דליה הלרמן 1953-2013

הספדים

אחרי חמש שנים

כבר שנה שלמה, ששיר לאמא מתנגן אצלי בכל נסיעה בדרך לעבודה, שנה שלמה שאלון עדר שר על ריח עוגות של ידיים אוהבות וחיבוקים מנחמים, אני לרגע מתרפקת על מה היה יכול להיות, שניה לפני שהוא מגיע לפזמון ומזכיר לי שאת כוכב קטן אחד, והמשענת הזו שהוא מציע היא משענת דימיונית, הפנמה של המשענת שהייתה. הייתה לי משענת נוחה.  
הגעגועים ששומרים אותך איתי... חלומות ללא מילים, 
החלום בערות ששומר אותך איתי,  משחקת עם סוג המציאות שהייתה לי אם עדיין היית פה איתנו, אם עדיין הייתה לי אמא. אם לדן ואלה וליהלי ולטולה ולאלונה הייתה סבתא דליה. אם לרני עדיין הייתה את דלי והם היו סבא רני וסבתא דליה. 
אה-1/9. שנה חדשה בפתח. דן דן מתחיל גן חובה. עבור אלוצקה זו שנה ראשונה בגן. לפני מספר דקות שלחתי לקרן את הרשימה לארוחת החג.
משחקת בדמיוני בעולם שבו אנו מתלבשים והולכים אליך, בעולם של הברור מאליו, בו העיסוק היחיד שלי לגבי הערב הזה הוא השמלה של אלה. אני יודעת בדיוק איך הערב יתחיל ואיך הוא יסתיים. האור בבית, הריח וסוף הערב (אבא מסדר את המטבח ואנחנו יושבים ויושבים ויושבים). אולי הילדים ישארו לישון אצלכם, את מתה על זה, ״קייטנת סבתא״. רק שמחר נאסוף אותם עד הצהריים כי אתם מוזמנים לחברים. ואז המציאות נוקשת באותם הרגעים שלי, המדומיינים, אני מתחננת לעוד דקה כזאת ברורה מאליה, בזמן שחוזרת למציאות. שכואבת היום, כמו לפני חמש שנים. כמו לפני שנה. ושנתיים ושלוש ושלוש וחצי. בעוצמה שאינה פוחתת ורק הגוונים משתנים. אף אחד לא אוהב ולא יאהב אותי (ואת ילדי) כמו שאת אהבת וכמה האהבה שלך חסרה. אהבה של אמא. היום אני יודעת אותה. 
הכתיבה זורקת אותי בין התרפקות וחלום לייאוש, וזהו. ייאוש שאין לו מילים. חור ענקי בלב. כזה שאין סיכוי לתקן או למלא אותו, אלא רק לחיות איתו. הוא חי לצידם של הרעים היפים, מלווה אותם. בימי הולדת, בחגים, בהצלחות, באכזבות. היו לי גם כמה כאלה השנה. רגעים בהם רציתי להניח עליך את הראש ושתגרדי לי בגב עם הציפורניים ותלחשי לי אל תהיה עצובה ליאתי, הכל לטובה. 
המתנה הכי גדולה שהשארת לי (והשארת לי לא מעט) היא ההבנה של חשיבות המשפחה. וחשיבות המרק בחורף. את חיה בתוכי. את מגדלת איתי את ילדי. את מלווה אותי בבחירותי ואני אוהבת אותך. על מה שהיית עבורי. על האמא שאני בזכותך. על המטפלת שאני. ועל האופן שבו אני משלבת זה את זה. אני חושבת שהיית גאה בי. מצד שני, היית גאה בי  גם לפני שהייתי כל הדברים האלה. זה היה הסוד שלך. שעכשיו שלי. את בעקבותיי ואני בעקבותיך. את הולכת אחרי. ואני הולכת אחרייך. תודה אמא. אני אוהבת אותך.  ואלה שלשום לבשה את המעיל שקנית לדן דן. 
 
 
 
