אתר הנצחה לזכר

פאני אנדלמן 1951-2019

פאני אנדלמן
מקום לידה: אסטוניה
מקום פטירה: ישראל

בית עלמין:
ישוב: כפר סבא
בית עלמין: מנוחה נכונה
גוש: ב
גוש:
חלקה: ג
שורה: 5







עריכת קשרי משפחה

ביוגרפיה

עריכה

לאתר הנצחה מפורט יותר באנגלית: https://www.fani-andelman.com

**הגדילו את חלון האתר לגודל המקסימלי כדי לראות את הטקסט המלא**

פאני אנדלמן נולדה ב-21.11.51 בטארטו שבאסטוניה, בת בכורה למירה ולשמואל שפונגין. כעבור חמש שנים, הצטרף אח קטן למשפחה, יצחק שפונגין. פאני הייתה תלמידה מצטיינת, ונהנתה מחופשות הקיץ בהן המשפחה נסעה לעיירת נופש ובילתה בליקוט פטריות ותותים ביער. כל חייה, עת טיילה בטבע, נזכרה בגעגועים באותם ימי קיץ נעימים. כשפאני הייתה בת 16, הוריה ועוד מספר יהודים הואשמו על ידי השלטונות הסובייטים בסחר בשוק השחור ונשפטו למאסר. פאני נאלצה לדאוג לאחיה הקטן ולגדל אותו בגפה במשך כמעט שנתיים, תוך כדי שהיא ממשיכה ללמוד בבית הספר ולהשלים תעודת בגרות. פאני דאגה לאחיה במסירות רבה, ושימרה עבורו תחושה של בית תחת תנאים קשים ביותר. לאחר שהוריהם חזרו, המשפחה עברה לריגה שבלטביה, על מנת להיות בקרבת משפחתה מצד אמה, ופאני למדה אנגלית באוניברסיטה. בנוסף, היא השתתפה בחוג מחתרתי ללימוד עברית עם עוד מספר צעירים יהודים שתכננו לעלות לארץ ישראל. לראשונה בחייה, היא חשה חלק מקהילה, ואכן אותם צעירים שפגשה בריגה הפכו בהמשך לחברים לכל החיים.

בינואר 1973, בני המשפחה עלו ארצה. תחילה שוכנו בערד ובהמשך התגוררו בפתח-תקווה. פאני רצתה להתגייס לצה״ל, אך מפאת גילה (21) הדבר לא התאפשר לה. לאחר מכינה אוניברסיטאית בעברית, היא החלה ללמוד באוניברסיטת תל אביב בחוג לספרות ולבלשנות אנגלית (1973-1976), ולאחר מכן, היא המשיכה ללימודי תואר שני בפסיכו-לינגוויסטיקה (1976-1978). היא מספרת כי התלבטה בין האוניברסיטאות השונות, וברגע שהגיעה לאוניברסיטת תל-אביב וראתה סביבה סטודנטים באווירה פתוחה ומשוחררת, הרגישה בבית. במהלך לימודיה, הצטרפה לתנועה ללימוד השפה ״אספרנטו״, ואף נסעה למחנה עבודה של התנועה באירופה. בדרך לאחד מהמפגשים של התנועה, פגשה את דוד אנדלמן. השניים התאהבו ממבט ראשון, ודוד מעיד כי היא הייתה כל כך יפה עד ש״לא יכל להוריד ממנה את העיניים״. פאני ודוד נישאו כעבור כשלוש שנים, ונסעו לבוסטון שבארה״ב לצורך לימודים מתקדמים. 

בארה״ב, פאני למדה תואר שני בחוג להפרעות בתקשורת (אוניברסיטת בוסטון, 1980-1982) ובהמשך המשיכה ללימודי דוקטורט בנוירופסיכולוגיה (1985-1990) באוניברסיטת ניו-יורק (CUNY) ועבדה עם מטופלים שסבלו משבץ מוחי בבית-החולים Mount Sinai בניו-יורק. פאני חתרה ללא הרף ללמוד ולהתפתח מקצועית, לא חששה מקשיים והייתה נחושה להצליח. דוגמא אופיינית לנחישות שלה הייתה כאשר דוד התקשה ליצור קשר עם המנחה שרצה לעבוד עמו באוניברסיטת MIT, פאני הלכה בעצמה לאוניברסיטה, הידפקה על דלת המנחה ואמרה לו ״Hello, I believe my husband is looking for you״. וכך דוד החל לעבוד עם המנחה המבוקש שסלל את דרכו המקצועית. בזמן לימודיהם בבוסטון (1983), נולד גיא, בנם הבכור. בהמשך, עברו לפריז לצורך לימודי פוסט-דוקטורט של דוד, ושם (1988) נולדה בתם מיכל (מישל). עם תום לימודיהם, ולאחר שקיבלו הצעות מפתות ממספר מוסדות אקדמיים בעולם, החליטו לחזור ארצה ולגדל את ילדיהם בחיק המשפחה המורחבת. המשפחה התמקמה בתל-אביב לאחר שדוד התמנה לפרופ׳ לפיזיקה באוניברסיטת תל-אביב. 

