עברית
English
Spanish
Chinese
אתר הנצחה לזכר

דוד בן גוריון 1886-1973

דוד בן גוריון
מקום לידה: פלונסק, פולין
מקום פטירה: מדרשת בן גוריון, ישראל

בית עלמין:
ישוב:
בית עלמין:
גוש:
גוש:
חלקה:
שורה:







עריכת קשרי משפחה

ביוגרפיה

עריכה

דוד בן-גוריון (גרין; להאזנה (מידע · עזרה); ‏16 באוקטובר 1886 – 1 בדצמבר 1973 (ו' בכסלו תשל"ד)) היה איש העלייה השנייה, ראש ההנהגה של "המדינה שבדרך", המוביל והדוחף להקמת מדינת ישראל, הכריז על הקמתה, ולאחר שקמה הנהיגהּ עשור ומחצה עד 1963; כיהן כראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של מדינת ישראל והיה מראשי המנהיגים של תנועת העבודה הציונית.

בן-גוריון עמד בראש מקימי מדינת ישראל, הוביל את המאבק על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, גם במחיר חלוקת הארץ, והכריז על הקמת המדינה. היה ממנהיגי התנועה הציונית ויושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים והנהיג את מדינת ישראל בתקופה שלאחר ייסודה. בן-גוריון פעל למען הממלכתיות (בסיסמה "ממעמד לעם") ודיכא ניסיונות מימין ומשמאל (אלטלנה, הפלמ"ח) שבהם ראה סכנה לקיום צבא ממלכתי אחד. הראייה הממלכתית הזו הובילה אותו לפירוק המחתרות ערב מלחמת העצמאות ולהקמת צה"ל. שימש ראש ממשלה ושר ביטחון בממשלה הראשונה ובממשלות שאחריה והיה ממנהיגי תנועת העבודה הציונית בארץ ובעולם וממייסדי ההסתדרות הכללית של העובדים ומזכירה הכללי הראשון ומראשי היישוב. הנהיג את מפא"י ולאחר פרישתו ממנה הקים את רפ"י.

פרישה לשדה בוקרבן-גוריון החזיק בהשקפה כי עתיד היישוב היהודי בארץ הוא בנגב על מרחביו, העצומים ביחס לחלק הצפוני קטן-הממדים של המדינה. חדור אמונה, התפטר בן-גוריון מראשות הממשלה ב-7 בדצמבר 1953 ועבר להתגורר בצריף שנבנה עבורו בקיבוץ שדה בוקר, שם עבד בדיר, כדי לשמש דוגמה לכך שיש בכוחו של הפרט להפריח את השממה.

גם בתקופה זו המשיך בן-גוריון לקיים את השפעתו המכרעת בשלטון. בעלי תפקידים בכירים, ובמיוחד משה דיין (הרמטכ"ל דאז) ושמעון פרס, פעלו ליישום פעולות על דעתו של בן-גוריון, גם ללא ידיעתו של ראש הממשלה משה שרת. כך, לדוגמה, הופעלו כוחות צה"ל במקרים שונים על ידי דיין, לאחר שנועד עם בן-גוריון, מבלי שראש הממשלה יהיה שותף להכרעות.
חזרה לראשות הממשלה

ב-21 בפברואר 1955 חזר בן-גוריון לממשלה, לתפקיד שר הביטחון בממשלתו של משה שרת. בוויכוח בישיבת ממשלה, ב־29 במרץ 1955, טבע את הביטוי "או"ם שמום!". ב-3 באפריל 1955 נערכה הצבעה בממשלה על הצעתו של בן-גוריון לכיבוש עזה מידי המצרים. ההצעה נדחתה על ידי הממשלה, אף שרוב שרי מפא"י (ובהם גולדה מאירולוי אשכול) תמכו בבן-גוריון. אחרי הבחירות שנערכו ב-26 ביולי 1955 חזר לכהן (החל מ-3 בנובמבר 1955) כראש ממשלה ושר ביטחון, כאשר שרֵת משמש שר חוץ בממשלתו. חילוקי הדעות המדיניים והאישיים בין בן-גוריון לשרת (שהתבטאו עוד קודם לכן, כשניצח את בן-גוריון בהצבעה בממשלה בקולות השרים מהמפלגות האחרות) תרמו להדחת שרֵת מהממשלה ב-19 ביוני 1956 ומינוי גולדה מאיר לשרת החוץ במקומו. באוקטובר 1956 הגיע בן-גוריון להסכם עם צרפת ובריטניה על שיתוף פעולה במבצע צבאי נגד מצרים (מבצע קדש), אשר התחמשותה בנשק סובייטי רב וחדיש יצרה איום על ישראל. במהלך המבצע כבש צה"ל את חצי האי סיני, ולאחר מכן נאלצה הממשלה בראשותו לסגת מסיני בלחץ ממשלות ארצות הברית וברית המועצות.