 
ילדה הולכת ואמא בעקבותיה 
ילד הולך ואמא בעקבותיו 
בת הולכת ואמא בעקבותיה 

דברי ליאת במלאת ארבע שנים 

ליאת איפה עמוס, אמא לא בסדר אני עולה הביתה, עמוס יוצא, אני משכיבה את דן דן בעגלה ויוצאת מעט אחריו, ברגל, עם דן דן, שהיה אז תינוק בן חמישה וחצי חודשים. שהגעתי, כבר הגיע הפינוי, אלונקה שנסחבת על ידי אנשים עם ווסט של מד״א, המבט של עמוס הסגיר את הטרגדיה. אבל אף אחד עוד לא ידע, עד כמה. התקשרתי לקרן, חיכיתי לה למטה ונסענו לבית חולים. אמא מתלוננת, מבקשת מים על הראש, מבולבלת. היא איתנו אבל ככל שהדקות עוברות זה נראה שלא פשוט. ולא יהיה פשוט. עוד לא ידענו עד כמה. אבל לרגע, לרגע לא דימיינתי שאת לא יוצאת מזה, בריצה ובאמירות ״לא הספיק לכם מה שעברתי״ שיילוו אותנו כל החיים. ממתינים מחוץ למיון. את אביעד שלחנו לבית שלכם, לנסות להבין מתי בדיוק זה קרה, טלפונים, התייעצויות, עמוס לא מפסיק לדבר בטלפון, כל מיני יועצים, רגעים ארוכים וקשים כמו נצח. מחליטים להשאיר את המצב כמו שהוא, חודשים ושנים אחרי זה אחשוב ואתלבט בתוכי אם זו הייתה ההחלטה הנכונה ואם ה-CT הגיע מספיק מוקדם. ואם היה משהו שהיה אפשר לעשות אחרת.
שבועיים לאחר מכן, שוב טלפון מאבא, שוב הקול הרועד שמבשר שאמא לא בסדר, שעה קלה אחרי שנפרדנו ממנה בעצב ובאופטימיות
אירוע טראומטי זה אירוע שנצרב וחוזר אליך שוב ושוב, ברגעים שונים ביום, כאילו זה הדקות עצמן.
ואלה שלי תכף בת שנה. היום הולדת שלה סמוכה ליום השנה שלך. עוד שנה שחלפה לה. שנה מיוחדת, שנה טובה. אני אספר לך קצת על אלוצ׳קה, שאת לא מכירה. תינוקת מהממת, חייכנית וכובשת. יש לה שתי גומות חן מקסימות שממלאות את החדר באור. היא מאוד דומה לי (למעט העיניים וגומות החן) וכל פעם שדן דן חוזר הביתה היא מתרגשת, מחייכת מאוזן לאוזן ועושה תנועות של התרגשות ושמחה עם הידיים, זוחלת אליו במהירות מהצד השני של הסלון. ודן דן אמאל'ה, דן דן. הוא כל כך חכם ויפה, סקרן, חברותי , מנהיג וחם ומתוק. הוא אף פעם לא טועה. הכל הוא יודע. אני אמא לשניים. והאושר על היש, מתערבב עם הדמעות על האין. אם זה שבסוף שבוע עמוס, גם אני רוצה לרגע לשכב על הספה, להניח את הראש ולהיות ילדה של מישהו, של אמא שלי. הדאגה שלך, המבט שלך, ההתפעלות מכל צעד ומילה, אפילו ההצקות על מה אכלו ומה אני מלבישה במזג האוויר הזה. ראש השנה, חופשה משפחתית ביער השחור או בטוסקנה. ארוחות שמתחילות בשבת בצהריים ומסתיימות בחשכה. בך ובאבא מנופפים לשלום לאוטו. יש לכם נכד וארבע נכדות אמאל'ה. איזה כייף היה יכול להיות לך. ומרגיש כאילו ההספדים חוזרים על עצמם. אבל ההחמצה על מה שיכול היה להיות חודרת, דוקרת מפנים, היא חלק בלתי נפרד מהחיים. והיא גם מכעיסה. כן, יש פה עוד רגשות למעט העצב. יש גם כעס וקנאה במי שממשיך איפה שאת סיימת. כל הצצה בפייסבוק לאלה שנוסעים עם הסבתא והסבא לחו״ל, כל מפגש עם אמא ובת שדוחפות עגלת תינוק. הפרדה ממך, בטרם עת, האבל הוא מורכב. וגוונים רבים לו. אני מתגעגעת אליך אמאל'ה שלי. את איתי. וכמה שאני מתגעגעת. כמה שאני מתגעגעת אליך. בלי שום מקום, באמצע היום. והקול שלך צובט חזק בבטן. אמאל'ה, אמאל׳ה שלי. כמה שאני מתגעגעת. אני אגיד את זה שוב ושוב וזה יהיה מעט מידי. רגעים קצרים, ארוכים ורבים של כמיהה למשפחה שהייתה לנו ולאיך שהחיים היו אמורים להיות. האמהות שלך שחיה דרכי. סדר העדיפויות. ואמאל׳ה באמת שהיית גאה בי (רוב הזמן. בין וויכוח לוויכוח). אני אוהבת אותך. רחוקה ומשמעותית שלי. לא קיימת אך קיימת בתוכי. בילדי ובאישי. מלווה אותנו. בעבודה שלי אני שומעת שוב ושוב על כל מיני סוגי אמהות וזיכרונות ילדות שונים. מבינה, ויודעת את החשיבות של מה שנתת לי, לנו. של הבית שגדלתי בו. שאולי לא היה מושלם אבל בהחלט נתן מענה לצרכים הראשוניים שלנו, ובראשם הצורך להיות נאהבים וחשובים בעולם הזה. וזה הכל. מתבוננת באחות שלי, שאמא לשלוש בנות מופלאות ומיוחדות, כל אחת בדרכה שלה, שלמרות השוני העצום בינינו, חולקת איתי את הדבר הזה שאיש מלבדנו לא יכול להבין. מתבוננת באבא האהוב והיקר שלנו, באיש שאהבת יותר מכל. אין לו עם מי לחלוק באמת את השמחות והדאגות שלנו. משתדל להיות גם קצת את. ולשרוד את כל המורכבות הזאת, בין כדורי הביקורת (לא קל להיות קצת את). ממרובע הפכנו למשולש. אבל הצלע החסרה שלך איתנו, מושרשת ומופנמת עמוק בתוכנו. אני מרשה לעצמי לדבר גם בשמם. וההספד שחוזר על עצמו כל שנה, זה החיים עצמם. אני אוהבת אותך ואת בליבי.
חנוך לוין אמר פעם כמה זה משפיל שאנחנו יכולים לחיות בלי היקר לנו מכל. אני אוהבת אותך. את הכוכב שלי. והריחות שלך בבית שלי, בימים ובלילות. אמא שלי