בארץ, פאני השלימה התמחות (1988-1991) בבית-לוינשטיין ובבי״ח שיבא תל-השומר בפסיכולוגיה שיקומית עם מטופלים פגועי ראש. לאחר מכן (1991-1994), עבדה בעיריית תל-אביב בשירות הפסיכולוגי חינוכי כנוירופסיכולוגית, שם עסקה באבחונים נוירופסיכולוגיים לילדים עם לקויות למידה, וכן בהדרכה ובהכשרה. בשנים 1994-1995, המשפחה נסעה לפריז לשנת שבתון מטעם עבודתו של דוד, ופאני עסקה במחקר בנושא ליקויי למידה חשבוניים (דיסקלקוליה) בבתי חולים Salpetriere וSainte-Anne.

בתום שנת השבתון, פאני התקבלה לעבודה חדשה ומרגשת בבית החולים איכילוב ביחידה לנוירוכירורגיה תפקודית, ששילבה את מגוון כישוריה והכשרתה (1996-2018). ביחידה זו, עבדה בצמוד לצוות הניתוחי, בניהולו של הנוירוכירורג פרופ׳ יצחק פריד. בעבודתה, ביצעה הערכות נוירופסיכולוגיות של מטופלים שהיו מיועדים לניתוחי מוח כדי לקבוע את התאמתם לניתוח. כמו כן, בהנהגתה, הובא לישראל מבדק ה-WADA, בו מורדמת מחצית המוח לתקופה קצרה כדי לאבחן את מרכזי השפה והזיכרון – נתון קריטי לניתוחים. בנוסף, ביצעה מיפוי נוירופסיכולוגי של אזורי מוח בזמן ניתוחי מוח בעירנות, כאשר גם ברגעים מתוחים ומאתגרים אלה, שמרה על לבביות, קור רוח ומקצועיות, וסייעה להשרות על המטופלים תחושת ביטחון ורוגע. 

במקביל, כתבה עשרות מאמרים בעיתונים מדעיים מובילים, הרצתה בכנסים, זכתה בהכרה רבה בקרב עמיתיה, הנחתה סטודנטים באוניברסיטה לתארים מתקדמים והדריכה את הדור הבא של הנוירופסיכולוגים בישראל. כמו כן, ניהלה קליניקה פרטית משגשגת, במסגרתה העבירה חוות דעת נוירופסיכולוגיות כעדה מומחית לבתי משפט. גם כאן הקפידה על מקצועיות ואמינות ללא עוררין.

מעבר לעבודתה, פאני טיפחה חיי משפחה ופנאי. היא מצאה עניין רב בחיי הרוח והתרבות של צרפת, למדה באוניברסיטה ובמסגרות פרטיות ספרות ובלשנות צרפתית. פאני ודוד השתתפו בקורסים רבים של טעימות יין מכל העולם, כאשר פאני אהבה במיוחד את היינות המיוחדים של אזור בורגונדי (צרפת). בנוסף, היא השלימה קורס משיטי יאכטות במועדון השיט בהרצליה, תרגלה יוגה מדי שבוע, הקפידה על הליכות בפארק הירקון ובחוף הצוק וטיילה בכל העולם. היא חייכה אל החיים, החיים חייכו אליה בחזרה, והיא נהנתה מכל רגע.   

בינואר 2017, בהיותה בת 65, התגלה אצל פאני סרטן שחלות מתקדם ומפושט. פאני הייתה נחושה לנצח גם את מחלת הסרטן, ומיד החלה במסע לגילוי הטיפול האופטימלי עבורה. היא עברה בדיקות רפואיות מתקדמות וקיבלה את הטיפולים החדשניים ביותר. בכל תקופת המחלה, היא שמרה על אופטימיות והמשיכה לעבוד ולהיות פעילה. באוקטובר 2018, בתה של פאני, מיכל, התחתנה. לחתונה הגיעו אורחים רבים מהארץ ומחו״ל שזכו לראותה במלוא הדרה וליהנות מהמפגש עמה.