בן-גוריון יצר קשרי ידידות עם נשיא צרפת שארל דה גול, והגיע לשיתוף פעולה הדוק בין שתי המדינות, ששיאו אספקת נשק רב לצה"ל, ובפרט לחיל האוויר, והקמת הקריה למחקר גרעיני בדימונה. כמו כן, הוביל בהדרגה להידוק הקשרים המדיניים עם גרמניה (שראשיתו עוד בקדנציה הראשונה, בהסכם השילומים), חרף ההתנגדות הציבורית.

ביולי 1961 שוגר "שביט 2", טיל מתוצרת ישראל. התמונות ברחבי העולם שהראו את בן-גוריון ואת סגן שר הביטחון שמעון פרס צופים בשיגור, גרמו לסערה ולהאצתמרוץ חימוש אזורי. שיגור הטיל עורר התרגשות רבה וגאווה רבה בישראל. השיגור נעשה כשבועיים לפני הבחירות לכנסת החמישית, בבחירות שמרה מפא"י על מעמדה המרכזי בכנסת, אך איבדה שישה מנדטים, כך שלא ברורה השפעת הטיל על הבוחר.
בשנת 1962 קיבל בן-גוריון מן הטכניון בחיפה תואר כבוד של "דוקטור לאדריכלות"[5] (היחיד בקטגוריה זו) על בניית המדינה.

בתחילת שנות השישים התפוצצה "פרשת לבון" – השאלה מי נתן את ההוראה להפעלתה של רשת ריגול וחבלה ישראלית שנלכדה במצרים בשנת 1954 (בעת שמשה שרתהיה ראש הממשלה ופנחס לבון היה שר הביטחון). לבון תבע כי יזוכה מאחריות לפעולה זו, ואילו בן-גוריון התנגד למתן זיכוי ללא חקירה משפטית והתעמת בכך עם צמרת מפלגתו. חילוקי הדעות הובילו להחלטת ועידת מפא"י, על פי דרישת בן-גוריון, להדיח את לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. עימות זה הביא להתקפות על בן-גוריון מצד כל יריביו, ופגע ביוקרתו בעיני רבים.

ב-16 ביוני 1963, בהיותו בן 77, התפטר בן-גוריון בשנית מראשות הממשלה וחזר לשדה בוקר. הוא הכריז כי פרישתו הייתה ממניעים אישיים ולא מדיניים וכי בכוונתו לפרוש מן הפוליטיקה ולהתמסר לתחביביו – קריאה בתנ"ך והתעמלות בשיטת פלדנקרייז. רקע לפרישה היה, על פי פרשנים שונים, אי-קבלת דעתו במשבר המדענים הגרמנים במצרים והחלטת ועדת שרים ("ועדת השבעה"), שזיכתה את פנחס לבון מאחריות למתן "ההוראה" ב"עסק הביש", וכן לחצהּ של ממשלת ארצות הברית בעניין הקריה למחקר גרעיני.