דברי ליאת באזכרה 2015

בלי לשים לב כך עוברות להן כבר שנתיים, זה מתחיל איפשהו באמצע אוגוסט, שדן דן בחופשה מהגן ואין דבר שאני יותר רוצה מללכת אליך ולשכב כמו כרובית בחדר הטלוויזיה שיהלי, טולה ודן דן מתרוצצים לך בין הרגליים בזמן שאת מכינה אוכל, ממשיך בספטמבר והחגים והימי הולדת ופתאום כבר אמצע נובמבר והזיכרונות מהבוקר שלנו ביחד, מהפרידה בצהריים לרגע שאבא צלצל בקול חנוק ואמר ״איפה עמוס? אמא לא בסדר״ ועד השבועיים בבית החולים והאופטימיות הגדולה שהתרסקה לרסיסים ואת אינך. והבית שאת ואבא עיצבתם באהבה קצת לפני שהכל קרה,  שלרגעים נדמה שאת יוצאת מחדר השינה. ואז המציאות העצובה. ועדיין לא ברור איך כל הדבר הזה קרה. וכבר אין לי מילים לתאר כמה כואב. לא נוכל את הזמן להחזיר לאחור. לעיתים קרובות אני נזכרת ברגעים מבית החולים, רגעי החרדה והעצב, והבלבול והקרבה, מוקפת באהוביך, ששרים לך שעכשיו התור לאהבה. ובין אלפי הרגעים האלו שזורה כמיהה ואמונה שהכל יחזור להיות פשוט כמו שהיה. אצילית ומצחיקה, צוחקת עם אבא, מתעניינת בטאפט בחדר של יהלי וטולה בדירה החדשה, מתענגת על גלידת יוגורט שטיבי וזהבה הביאו ומבטיחה לעמוס שעוד תכיני לו את צלעות הכבש שהוא אוהב. הרגעים האלה, משקפים בצורה הכנה מכל את מי שהיית. ואנחנו שרים לך שירים שאת אוהבת, המשפחה הקטנה והאינטימית שאליה גדלתי ולתוכה קיוויתי לגדל את ילדי שלי. והיא איננה קיימת עוד. היא מדהימה, אך חסרה. יותר אינטימית, יותר עצובה.  
והמשפט שחוזר שוב ושוב ״אם אמא הייתה פה״. אם אמא הייתה פה לראות את הפלא שלי ושל קרן ואם אמא הייתה פה לראות את שולחן החג שקרן הכינה ואם אמא הייתה פה לשמוע את אבא שר על הבמה ואם אמא הייתה פה...
ויהלי בכיתה א׳ וטולה היא הילדה הכי פופולרית בגן ודן דן מרכיב פאזלים של 25 חלקים. זה הרגעים הקטנים, זה התמונות בפורום המשפחתי, שאת כל כך חסרה בהן. ועוד שנה עוברת. והקול החזק שלך נחלש. המשפחתיות והסבתאות שמסביבנו, שהיית חלק ממנה, שהסבה לך כל כך הרבה אושר וגאווה נלקחה ממך כל כך מוקדם מידי. רגעים שלמים של האושר שלך ואת אינך בהם. זה היה התור שלך לאהבה. נקרע לי הלב בגללי. ונקרע לי על הלב בגללך אמא יקרה שלי. ועדיין לא ברור איך כל הדבר הזה קרה.
אמא שלי, סבתא דליה יקרה ואהובה, רק מי שהכיר אותך כמונו, יכול להתחיל להבין את כמה את חסרה למשפחה, למי שהכיר ואהב ולמי שאת כל כך אהבת אבל הוא לא ממש ידע (ומידי פעם אומר ״חבל שסבתא דליה״ וזה שיר שסבתא דליה הייתה שרה, מבלי להבין מה זה אומר) ולמי שכבר לא תכירי והוא יכיר רק מתמונות וסיפורים. מחפשת באובססיביות מדאיגה עוד תמונה שלך איתו, ויש לי מעט מידי. הכל קרה מוקדם מידי   זה מתחיל באמצע אוגוסט, שדן דן בחופשה ופתאום נובמבר ועוד שנה עברה. פעם זו הייתה התקופה הכי יפה בשנה. היום, הרגעים היפים של החיים מלווים בעצב גדול ובתחושת החמצה. אם אמא הייתה פה... בשבילי, בשבילנו, בשבילה...
 

