אתר הנצחה לזכר

חוה אוה ויזנגרין 1941-2014

חוה אוה ויזנגרין
מקום לידה: צ'כוסלובקיה
מקום פטירה: ישראל

בית עלמין:
ישוב: נהריה
בית עלמין:
גוש:
גוש:
חלקה:
שורה:







עריכת קשרי משפחה

ביוגרפיה

עריכה
זכרונותיה של איצה גולדברגר (אמא של חוה)

ילדים יקרים !

עברו הרבה שנים שאני לבד ולב אבא תמיד איתי וטוב שאתם כולם פה אז אני לא מרגישה שאני בודדה. יש לי משפחה יפה וטובה.
כמה פעמים שאבא היה בחיים דיברנו שאנחנו צריכים לכתוב לכם איך ואיפה היינו בזמן הנאצים אבל אבא אף פעם לא רצה לכתוב. יום אחד החלטתי שאני כותבת לבד.
אני לא כל כך צעירה מזדקנים אבל עוד בלב מרגישה שאני מסוגלת הרבה לתת ולתרום. מקווה שפעם אתם רוצים לדעת ושאתם יכולים לקרוא ועושים כל המאמץ גם הנכדים שלי.
במקרה ואתם משהו לא מבינים אז אפי יודעת לקרוא את הכתב שלי.
ועכשין  לענין מקווה שאני זוכרת. (בינתיים חוה הדפיסה וסיכמה ב2007)

נולדתי בצכוסלובקיה ב-18.4.21 בעיר מלה-אידה ליד קושיצה. הילדה השלישית במשפחתי.
(היינו 4 בנות ובן) אבי עבד בחווה אצל ברון אחד כמנהל עבודה ואמא הייתה עקרת בית. במשך השנים עברנו לגור לספיסקה נובה וס ושם גם הכרתי את בעלי לעתיד.לימודי כללו בית ספר עממי וגם מקצועי.
התחתנתי בגיל 18 עם אימרה גולדברגר שעבד בנגריה בהרבושיצה. התאריך הוא: 19.11.39

המצב במדינה היה קשה כבר התחילו להרגיש את רדיפות הנאצים בעיר שלנו. ואז עברנו להרבושיצה   
בעלי עבד בנגריה בפירמה "ליכטנשטיין ווילצק" כמנהל עבודה ורואה חשבון. בנגריה היו הרבה פועלים. ב-30.1.41 נולדה בתי הבכורה אווה. לאחר כשנה במקום שוב היינו צריכים לעזוב בגלל השפעת הנאצים בעיר זו ועברנו לדולנה גדינה לתפקיד דומה שבעלי עשה קודם.

בעיר זאת לא ידעו שאנחנו יהודים. היחידים שידעו היה כומר הכפר וקצין משטרה ואחד הפועלים שהיה ידיד משפחה
גם בעיירה זו החיים לא היו קלים.
כאשר המצב הביטחוני החמיר החלו חיפושים והסגרים של היהודים ונשקפה סכנה לחיינו יידע אותנו קצין המשטרה.
ובשנת 1943ברחנו לנובה בנה להתחבא אצל חבר. בעלי עם העצבים היה מאוד מתוח וצלצל למשטרה וכך נודע שאנחנו יהודים ולקחו אותנו למקום איפה היה אסור להגיד לנו.  זה היה מחנה ההסגר גילינה..

זה היה מחנה שאספו בו את היהודים על מנת לשלחם לאושויץ. בעזרת חברים טובים הצלחנו לקבל אישור ממשלתי שנעבור ממחנה הסגר זה למחנה עבודה. אך לצערינו הרב באותה תקופה האישור הממשלתי הלך למישהו אחר. וכך המשכנו להיות באותו מחנה הסגר. כאשר נודע הדבר שלא עברנו למחנה עבודה חבר שלנו בשם סטפן פרנק שילם לאנשים האחראים במחנה הרבה כסף וכך השתחררנו למזלנו ולא נשלחנו לאוושויץ. חזרנו לדולנה גדינה.

ב-17.1.44 ורה (אביבה) נולדה. כולם בעיר ידעו שאנחנו נוצרים. כמובו שאחרי הלידה הייתי צריכה ללכת לכנסיה ולהתפלל שהכל עבר בסדר. ומאוחר יותר הזמין הכומר את המשפחה ואת התינוקת החדשה על מנת להפכה לנוצריה. הדבר נעשה בחתימת 2 עדים.
לגבי חוה היתה בעיה היא סרבה לקבל את המים על הראש והכומר הסכים מאחר שפחד שהיא תצעק ומישהו ישמע שהכומר עשה מעשה זה בהחבא ולא רשמי.
תמיד חיינו בפחד והשמועות היו תמיד על לקיחת יהודים למחני ריכוז הפחד היה שיום אחד יגלו שאנחנו יהודים.
בערב יום כיפור קיבלנו הודעה דרך קצין משטרה שגרמנים מאוד קרובים לבכפר ורוצים לפוצץ את הגשר וזו ההזדמנות שלנו לברוח לפני כניסת הגרמנים.