ב-2 בינואר 2019, לאחר אשפוז קצר בבית החולים איכילוב, פאני נפטרה מסיבוך נדיר של סרטן השחלות. היא הלכה לעולמה בשנתה, בשלווה, מוקפת במשפחתה ובאוהביה.

כאשר משפחתה התבקשה לחשוב על משפט שייצג את פאני, היא בחרה שורה מתוך השיר ״מודה אני״ של מאיר אריאל עם שינוי קל: ״היה לנו טוב, טוב מטוב, טוב מאוד, זה מתחיל כבר בבוקר בבוקר. ואת מחייכת אלי מתוך השינה״. כזאת הייתה פאני, רואה וחיה את הטוב שבעולם.  

     

  

העדפות

עריכה

יין - יין צרפתי מאזור בורגונדי

אוכל - בורשט, חמוצים, ריבת ״קסיס״

מוזיקה - a whiter shade of pale/ Procol Harum, Summertime/ Ella Fitzgerald & Louis Armstrong, Leonard Cohen, Yves Montand

ספרות - ספרות צרפתית, איין ראנד

צבע - כחול

מקום - ים

חופשה מועדפת - פריז

תחביבים - יוגה, הליכות בפארק הירקון/בחוף הצוק, קולנוע

הספדים

עריכה
דוד אנדלמן
הרבה אנשים כשבאים לנחם אבלים אומרים: "אין לי מילים להביע את עומק הצער והכאב." גם לי נגמרו המילים להביע את מה שאני חש היום, שאני נפרד מפאני, שאיתה חלקתי את חיי במשך 43 שנים ולכן בחרתי להקריא שיר שנכתב לפני 130 שנה על ידי משורר רומני בשם אלכסנדרו ולאחוטה, שאני לא חושב שמוכר לרובכם. את השיר הוא כתב בעקבות פטירתה של אישתו הצעירה בטרם עת. לשיר הזה יש משמעות מיוחדת עבורי. כשאבי נפטר בשיבה טובה לפני 10 שנים, אמי ביקשה שאני אקריא כמה שורות מהשיר בהלוויה של אבי. לא פיללתי שאגיע למצב שאקריא אותו לאחר 10 שנים בלבד גם על פאני, בת זוגי. ״שני אהובתי, שני בשלווה, לא באתי להפריע לשנתך וגם לא לבכות - באתי לחשוב. ראי, לא אצליח לסדר את מחשבותיי טוב יותר במקום אחר, ולהרהר בשקט עם עצמי. לידך אני מרגיש חכם יותר ורואה את העולם בהיר וברור. כמה צלול נראה העבר כעת בראשי. יבשה האדמה שמכסה אותך, ואני לא מאמין שהלכת לעד. לפעמים נדמה לי שאת פשוט רחוקה, ושואל את עצמי: מדוע את לא כותבת לי. בגעגועיי אני מחפש אותך, ומדמיין שתבואי. אוי, כמה שוממים העולם והחיים בלעדייך. היית צעירה ויפה, ואיך המחלה הכריעה אותך! בדמיוני אני רואה אותך, עם ידך הרזה מושטת ואומרת לי: "מדוע אתה מסתכל עלי? התכערתי. אני יודעת" ואז את מתחילה לבכות. אך רק הבכי נותר חי. מתחת למצחך, עיניך הגדולות אך הכבויות העמיקו, ועל שפתיך הסגולות הפציע חיוך. שני אהובתי, שני בשלווה, לא באתי להפריע לשנתך.״ אלכסנדרו ולאחוטה – 1890

גיא אנדלמן
אמא, בעומדי היום כאן, בשקט החד והכואב, אין מילים בפי לתאר את העצב שמציף אותי. נדמה שרק אתמול היית כאן, חמה, צוחקת, מחבקת ולפתע נדמה שהעולם כבר לא ישוב להיות כשהיה. החיים כל כך נפלאים ומפתיעים אך טומנים בחובם הפתעות שבחלומות הכי פרועים שלי לא הייתי רוצה לחוות. מותך הוא אחד מהם. מוות מיותר, כואב, אחד כזה שגורם לך להרגיש כל אחת מפעימות הלב כסכין חדה. חייך השמחים והמלאים לימדו אותי דבר או שניים על חיי שלי עצמי. עם כל שלימדת אותי בזמן שעוד היית כאן, אני אקח את הזיכרונות הטובים ואזכור תמיד את החיוך, השמחה והאופטימיות שלך. ​ לסיום, אני רוצה להודות לך על הכל ולהבטיח שלעולם לא אשכח אותך ותמיד אוהב אותך ותהיי בלבי לנצח.