יום השנה- 27 לנובמבר 2014 שנה בלעדייך

דבריו של רני:

שנה בלעדייך
יום יום ,לילה לילה
והכאב פוגש את הגעגוע
 
געגוע של הבנות לאמא שלא ידעה גבול לאהבתה
געגוע של נכדים לסבתא שלא כל כך יזכרו והיא, לא תזכה לראות אותם גדלים
והגעגוע שלי – שהיית אהבת נעורי.
 
לפני שנה השמעתי כאן את השיר של שלום חנוך- "אהבת נעורי" ואת השיר של יגאל בשן-"פינה שקטה" שכל כך אהבת לשמוע.
 
שירים הם לפעמים געגועים
לבית שתמיד אהבנו
כמו חופים כמו הרוח
עם לב שבור של חול ואבן
ממש כמו חוף
 
(נתן יונתן יסלח לי על הבלגן שעשיתי לו בשיר)
 
שנה בלעדייך
שומרים על מה שיש
על המנהגים והמשפחה שכל כך היתה יקרה לך , לנו , לכולנו
 
שנה חלפה
והכאב פוגש את הגעגוע.

דברי ליאת במלאת שנה

הימים חולפים, עברה שנה והזיכרונות המשותפים עם דן דן הולכים ומתמעטים, כל צעד, כל מילה חדשה, כל רגע משמח, מרגש, מהול בדמעה....  לו רק אמא הייתה רואה אותו... 
אמא שלי, אמא אהובה, אין מילים לתאר עד כמה את חסרה, את גודל ההחמצה. החור העצום בתוך מציאות היום יום, הסופיות הזו, החוסר קיימות בלתי ניתנים לעיכול, הכאב ככ גדול, הפספוס של הרגעים היפים שאת לא חלק מהם יותר, ההתחבטויות הגדולות והקטנות, השיחות הקצרות והארוכות, אפילו השאלות המעצבנות של מה אכלת, התובנות מהאימהות הטריה ומהיתמות מאם, ממך שהלוואי והיית יכולה לשמוע,
העיניים המתפעלות ממני, מעמוס, ובעיקר מדן דן שלעולם לא יידע כיצד את מסתכלת על היקרים לך.. לעיתים, אני מראה לו קטעי ווידאו שלך, משמיעה לו את קולך ובדמעות מספרת לו על תתה דליה שאהבה והעריצה אותו, את יהלי וטליה, את כולנו, ללא תנאי ובלי גבולות. זאת הייתה האהבה שלך, אהבה ללא תנאים וללא גבולות, נתינה ללא סוף... הפרידות הקצרות מדן דן, הדאגות הקטנות והגדולות, ההתרגשות מכל טעימה וכל שמחה שלו, מלמדת אותי על האימהות שלך, על הנתינה והאהבה האין סופית שהייתה לך כלפינו, מקרבת אותי אלייך...  
כל יום, בכל נשימה את חסרה ואת אפילו לא יודעת את זה.
לו רק היה אפשר להתקשר אליך מהדרך ולספר לך את הכל... גם מה דן דן אכל היום בגן
 
 
לאט לאט מוצאת אותך בתוכי, הנוכחות שלך בתוכי מנחמת, הלערוך את השולחן בדיוק כמוך, לבשל את המרקים שאת היית מבשלת, לשיר לדן דן את השירים שאת היית שרה, לחשוב אותך, לחשוב דרכך, היא המאפשרת להמשיך לחיות ולהנות מהמשפחה שלנו, שלך. את קיימת בתוכי, בתוכנו, את חלק בלתי נפרד מחיי היום יום ולעד תישארי כך. אני בוחרת לצטט את השיר שדני סנדרסון כתב לאשתו המנוחה ״לא יפריד דבר בינינו לעד, גם אם העולם יפסק ביום אחד, מקומך תמיד יהיה לצידנו, לאורך כל הדרך את אהובתנו״
 
 
אמא שלי, אהובה נצחית, אני לא נפרדת ממך, אני רק לומדת איך לחיות כאשר את לא בינינו, אלא בתוכנו, איתך אך בלעדייך.. אחרת משהכרתי, אחרת משתיכננתי...
דן פה איתנו, הוא היה גם בהלוויה והוא יהיה גם שנה הבאה... כי זו המשפחה שלנו, לתוכה הוא גדל, להכיר אותך דרכנו, לדעת שתמיד, בכל מקום, את חלק מאיתנו.
 