מאחר ובעלי היה מנהל עבודה מטעם חברה התקשר לברר מה לעשות וההוראה היתה נשלח מישהו במקומך עם כסף למשכורות, את הכסף שיש  תשאיר לך ואם תמצא במקומות ההחבא עוד יהודים ממקום העבודה שלנו תעזור להם.
ברחנו מהכפר לכוון ההרים ושם עם חברים נוספים מהמפעל חפרנו בונקרים ונכנסנו לבונקר על מנת להתחבא. מקום המחבוא היה  בקליצה ובלשה. כל הדרך עד שהגענו למקום היו פגזים ויריות מסביב. בתקופת הרגיעה גרנו בבלשה אצל אשה בעלת מכולת שגם עזרנו לה למכור דברים.

באחד הימים שוב החלו חיפושים בעלי ואני ברחנו להרים ורק חמתי ושני הילדים נשארו. בעלת המכולת נתנה לסבתא בגדים ואמרה שאם הגרמנים ישאלו מי אתם? תגידו שאתם המשפחה שלי. לכפר נכנסו גרמנים וקצין גרמני מבוגר הגיע למכולת ואמר לחמותי אני לא שואל שום דבר אני יודע שאת יהודיה. עכשיו אוספים את כל היהודים בבית הספר .אבל אל תלכו. אחרי שאני אעזוב יגיעו חיילים וירצו לקחת אתכם תגידו שתתלבשו ותאכלו ואתם תגיעו. למזלינו החיילים האמינו לחמותי. וכך אחרי שהלכו גם אנחנו ברחנו לבונקר בהרים.

יום לאחר מכן שמענו שכל היהודים שהיו בבית הספר הועלו למכוניות גרמניות והובלו לטבח והשמד.
בתקופה מסוכנות יותר היינו בהרים ואחד מהמכירים בעזרת הכסף שהיה בידינו הביא לנו מצרכים. בבונקר היינו כ 18 איש. זה לא היה הבונקר היחיד שהתחבאנו בו.

הגיע לידינו שמועה מהכפר מהפרטיזנים שהגרמנים קרובים למקום המסתור ועלינו לברוח משם. ברחנו לבונקר אחר ואז התברר שזו היתה אזעקת שוא והמטרה היתה לגנוב את תכולת הבונקר .כך נשארנו ללא כלום.
בהמשך החיפושים מצאנו בונקר אחר מסודר עם הרבה אוכל ונשארנו בו והלכנו לישון.
בלילה הגיע בעל הבונקר ואז היינו צריכים לעזוב את המקום. היינו מאוד אומללים מאחר שהיינו עיפים רצוצים בלי אוכל ומקום מסתור. המשכנו להסתובב בהרים לחפש בונקר אחר. מצאנו בונקר זמני שעברנו בו את הלילה. מאוחר יותר התברר לנו שאת הבונקר שעזבנו קודם מצאו הגרמנים ופיצצו אותו.

בתקןפת הרגיעה תמיד חזרנו לאשת המכולת. כאשר המצב נהיה מסוכן ולא היה לנו זמו לברוח להרים אני ובעלי התחבאנו  בעליית גג שהיה בה קש ובבית נשארה חמותי ושתי בנותי. הגרמנים שעברו במקום חיפשו בכל פינה אותנו הגיעו גם לעליית הגג ובעזרת הרובים דחפו אותם לקש בתקוה למצוא שם יהודים מסתתרים. למזלנו לא הצליחו למצוא אותנו.
הגרמנים שאלו את חוה איפה ההורים והיא אמרה אבא לקחו לצבא והוא לא חזר ואמא מתה. דברים אלו לימדנו אותה להגיד בעת הצורך.
המשכנו לגור בפחד. באחד החיפושים הגיע קצין גרמני אמר לסבתא יש לי גם סבתא וילדים והלך. סבתא חשבה שהוא גלה את האמת אך לא עשה דבר. יותר הוא לא הגיע לכפר.
בשנת 1945 בלילה באחד הימים של חודש מרץ בעודנו שוהים בבונקר הייתה לנו הרגשה שמשהו רע עומד לקרות פחדנו מאוד פתאום שמענו משהו משונה וגם עשן הרחנו זה היה בכפר בלזה זה הכפר שבו שהינו בדרך קבע באם לא הסתתרנו בבונקרים בהרים. באו גרמנים לחצר של אשת המכולת הכינו מדורה וזרקו אותה לתוך האש ואמרו לה זה עונשך על החזקת יהודים ופרטיזנים. היה מורא בכפר הרבה אנשים החלו לברוח להרים להסתתר וסיפרו לנו שזה היה מחזה נורא. הגרמנים עוברים בכפרים ושורפים כל מה שנשאר. והיו שמועות שזה סימן שסוף המלחמה מתקרבת.