בן-גוריון כאופוזיציונרבן-גוריון המליץ על לוי אשכול כיורשו בראשות הממשלה, אך כעבור שנה החל להתעמת עם אשכול וניסה לערער את מעמדו במפא"י. הרקע לעימות היה דרישתו של בן-גוריון לדחות את מסקנות "ועדת השבעה", שהייתה ועדת שרים פוליטית, ולהקים ועדת חקירה משפטית לפרשת לבון בהשתתפות שופטים מבית המשפט העליון. עניין נוסף שהתנגד לו הייתה יוזמתו של אשכול לכונן "מערך" בין מפא"י ואחדות העבודה - פועלי ציון – דבר שבן-גוריון תפש כהקמת מרכז כוח מתחרה בראשות יגאל אלון וישראל גלילי בתוך המפלגה, שיפגע במימוש ההבטחה שנתן לו אשכול לשינוי שיטת הבחירות. על רקע זה, התפטר משה דיין ב-4 בנובמבר 1964 מן הממשלה.

בדצמבר 1964 הגיעו הדברים לכדי עימות גלוי בין אשכול לבן-גוריון, על רקע סירובו של אשכול להקים ועדת חקירה משפטית לחקר לפרשת ריגול שהסתבכה וידועה בשם "העסק הביש" (או "הפרשה"). בוועידת מפא"י בפברואר 1965 נערך העימות הגדול בין אשכול ובין בן-גוריון. בוועידה נשאו אישים מרכזיים במפלגה דברים חריפים ביותר כנגד בן-גוריון. משה שרת, אשר היה על ערש דווי, הגיע על כיסא גלגלים ונשא נאום חריף נגד המנהיג בן ה-79. בסיומה של הוועידה נשא אשכול נאום שבו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה" ולהקים את המערך החדש. הוא קרא לבן-גוריון – "תן לי אשראִי!". בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעת בן-גוריון לבירור "הפרשה" בוועדת חקירה משפטית.
בן-גוריון לא ויתר, וב-3 ביוני 1965 העמיד את עצמו כמועמד המפלגה לראשות הממשלה, אך מרכז מפא"י בחר את אשכול ברוב גדול.