 
אמא אהובה, סבתא דליה מדהימה  את חסרה בכל נשימה ואני עצובה

דברי טיבי כפי שהוקראו על ידי שרון

דליה שלי
מגיל אפס אני זוכר את סבתא משננת לי ולך: תזכרו תמיד, לך אין אף אחד בעולם וגם לך לא, תהיו תמיד ביחד ותישמרו אחד על השני. ואכן כך היה כל השנים, בין אם היינו פיסית רחוקים זה מזו, תמיד הרגשנו כמו אח ואחות. היינו זה לצד זאת ברגעים הכי יפים של החיים וברגעים הכי קשיים. מאז שהלכת, לא מפסיקים לעלות לי פלשבק מחיינו. פה אנחנו משחקיים אצל סבא וסבתא במירפסת, את ואני רוקדים בבת מצווה שלך, חתונה שלך ושל רני. את לצידי בשבעה של אבי, את לצידי בשבעה של אמי. אני לצידך בשבעה של אמך. תמונות מכל החגים ביחד. ארוחה שאת מכינה לי, מתמוגגת מנחת כשאני מבסוט, ואוי לי אם אני אומר שיצא "ככה", אז את מעירה לי שאני מפונק ולא מבין באוכל.תופסת אותי עם: "יש לי דיבור אתך" שופכת לפניי את רזי נפשך ורוצה תמיד לשמוע את דעתי בנידון.

אני לא מפסיק לחשוב על השנה האחרונה בחייך, אין ספק שהיא הייתה השנה הטובה בחייך. את בתל- אביב במרכז העולם עם רני שלך שהתחיל לחזור הבייתה בשעות נורמליות. הבנות מסודרות בבתים שלהן עם הבעלים הכי טובים בעולם. שתי נכדות הכי חמודות ופתאום אפילו נכד זכר ראשון במשפחת הלרמן. טיול למרוקו ומייד אחריו אצלנו בארה"ב בחתונה של ניר. את נהניית מכל רגע, הכל טוב, הכל כיף ונעים, אין קיטורים על כלום. יש לי תמונה שלך מהחתונה של ניר, כשאת בין רני לביני קורנת מאושר. ואז בא האירוע, ואני איתך באיכילוב יום יום נלחמים להתגבר ולחזור לחיים. אך זה לא עבד, הגורל רצה אחרת. עברתי כבר הרבה בחיים מכדיי לשאול: למה דווקא את, למה דווקא עכשייו ? אבא שלי נשאר בן 50 ואת תישארי בת 60 לנצח. נוחי בשלום על משכבך אחות יקרה. אין לך מושג כמה  שאת חסרה לי. ליבי כואב והעינים דומעות.
      טיבי

הספדים ביום הלוויה

דלי יקרה שלי

אנחנו עומדים כאן היום ומתקשים להאמין שזו מציאות ולא סתם חלום רע שעוד מעט נתעורר ממנו.
דליה ואני הכרנו במסיבת פורים בשנת 1968 . שני תיכוניסטים מאוהבים. חמש שנים מאוחר יותר כשאנחנו עדיין ילדים צעירים נישאנו והתחלנו את חיינו כמשפחה. המשפחה היתה תכלית חייה של דליה שחוותה ילדות לא קלה ונתנה את כל כולה לתא המשפחתי בלי חשבונות ובלי תנאים.
לדליה מלאו לאחרונה 60 שנה. התכוונתי לעשות לה מסיבת יום הולדת גדולה וההכנות היו בעיצומן. אמרתי לה על כוונתי זו כי לא רציתי מסיבת הפתעה ,רק הפרטים לא היו ידועים לה.הכנתי לה סרט להקרין במסיבה, הכנתי רשימת מוזמנים ועמדתי לסגור מקום ומועד ולהודיע לכולם. באותו היום קרה הארוע הראשון כששבועיים לאחר מכן בא השני שלקח אותה מאיתנו.
צר לי שבמקום להיות מוזמנים למסיבה של דליה הוזמנתם ללוויה שלה.
אם נחפש סיבות להתנחם אומר רק שדליה היתה מאושרת מאד בשנים האחרונות. היא זכתה לחתן את שתי הבנות קרן וליאת לבחורים נפלאים אביעד ועמוס. זכתה ללוות את הבנות בלידת הנכדים יהלי טליה ודן ושמחה מאד במשפחה שגדלה. נסענו, טיילנו ובילינו.המעבר לתל אביב גרם לה לשמחה ולא פעם אמרנו לעצמנו שרק אלהים ישמור לנו על הטוב הזה.. אבל הוא לא...
בבת אחת, בלי שנוכל לערער, דליה נלקחה מאיתנו.
 לפני כשנה דליה ואני חתמנו על כרטיסי אדי ואתמול, עם קבלת הבשורה המרה, הבנות ואני אישרנו להשתיל את אבריה ולתת חיים לאנשים אחרים. חמישה אנשים קיבלו אתמול חיים חדשים.