בחור אחד מקבוצת הפרטיזנים העביר לנו מידע על תנועת הגרמנים. הפרטיזני היה יהודי והוא טען שרק אנחנו יודעים זאת. היה מוכן להראות את ברית המילה על מנת להוכיח את יהדותו. אני הסתובבתי עם שרשרת וצלב מתנה שקבלתי מהעוזרת שלנו בבית והפרטיזני היהודי אמר לי שהצלב לא עושה מזל טוב ולכן כדאי להוריד אותה. וכך עשיתי וזרקתי אותה. וכך התחבאנו בבונקרים במשך 7 חודשים.

השמועות על סיום המלחמה המשיכו להגיע אבל לא היינו בטוחים ולא ידענו מה יהיה איתנו ומה לעשות?
פתאום הגיעו חילים רוסיים? והם סיפרו שאין מה לפחד גרמנים עזבו את הארץ עשו הרבה נזק ואנחנו פה לעזור לכם. וזה כבר אחרי המלחמה.

היתה שמחה גדולה. והבעיה היתה מה לעשות בהמשך. כי הדרך הביתה היתה מסוכנת בגלל כמויות הנשק והפצצות שהגרמנים השאירו. החיילים לקחו אותנו לאחד הכפרים ושם נשארנו במשך יומיים.
אחרי יומיים רצינו ללכת לדולנה גדינה, הכפר שלנו. לאורך הדרכים לכפרים עמדו שולחנות עם אוכל ושתיה ושם נתקל בנו קצין רוסי ושאל אותנו לאן אנו פונים  אמרנו הביתה. שאל אם אנחנו יהודים היה פחד להודות. שתקנו. אל תפחדו אמר גם אני יהודי. וגם אני לא אומר לחברים שלי את זהותי האמיתית.
לא רצינו להאמין לו והוא אמר שיש לו הוכחה ברית מילה הקצין לא הרשה לנו לעזוב הדרך עדיין מסוכנת אמר החזקתם מעמד 7 חודשים ועוד מספר ימים לא יזיק הקצין הפנה אותנו לכפר קרוב בבנסקה ביסטריצה ונתן לנו את החדר שהוא גר בזמן מלחמה. ואותו קצין נתן הוראה לתת לילדים משהו טוב לדרך. החייל לקח את אווה ונתן לה ממתקים תפוחים לחם והיא באה בחזרה עם הרבה דברים. אני זוכרת איך חוה בקשה אוכל מכל החיילים שפגשה עבור שני ילדים יתומים. לקראת חודש אפריל התחלנו ללכת לכפר כל ההליכות היו ברגל או איזה טרמפ של עגלה שעברה וכך צעדנו חמותי שני ילדיי בעלי ואני -ההליכה היתה קשה מאוד ונזכרנו שהזמן קרוב לפסחה. בדרך פתאום ראינו עגלה מפוארת כאילו מובילים מישהו לחתונה וכאשר התקרבנו שמענו קולות מוכרים. ומישהו צעק מנהל עבודה באנו לקחת אתכם. לא רצינו להאמין חשבנו שאנחנו חולמים. אנחנו חולמים שאלנו? לא אתם לא חולמים אנחנו באנו לקחת אתכם הביתה. אין לתאר במילים את השמחה שהציפה אותנו וכך הגענו לכפר. כששאלנו איך נודע לכם שאנחנו בדרך..? הם סיפרו שמישהו ספר שראה חמישה אנשים שלושה מבוגרים ושני ילדים קטנים והם מדולנה גדינה. מנהל הנגריה בשם זהמורה אמרבטח זה מנהל עבודה שלנו. תלכו לקחת אותם. הם קיבלו אותנו מאוד יפה כולם בכינו ושמחנו .עשינו אמבטיה קיבלנו בגדים חדשים וכך התפטרנו מכינים.

