך ורב יוספכי, איך אנחנו נראים?, סטטוס קוו ואדיס, חיי קליגולה, הבעל הנצחי, רוזנטה חוזר משדה הקרב, הידעת את שביל החלב?, שירי רחל, סיפור גן החיות, ההודי רוצה לברונקס, התור, וויצק, כנרת כנרת, רביזור, צחות בדיחותא דקידושין, חלום ליל קיץ, הקלפנים, הדה גאבלר, קברט בשדה הקרב, הנשים האבודות מטרויה, הפשע לא משתלם, כי עודני מאמין בך, בילי בול הגדול, בית ספר לנשים, קברט לוין, בילורה, דונה רוזיטה, שלושה שחקנים דרמה אחת, גם הוא באצילים, הרופא בעל כרחו, מדיאה, רוח נמוכה, אוידיפוס בשמים, תמיד אשה, ערב שירי החיפושיות, אני יוצאת עם שירי לדרך, החייל האמיץ שווייק, מוריס שימל ועוד.
בימוי ברדיו
"פאולה", מאת ערן פרייס, (1988).בין השנים 1958-1970 ביימה עשרות תסכיתי רדיו וביניהם: "הרפתקאותיו של פאול פניפזר" (מתוך – שקיעה ונפילה מאת – איוולין וו (1958), "הלבישו את הערומים" מאת (פירנדלו), "גבר אמיתי" (מאת אונמונו), "כלב חוצות" (מאת עגנון), "דגש קל", "כרטיס כניסה", "דואר צבאי 1005", "קוקטייל לשניים", "הלילה", "נא לצלצל", "פעמיים אספרסו", "קומה ג' משמאל", חמים וטעיםועוד.
תרגומי מחזות
אנה פרנק מחזה מאת מאיר לוין מ-1957, שתורגם עם שולמית גבעולי. וכמו כן: טרטיף מאת מולייר, מחכים לגודו מאת בקט, בית קברות למכוניות מאת אראבל, היותר חזקה מאת אוגוסט סטרינברג,הדב מאת צ'כוב, הדה גאבלר מאת איבסן, הזמרת בעלת הקרחת מאת יונסקו, הרובע העתיק, העתיד טמון בביצים, דונה רוזיטה, קפה שחור, סקאפינה, הכתבנים, מחזה קצר, שוגר פלם, הכפיל, הדלת צריכה להיות או סגורה או פתוחה, אני הרברט, ההלם של ההזדהות, האזעקה, קיץ בכפר, אני אחזור הביתה לחג, בקול דממה דקה, ועוד.
משחק בתיאטרון
להקת הנח"ל, בתוכנית ו', "העיקר שנפגשים", 1954.ב"תיאטרון זירה" בשנים 1955-1958:הזמרת בעלת הקרחת מאת אז'ן יונסקו בשנת 1957 הוצג המחזה לראשונה בעברית, ב"תיאטרון זירה", בתרגום מיכאל אלמז. את הדמויות גילמו גם יהודה פוקס, יוסף ספרא, שלומית קבלנסקי, אליעזר יונג ורות גלר.מחכים לגודו מאת סמואל בקט (בשם: "אנו מחכים למראל"). שביט שיחקה את דמותו של "לאקי" ב"תיאטרון זירה", 1957.בתיאטרון הקאמרי, בבימת השחקנים, 1969.
קישורים חיצוניים
יאיר אשכנזי, מתה הבמאית, המתרגמת והמורה לתיאטרון עדנה שביט, באתר הארץ, 14 ביוני 2015
שלח לחבר