הייתי ילד בלילות עצוב
משוטט לבד
לא נתתי לאיש לדעת
את היית אהבת נעורי

הייתי ילד בימים חולם
מנגן ושר
מדמה לי שאת שומעת
את השיר הראשון בחיי

מסתכל איך את רוקדת
מסתובבת ונצמדת
רק אני צופה מהצד
אני נשאר ואת עוזבת
רחוקה לא מתקרבת
זיכרון שעולה בי שוב
פרדס רטוב יללת התנים ואת
שהיית אהבת נעורי

רני  

*********

ההספד של קרן הלרמן- מור

אתמול אחרי הגן סיפרתי ליהלי שנפטרת היא שאלה איפה הפלאפון שלך ? היא בדקה אם לקחת אותו איתך כי היא רוצה להתקשר. אחר כך היא אמרה :"אוף רציתי לחבק את סבתא עוד פעם אחת לפני שהיא נפטרה". גם אני רוצה עוד חיבוק אחד, עוד שיחת טלפון ממך (והפעם אני מבטיחה לענות גם אם זה יהיה באמצע יום העבודה). עוד עצה עיצובית ואני אפילו מוכנה לעוד הנחייה לטיפול בילדים או נזיפה אימהית.

אמא, יחסינו היו גדושים ברגשות. יכולנו בשיחה אחת לצחוק,להתווכח, לריב, לצעוק,להתחבק ולהפרד בנשיקות. אין ספק שאת עונה על כל סטיראוטיפ אימהי-יהודי-פולני אפשרי: מגוננת,מודאגת מגורלנו,גאה בהישגים,מעורבת ולא אוהבת לנוח כי תמיד זקוקים לך ויש משהו לעשות. לא חשבנו על פרידה ממך ובטח לא בטרם עת. לפעמים אפילו לקחנו אותך כמובנת מאליה כי ברור שאת שם בשבילנו. ואז, ביום חול רגיל,יום של פגישות,דיונים,גנים וחוגים, קיבלתי הודעה והחלה מציאות אחרת. אמא, אני נפרדת ממי שאת - צנועה, אופטימית, אצילית ומלאת חום ונתינה. ובעצב וצער עמוק אני נפרדת מכל מה שיכול היה להיות וכבר לא יהיה.

אם למצוא בכל זאת שתי נחמות קטנות ,האחת, אלו השבועיים שליוינו אותך והיה לנו עוד קצת ממך. והשניה, בחירתך לתרום איברים שהעניקה חיים ושמחה לעוד חמישה אנשים וחמש משפחות. את משאירה חלל גדול אבל אני רוצה להבטיח לך שתמשיכי למלא תפקיד ראשי בחיינו ובחיי הנכדים : יהלי טליה ודן כי לאהבה אין מקום ואין זמן.

***********

ההספד של ליאת הלרמן-איזדורפר

אמא שלנו, אמא שלי, סבתא אהובה ליהלי, טליה ודן דן הקטן... איך נפרדים ממך? זה בלתי נתפס... בבוקר של האירוע התעוררו אצלכם הבנות, שהלכו לגן הגעת לשמור על דן דן וכמובן שהבאת לי כריכים לדרך, לא כי ביקשתי, אלא כי זו את ... סיפרת לי באושר כיצד הן השתחלו למיטה שלכם בבוקר וכמה הן היו מתוקות ויפות עם הקוקיות שאבא עשה להן, שרת לדן דן, הצחקת אותו, הרדמת אותו על הידיים (ומי שמכיר- יודע שלהרדים את דן דן הקטן בלי ציצי זה אתגר לא פשוט), היית מאושרת... זה בלתי נתפס שכמה שעות לאחר מכן כבר שום דבר לא יהיה אותו דבר.
אמא יקרה שלנו, אהובה, יצרת לנו משפחה קטנה, אך מלוכדת ומאושרת. לאט, לאט שולחן השבת בצהריים התרחב, תחילה נוספו חתנים ואח"כ נכדים והאושר היה גדול. תמיד היית שם, חושבת איך לשמח אותנו, כל אחד בנפרד ואת כולנו ביחד, חושבת על כל הפרטים הקטנים, ועכשיו ברור מתמיד שהשלם הזה, התמונה הגדולה, מורכבת מהפרטים הקטנים, ועכשיו התמונה כבר לא תהיה אותו דבר. זה בלתי נתפס.
יש מעט מאוד אנשים בעולם שמסתכלים עליך בהערצה עיוורת, שאוהבים אותך ללא תנאי, לא משנה מה תגיד או תעשה, זה אבא ואמא שלך, סבא ובסבתא. העניים המעריצות שלך והאהבה ללא תנאי שכל כך אפיינה אותך יחסרו לי ולדן דן הקטן שזכה כ"כ מעט למבט הזה שלך, לניצוץ בעניים מבלי שעשה דבר, רק מעצם קיומו. זה בלתי נתפס. הנוכחות שלך והנתינה שלך תמיד הייתה כל כך ברורה מאליה ופתאום החלל הזה שהותרת... המחשבה על החיים בלעדייך חונקת, אני לא מסוגלת לנשום.
התלבטנו על שיר שילווה את הפרידה, כל כך אהבת שירה ישראלית, בעיקר שאבא שר ומנגן על הגיטרה, אפילו בשבועיים האחרונים, כל כך הרבה שירים התנגנו ליד מיטת בית החולים, ואת מזיזה על פי הקצב את היד המתפקדת תוך שמחת חיים מעוררת השראה בהתחשב בחוויה הקשה שאת עוברת..
אלה רגעים שאני לוקחת איתי להמשך החיים. אני רוצה להמשיך לגדול ולגדל את ילדי במשפחה מאושרת ומלוכדת כמו זו שאת יצרת,  תומכת ונתמכת עם אחותי ומשפחתה ועם אבא שישמור על כולנו.  
בא געגוע לראות לחבק אותך, מה שעובר בי זה יותר ממילים יש כאן הכל אבל אין אותך..