מיכל אנדלמן
אימא אהובה שלי, כבר שבוע שאני כותבת לך את המכתב הזה בראשי, כותבת ומוחקת כי רק המחשבה שתלכי מכאיבה לי מדי. אימא, את הכול בשבילי, את החברה הכי טובה שלי, את המודל להשראה שלי, תמיד הבנת אותי בלי שאצטרך להסביר ואני הבנתי אותך, אני קשורה אליך בכל נימי נפשי ונשמתי. ועכשיו, את אינך, והחלל כל כך גדול, וכל כך בלתי נתפס, שאני לא מתחילה לעכל בכלל את כל זה. בשנתיים האחרונות אמרתי לך שהייתי רוצה לעטוף אותך בצמר גפן, כמו בובה יקרה ושבירה במיוחד, ועכשיו, הצמר גפן לא הספיק ולא משנה כמה ניסינו להחזיק, את נשמטת לנו בין הידיים ונשברת לרסיסים. אבל אני רוצה לדבר על החיים שלך אימא, ולא על המוות. כי את כל כך אהבת לחיות, וכל הזמן אמרת כמה שהחיים שלך טובים, ואז תיקנת את עצמך – ״טובים מאז שפגשתי את אבא״. אין אדם אחד שלא אהב אותך, שלא התחברת אליו בצורה כזאת או אחרת. בדרכך השקטה והנעימה, הגעת לפסגות הגבוהות ביותר של המקצוע שלך, אבל במקביל לא שכחת ליהנות מהדרך. ואוי, כמה נהנינו מהדרך. מהים בשקיעה, מלצאת החוצה לנשום אוויר, מהליכות בפארק, מיוגה, מטיולים לפריז, מקפה אחה״צ, מיין מבורגון, מסרט טוב או קונצרט, מהחורף בישראל שהגיע ללוות אותך בפעם האחרונה. וככה אני רוצה לזכור אותך, מחייכת, אצילית, אוהבת ואהובה. אז הסיפור שלנו עדיין לא נגמר, כי כמו שאמרתי לך השבוע, את תמשיכי לחיות דרכי. אבל אני מקווה שאצליח למצוא אותך. את מבינה, אני לא יודעת איך לקבל החלטה בלי להתייעץ איתך, איך להעביר יום שלם בלי שנדבר לפחות פעם אחת, איך לנשום בלעדייך בלי שזה יכאב כל כך. אז אני אסיים כאן, אבל אנחנו עוד נמשיך לדבר, כל יום, כל רגע. אימא, אני אוהבת אותך. ​