בן-גוריון אסף את תומכיו ונקט בפעולות שפורשו על ידי מתנגדיו כהקמת מפלגה מתחרה. אחרי התפטרות משה דיין מן הממשלה, התפטרו גם שמעון פרס ויוסף אלמוגי, שתמכו בבן-גוריון. בן-גוריון, יחד עם כמה מתומכיו, גורש מן המפלגה, שבראשהּ עמד עשרות שנים, על ידי בית דין מפלגתי שבראשו עמד יעקב שמשון שפירא. מפלגתו החדשה של בן-גוריון, "רשימת פועלי ישראל" (רפ"י), הייתה לעובדה קיימת. הנחת מקימי המפלגה הייתה כי היא עתידה לקבל בין 20 ל-25 מנדטים, בעיקר על חשבוןהמערך. לאחר מכן שאף בן-גוריון להתאחד עם מפא"י, לאחר שזו תקבל את עמדותיו בעניין ועדת חקירה משפטית ושינוי שיטת הבחירות. לנושאים אלה נוספה מלחמתה של רפ"י ב"משטר של פחד ורמיה" שבו האשימה את מפא"י. תומכי בן-גוריון חשו בלחצים שהופעלו עליהם במקומות עבודה רבים כדי שיתמכו במפא"י נגד בן-גוריון (ואשר כל עוד בן-גוריון עמד בראש מפא"י – הופעלו כנגד מתנגדיו).
ב-2 באוקטובר 1966 נפתחו החגיגות לציון 80 שנה להולדתו של בן-גוריון. רבים הגיעו לברכו בביתו בשדה בוקר, בהם משלחת נכבדים אשר הוטסה בשני מסוקים, בראשם נשיא המדינה זלמן שזר, ש"י עגנון, חיים הזז ופרופסור היילפרין‏[
בבחירות לכנסת השישית זכתה רפ"י רק בעשרה מושבים. ב-1968 התאחדה רפ"י עם מפא"י ואחדות העבודה למפלגה משותפת – מפלגת העבודה. בן-גוריון סירב להצטרף לצעד זה, ונותר בכנסת כסיעת יחיד. בבחירות לכנסת ב-1969 עמד בראש הרשימה הממלכתית, שזכתה בארבעה מושבים.
בשנת 1968 סירב לקבל את פרס ישראל שהוצע לו, בנימוק ש"לא מגיע לי פרס בעד מילוי חובתי לארצי".
[עריכה]פרישה מהפוליטיקהב-1970 פרש מהכנסת ומפעילות פוליטית, ואת שארית חייו הקדיש לכתיבת זיכרונותיו. פילוסופיה ובמיוחד פילוסופיה יוונית ובודהיזם, היו לו למוקד התעניינות מרכזי; זאת לצד אהבתו לתנ"ך. בשנותיו האחרונות דיבר על אמונתו באלוהים, אם כי היה רחוק מהדת האורתודוקסית.
בתום מלחמת ששת הימים תמך בן גוריון בנסיגה, "תמורת שלום אמת", מכל השטחים פרט לירושלים ורצועת עזה,‏[8] וכעבור ארבע שנים חזר על עמדה דומה, לפיה תמורת שלום על ישראל לסגת מכל השטחים פרט לירושלים ולרמת הגולן.‏[9] כעבור שנה נוספת הסתייג מעמדתו זו ואמר "משהו השתנה בשטחים משך חמש השנים. דבר אחד הוא להחזיר מדבר ודבר אחר הוא להחזיר שטחים מיושבים על-ידי יהודים".‏[10] כמו כן, התבטא מספר פעמים ביחס לצורך הדחוף בהתיישבות יהודית נרחבת בעיר חברון, ובין השאר אמר: "יש לדאוג ליישוב גדול וגדל בחברון שתהא מסוגלת במשך הזמן להיות חלק ממדינת ישראל".‏[11]
פטירתו והנצחתודוד בן-גוריון נפטר ב-1 בדצמבר 1973 (ו' בכסלו תשל"ד) בגיל 87. קברם המשותף של דוד ופולה בן-גוריון (שנפטרה ב-1968) נמצא במדרשת בן-גוריון, מול בקעת צין. בן-גוריון ביקש כי לא יינשאו הספדים על קברו ולא יירו מטחי כבוד בטקס הלוויה. בהתאם לצוואתו, ביתו בתל אביב, צריפו בשדה בוקר וארכיונו מנוהלים במסגרת "יד בן-גוריון".
בשנת 1976 חוקקה הכנסת את חוק דוד בן-גוריון‏[12] "לזכרו ולפועלו של דוד בן-גוריון ולהנחלת מורשתו לדורות". מכוח חוק זה הוקמו:
המכון למורשת בן-גוריון, המכיל ארכיון, מכון חינוכי ומכון מחקרבית בן-גוריון השוכן בבית שבן-גוריון ציווה למדינה, בשדרות בן-גוריון בתל אביבהמכון לחקר המדבר, כחלק מאוניברסיטת בן-גוריון בנגביום פטירתו, ו' בכסלו, נקבע בחוק כיום זיכרון ממלכתי.
על שמו של בן-גוריון נקראו קריית הממשלה בירושלים, נתב"ג – נמל התעופה בן-גוריון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מדרשת בן-גוריון, רחובות בערים רבות בישראל, בהם שדרות בן-גוריון בתל אביב, שכונות בערים חולון, עכו, לוד,שדרות ועוד, ובתי ספר (כמו בעיר כפר סבא).
כמו כן, נכתבו על בן-גוריון שירים עבריים רבים, בהם "בלדה לבן-גוריון" (נכתב על ידי יורם טהרלב, הולחן על ידי יאיר רוזנבלום ובוצע בין היתר על ידי להקת פיקוד מרכז) ו-"בן-גוריון" (נכתב, הולחן ובוצע על ידי מתי כספי ושלמה גרוניך).

מקור הטקסט והתמונה באתר זה הם לפי רשיון שימוש הוגן של אתר ויקפדיה

העדפות

עריכה

הספדים

עריכה
vickie
מופת מנהיגות נועזת וחכמה. מתגעגעים לנפילים דוגמתך.

linkText

Loading...

גלריה

עריכה

וידאו

עריכה

ציר זמן

עריכה

הדלק נר

Loading...