*********

ההספד של פולי בורשטיין

אחות יקרה,
עצוב לי מאוד, שאנחנו כאן במקום הזה , נפרדים ממך, כשבעצם  היינו צריכות להיות עכשיו במקום אחר... לחגוג ימי הולדת- לבנות. זה רק אחד מהדברים שהיו בתוכניות שלנו...
 זה לא נתפס שאת לא כאן , נחטפת מהחיים, כל כך מהר, לא הספקנו הרבה- ויש כל כך הרבה יחד כמשפחה עוד להספיק בחיים האלה.
לאורך כל השנים את היית בשבילי, דמות, אהובה, חשובה ומשמעותית ביותר.
בשנים האחרונות , יחד, ידענו  לחלוק רגעים מרגשים, שמחות וחגיגות משפחתיות , וזה הרגיש לי  כל כך נכון, אמתי ויפה.
במבט לאחור, אני מבינה עד כמה -  הנדיבות שלך הייתה גדולה,
ועד כמה הדאגה שלך הייתה אמתית ואוהבת – מליבך הרחב.
 
דליה היקרה, אחותי האהובה,  תחסרי לי ולכל המשפחה שלנו מאוד.
 אני כל כך כואבת ומצטערת- שקשה לתאר זאת במילים.
אני מבטיחה  לך לשמור על היקרים לנו -מכל משמר.
נוחי על משכבך, תהיה רגועה ושלווה, כי במותך, נתת חיים לאחרים. אתנו את תמיד תהיה ובלבנו את תמיד תישארי.
אוהבים אותך תמיד!
פולי

********

ההספד של ישעיהו שורץ

דליה,
אנו נפרדים , ולא מאמינים שזאת מציאות ולא סתם בחלום רע.
40 שנה של חברות, 20 שנה היינו גם שכנים -רק קיר אבן מפריד בין הבתים .
ובפתאומיות ,ללא סיבה ,בעיתוי ובנסיבות  לא מובנות -את עוזבת ככה סתם .
שהאירוע הארור  קרה, הייתה לנו תקווה, ואולי אשליה, שתתגברי , אמרת שאת מודעת ומוכנה לכל מאמץ .
אך הגורל האכזר קטע את הכל -ללא הסבר,ללא סיבה .
 
אנו זוכרים איך נהנינו יחד לטייל בארץ,אפילו בעולם ,להיפגש ,לקשקש על הכל .
ידעת תמיד מה אתה רוצה איך ולמה ,היו לך דעות ,העדפות מוצקות .
נהנית מאד מרעות, מהבית , מהעבודה בפארק המים, אך ידעת גם לסיים פרק זה בחייך ולעשות שינוי .
רק לפני חודשיים נהנינו כל כך לטייל במרוקו .
היית כל כך שמחה, מאושרת  מכל עיר, מכל תמונה מהריחות והצבעים .
היינו יחד בכל השמחות האירועים,שותפים איתך לאושר ולחוויות    .
ואפילו במשברים היינו אחד בשביל השני,  היינו יותר מחברים..
לאה תמיד התבדחה בפניך שאני הנפש התאומה שלך,
הבנו האחד את השנייה ברמז, בקריצה, במבט, ללא מילה  .
 
כל כך חבל שאסון כזה קרה בשנים הכי מאושרות ויפות שלך ,
בשעה שאת קוצרת בהנאה את הפירות של החיים .
שכיף לך כל כך בת"א, בדירה שעוצבה לטעמך , מהחוגים ,מהבילויים .
מקרן וליאת שהביאו לך הרבה נחת וגאווה .
מהנכדים יהלי ,טליה ודן-דן שלא הפסקת לדבר עליהם כסבתא גאה .
והחתנים אביעד ועמוס שעבורם את הירח להוריד היית מוכנה .
מהקרבה לפולי אחותך ולטיבי ומשפחתו-  שנתנו לך כוח וחיזוק כמשפחה.
אך מעל לכל דליה  אהבת את רני .
אהבתה של דליה אליך רני ,הייתה ללא תנאי ללא כחל .
אהבה אמיתית כמו בסרטים,  אהבה כמו בשירים שהיית שר לנו.
 
עצוב כל כך ,אכזרי ולא הוגן ,להיפרד ממך דליה היום באמצע החיים.
במקום לרקוד איתך ועם רני- במסיבת יום הולדת 60 שלך.
דליה -אני ולאה נזכור ונאהב אותך לעד , ואנו נהיה תמיד אתכם רני, קרן וליאת.  