איציק שפונגין
פאני אחותי היקרה! לא נתפס לדבר עליך בלשון עבר וזה מאד קשה, אך לצערנו הרב זאת המציאות המרה. במהלך חייך הכרת הרבה אנשים וחלקם הפכו לחברים שלך, אך רק מעטים יודעים על תעצומות הנפש שבך ועל ההקרבה העצמית שעשית למען המשפחה וגם למען אחרים. לפני חמישים שנה כשהיינו ילדים, אני בן 12 וחצי ואת בקושי בת 17, ועדיין תלמידת תיכון, נאלצנו כמעט שנתיים לגור לבד בלי ההורים שלנו. בכל התקופה הזאת את תפקדת כאימא, כאבא וגם כאחות וזאת בזמן שאת בעצמך היית ילדה. שמרת עלי מכל פגע וגם נתת דוגמה אישית איך להתמודד עם הקשיים כבר בגיל צעיר. במצב הלא נורמלי והבלתי אפשרי סיימת בגרות בהצטיינות וכל זה תוך כדי ניהול משק הבית ותוך דאגה ללימודים שלי והשגחה שלא אעשה שטויות, בכל זאת הייתי בגיל ההתבגרות. היית ונשארת עבורי מודל לחיקוי, הערכה והערצה וזה מלווה אותי כל חיי. בשנותיה האחרונות של אימא את טיפלת בה במסירות מיוחדת. כל שבוע לקחת לפחות יום אחד חופש מהעבודה כדי להיות אתה כמה שיותר כי ידעת כי הזמן שלה הולך ואוזל. אך לא רק למשפחה דאגת, היית קשובה למצוקות של הזקוקים לעזרה, עולים חדשים ואחרים ועזרת להם ברצון רב וברוחב לב. מאז ומתמיד לא הסתפקת במועט ושאפת להכי גבוה. היית התלמידה היחידה בעירנו אשר נבחנת בבגרות בשתי שפות זרות, אנגלית וגרמנית, וכמובן בשתיהן קיבלת ציון 100, איך לא. בהמשך, כאשר למדת באוניברסיטה, לא הסתפקת בתואר דוקטור אחד אלא סיימת שני דוקטורטים בתחומים שונים ובהצלחה רבה. היית אופטימית מלידה, כשדיברנו אחרי חזרתך מברזיל נשמעת רגיל לגמרי, כאילו הכל בסדר, אין מקום לדאגה, רק קצת מקוררת. אפילו לא סיפרת שהמחלה חזרה לפני מספר חודשים. לא רצית להדאיג ולא להפריע, ממש כמו אימא שלנו, צנועה ואצילית. כאשר ביקרתי אותך בבית החולים לפני כשבוע, ישנת אחרי טיפול קשה שעברת והפנים שלך נראו שלוות להפליא שאמרו לכולנו, אל תדאגו הכל בסדר איתי, תנו לי לנוח ואתם תמשיכו בעיסוקים שלכם, כזאת את. רק לפני כחודש וחצי אחרי פרישתי מהעבודה, דיברנו על כך שעכשיו כששנינו נהיה פחות עסוקים יהיה לנו יותר זמן לבלות ביחד, אבל זה כבר לא יקרה. פאני היקרה, אני רוצה להגיד לך תודה ענקית על כל מה שעשית למען כולנו ובמיוחד למעני, לא אשכח את זה עד סוף חיי.

פרופ יצחק פריד
בשם כל עמיתיה של פאני מבית החולים איכילוב, ובשם המעגל הקרוב של האנשים שעבדו אתה בעשרים השנים האחרונות, אני רוצה להביע את הכאב והצער הכבד שממלאים את ליבנו היום עם לכתה ללא שוב של ידידה ועמיתה יקרה. אני חושב שגם עכשיו, גם בתדהמה ובצער שאופפים אותנו, אנו כבר חשים געגוע עמוק לחברתה מאחר והייתה חלק כה חשוב בחיינו. ​ כשביקרתי אותה לפני מעט יותר משבועיים לאחר אשפוזה בביה"ח היא פטרה אותי בחיוך ואמרה – "נו, מה הטרדת את עצמך לבוא הנה?", ואני זכרתי כיצד עוד בפגישתנו הראשונה לפני מעל 20 שנה, בהקמת היחידה לנוירוכירורגיה תפקודית ואפילפסיה (במטרה להביא לראשונה מזור כירורגי לחולי אפילפסיה קשים בישראל), כבר אז ראיתי את האור השליו שקרן ממנה, את השקט הפנימי, את החיוך המקסים ואת רמת המקצועיות ללא דופי שאפיינה את דרכה המקצועית אתנו. ​ במשך מעל 20 שנה היא ליוותה אותנו בכל ההחלטות החשובות לגורלם של חולים העומדים לפני ניתוח מכריע לשינוי חייהם. נכון לומר שהייתה חלוצת הנוירוכירורגיה של אפילפסיה בישראל, והביאה את הנוירופסיכולוגיה לשערי חדר הניתוח, באלפי שעות של בדיקות מדוקדקות שירדו לעומק הווייתם ותודעתם של החולים – כדי לקבוע בסופו של דבר את התאמתם לניתוח מוח - כזאת הייתה ד"ר פאני אנדלמן. ​ בהנהגתה הובא לישראל אחד המבדקים הקשים ביותר ברפואת המוח – מבדק ה WADA – שבו מורדמת מחצית המוח לתקופה קצרה כדי לאבחן את מרכזי השפה והזיכרון – נתון קריטי לניתוחים. גם כאן מקצועיותה השלווה והבוטחת, בקיאותה ומיומנותה הרגיעו לא רק את החולים אלא גם את הרופאים שהתנסו לעיתים בפעם הראשונה במבדק קשה זה. ​ בחדר הניתוח באחד המצבים המורכבים ביותר ברפואה – של ניתוחי מוח בערות לצורך מיפוי נוירופסיכולוגי של אזורי מח - גם כאן פגשו החולים הערים והחרדים בחיוך מרגיע, בפניה המאירות, והיא נסכה בהם ביטחון ושלווה גם בזמן שהביאה אותם לביצוע המטלות הקשות הדרושות לניתוח. מעבר למקצועיות המופתית ולתרומתה החשובה ידענו שנפלה בחלקנו הזכות לעבוד במחיצתה של אישה אצילת נפש שיופיה החיצוני הוא רק צוהר ליופי פנימי עמוק. בסביבה שלוה וירוקה זו אני נזכר היום במילותיה האלמותיות של המשוררת זלדה: "כאשר אמות לעבור למהות אחרת, ייפרד הכרמל האי-נראה, שהוא כולו שלי, כולו תמצית האושר, שמחטיו, אצטרובליו פרחיו וענניו חקוקים בבשרי, מן הכרמל הנראה עם שדרת האורנים שיורדת אל הים" אנו נפרדים היום מפאני הנראית שהלכה ללא שוב, אבל יופייה הפנימי ואצילות הנפש של אישה מיוחדת זו (של פאני הבלתי נראית), יישארו חקוקים בבשרנו עוד זמן רב.