ישעיהו

************

ההספד של לאה שורץ

דליה יקירה
חייך עוברים בראשי כסרט.
נפגשנו כששייקה החליף את רני בתפקיד בצבא, תחילה היינו חברות דרכם.
אולם הקיר המשותף של בתינו ברעות הפך אותנו חברות קרובות למרות היותנו שונות זו מזו.
יותר מכל אהבתי לשמוע את סיפור חייך.שוב ושוב שמעתי על אמא שלך וגישתה לחיים. גיקה ודודה שלך מדי ,הילדות הנעורים ורני .
רני אהבתך הגדולה.
על קפה ותה ישבנו שעות וניתחנו את הארועים שניקרו בדרכנו.והיו לנו את הצחוקים הפרטיים שרק אנחנו הבנו.שעשענו את ליאתי בלהג האין סופי .אהבנו את הפטפוט הזה.
אהבת את פארק המים מקום עבודתך אהבת את היוצאים ונכנסים ואהבת את אורנה.
כולם הכירו אותך
כשעברתם דירה ,ת"א שנשקפת ממרפסת דירתך הפעימה אותך.
היית מאושרת. עשינו תוכניות איך נעביר את החורף בבירות אירופה השונות.
ואז ביום ראשון לפני כ-10 ימים עבר עלייך אירוע קשה שהשאיר חותם בגופך .
רני, קרן ,ליאת,פולי ואני היינו המומים אך מתוך ההלם הגיח החיוך הקטן שלך, מילה פה מילה שם ולאט חזרנו להאמין.
ואכן השתפרת והתחלת לבקש דברים חשנו שחזרת אלינו דליה.
ואז עזבת אותנו המומים וכואבים לא מבינים איך ברגע משתנים חיינו לנצח.
דליה יקרה נוחי בשלום והיי מליץ יושר
לכל אוהבייך ואהובייך
 
לאה

**************

דבריה של קרן באזכרה ליום השלושים

בהספד דברתי עליך,
עכשיו ברשותך אני רוצה לדבר קצת על עצמי.
ברור לי שאין לך בעיה עם זה, הרי היינו מוקד עולמך.
תמיד השתוקקת לשמוע מאיתנו עוד ועוד. עוד עדכון, עוד סיפור או חוויה לפני שאני חוזרת לעיסוקי.
 
המציאות חזקה והבלי היום יום חזרו במלוא עוצמתם,
ילדים, עבודה, סידורים של הבית החדש, הכל מאיים לתפוס כל חלקת זמן ולא להשאיר דקה להתעצב ולהתאבל.
אבל העצב והכאב לא מש. הוא נוכח כל הזמן, גם בתחושה הפיזית.
בלי להתכוון העיניים נשטפות בדמעות תו"כ הנסיעה הביתה בסוף יום עבודה, ברגעים לפני שנרדמים, כשאני שומעת שיר שקט או סתם שמתחיל גשם.
 
לאורך היום מלווים אותי הטקסטים שלך. אני ממש יכולה לדמיין אותך אומרת אותם.
בימי הסערה  שאלת אותי "איפה את מסתובבת עם הילדות בקור כזה?"
כשיש גשם התקשרת אלי לומר שבשבת תעשי חמין כי מזג האוויר מתאים וחוץ מזה זה קל כי חמין כולם אוהבים.
כשיצאתי מהגן עם הבנות בקשת שאספר לך אם טליה עשתה משהו חדש היום.
ואחרי הפגישה עם מיכל המעצבת רצית לדעת בפרטי פרטים מה היא המליצה וכמובן היו לך כמה טיפים משלך כי יש דברים שיודעים רק מהניסיון.
 
אני בסופו של שבוע נורא גדוש ועמוס אבל גם בימים הכי לחוצים עוטפת אותי מעין תחושת ריקנות וחסרות לי השיחות ומפגשי החולין איתך. מפגשים שהתוכן בהן הוא לא מה שחשוב אלא עיקרן הביחד, האהבה, הנתינה והאכפתיות האינסופית שמוערפת עלי ועל הבנות.
 
בשבעה, חברה מהעבודה שאיבדה את אימה לפני מספר שנים אמרה לי תרשמי, תרשמי סיפורים וחוויות שלא תשכחי.
אז אני כל הזמן כותבת כי עכשיו אני צריכה לשמור חזק חזק על הזכרונות כדי שלי ולכל הנכדים יהיה כמה שיותר ממך גם כשאת אינך.

***************************************************************************************

י

שם מלא

דוא"ל

תוכן

מאשר את תקנון האתר

בדיקת רובוט

Refresh

להקליד ריק

Loading...

גלריה

וידאו

ציר זמן

הדלק נר

שם

דוא"ל

תוכן 50 אותיות בלבד

מאשר את תקנון האתר

בדיקת רובוט

Refresh

להקליד ריק

Loading...