פרופ ניר גלעדי
הלב כואב ומתקשה להאמין, פאני, היית לי מורה ושותפה שנים רבות, אדם רגיש, קשוב, מכיל ומרגיע. אשת מקצוע מהמעלה הראשונה. למדתי ממך המון ובעיקר הליכות אדם לאדם והיכולת להבין אדם לעומק, רגש על כל שכבותיו וקוגניציה במימד הרחב ביותר. זכיתי ללוות אותך יחד עם משפחתך הנפלאה בשבועות האחרונים ושוב הראית את עוצמתך ואישיותך המדהימה. אישה אצילית במלוא מובן המילה, ליידי אמיתית. חיבוק אחרון של נחמה, בהערכה ועצב רב על לכתך, תודה!

linkText

Loading...

גלריה

עריכה

וידאו

עריכה

ציר זמן

עריכה
1951 - פאני נולדה
1973 - עלתה ארצה
1973-1976 - תואר ראשון בחוג לספרות ובלשנות אנגלית, אוניברסיטת תל-אביב
1976-1978 - תואר שני בפסיכולינגוויסטיקה, אוניברסיטת תל-אביב
1978 - פאני ודוד נישאים
1980-1982 - תואר שני בחוג להפרעות בתקשורת, אוניברסיטת בוסטון
1983 - הולדת בנה הבכור גיא
1985-1990 - דוקטורט בנוירופסיכולוגיה, אוניברסיטת ניו-יורק (CUNY)
1988 - הולדת בתה מיכל (מישל)
1988-1991 - התמחות בבית-לוינשטיין ובבית-חולים שיבא בפסיכולוגיה שיקומית
1991-1994 - נוירופסיכולוגית בשירות הפסיכולוגי-חינוכי, עיריית תל-אביב
1994-1995 - מחקר בנושא ליקויי למידה חשבוניים (דיסקלקוליה), בתי חולים Salpetriere, Sainte-Anne בפריז
1996-2018 - נוירופסיכולוגית ביחידה לנוירוכירורגיה תפקודית, המרכז הרפואי תל אביב ע״ש סוראסקי
2001 - מדריכה בפסיכולוגיה רפואית ושיקומית
1991-2018 - קליניקה פרטית כנוירופסיכולוגית
2019 - פטירתה של פאני

הדלק נר

תקוה גור
10.02.2019
פאני אהובה אזכור אותך תמיד . עצוב לי שלא הספקנו להיות חמות.
סילבי דרובנר
22.01.2019
תמיד אזכור את ענוותך ועדינות הנפש שבה ניחנת. עדיין איני מעכלת ...
Tamar, ISF
14.01.2019
הכרתיך דרך הפרידה המרגשת, דוד ומיכל, בהם וברבים את מאוד קיימת!
Eva Rockman
14.01.2019
Fani,rest in peace
Natasha Koslow
06.01.2019
פאני, אנחנו מתגעגים, את חסרה... פשוט חסרה...

Loading...