בכפר שמען שהגענו אז באו לברך אותנו ביחד עם כומר הכפר. הכומר היה חבר שלנו וכאשר ברחנו מהכפר אמרנו לו והוא בא מהכפר שלו לדירה שלנו ושם הוא שמר על הבית. בבית שלנו עשו נקיון וסוף סוף בלילה ישנו במיטה שלנו אחרי 7 חודשים. וכולם שאלו מדוע לא אמרתם שאתם יהודים אנחנו לא ידענו והיה לנו בטח אפשרות לעזור לכם ולתת לכם מקום מסתור. אתם יודעים שכולנו מאוד אוהבים אתכם.

וכך העבודה נמשכה בדולנה זדינה לא זוכרת כמה זמן היינו שם עד שעברנו לספיסקה נובה וס . המעבר היה בגלל הצעה של חבר להכנס לשותפות במפעל לרהיטים. ולכן החלטנו לעזוב. יום אחד חוה הגיעה הביתה ושאלה מה זה גידובה ושאלנו לפשר השאלה ואז אמרנו לה שאנחנו עוברים לארץ שכולם שם יהודים.

בספיסקה נובה וס היה אנטישמיות וקומוניסמוס ופעם היה בעלי בהרצאה ושם אמרו שאין הבדל וכל היהודים אותו דבר. וראינו שזה לא בשבילנו להשאר בסלובקיה והחלטנו לעזוב למרות שחבר שהיה מנהל בלישכה ממשלתית אמר שידאג לנו כל זמן שהוא בתפקיד. אך החלטנו שהגיע הזמן לעזוב הכל ולהתחיל חיים חדשים בארץ שכולם יהודים.
סידרנו כל הדברים וב- 5.5.1949 הגענו לישראל.

נסענו עם רכבת עד רומניה ומשם באוניה טרנסילבניה לחיפה. לסנט לוקס ושם נתנו לנו חומר דיסנפקטי. ומשם שלחו אנשים לבתי עולים. אנחנו הגענו לבית ליד ליד נתניה ושם היינו באוהלים ופחונים במשך מספר חודשים. משם עברנו לנהריה לצריף ובו היינו כשנה. ומשנת 1951 אנחנו גרים בנהריה בשכונת מסריק.


התחלת הזכרונות הועלו במאי 95 וסיום תהליך השיחזור והכתיבה היה בתחילת 2007.

העדפות

עריכה

הספדים

עריכה
נלקח מעלון בית חולים נהריה

חוה ויזנגרין מפקחת חטיבה פנימית 1941-2014 הלכה לעולמה

חוה ויזנגרין הייתה ידועה כמכורה לעבודה בבית החולים, שבו השקיעה את מרב שנותיה עד לפרישתה וראתה בו את ביתה השני. היא נולדה בסלובקיה ועלתה ארצה לעיר נהריה בשנת 1949. סיימה את לימודיה כאחות מוסמכת בביה"ס בלינסון ומילאה את שירותה הצבאי בביה"ח רמב"ם כאחות חיילת ובסיום השירות עברה לביה"ח בנהריה כסגנית אחות אחראית פנימית. היא נישאה לשמוליק בשנת 1966 ולהם שלושה ילדים, אפרת, גל ורן שבהם הייתה כה גאה.

במהלך השנים מונתה לתפקידים בכירים בהם יכלה לקבוע מדיניות, לנהל ולהטמיע מדיניות בסיעוד. במהלך עבודתה, היא כיהנה כאחראית מחלקת פנימית, כמדריכה ומנהלת בביה"ס לסיעוד בנהריה כ- 20 שנה, שבתפקיד זה, היא קיימה קורסי לימוד סיעוד ייחודיים לעולים מאתיופיה, שהוגדרה כמשימה לאומית לשילוב העולים ברבדים החברתי והמקצועי בארץ, ולעולים חדשים מברית המועצות בשיתוף משרד הקליטה. לאורך השנים, רכשה השכלה נרחבת בתחום הסיעוד לרבות תואר שני במינהל ציבורי, ומונתה להקמת פרויקטים ייחודיים כמו הוספיס. לעיתים נדמה כי, האדם שפורש מעבודה סדירה נשכח על ידי חבריו לעבודה, כי אנשים חדשים מגיעים, וותיקים פורשים, אך חוה, השאירה אחריה אחים ואחיות רבים שהתחנכו על ידה, למדו את מקצוע הסיעוד דרך השקפת עולמה, ולעיתים נשמע ברחבי בית החולים "חוה גידלה אותי", "אני אחות בזכותה". בעבודתה בביה"ס לאחיות, היא גידלה דורות שלמים של אחיות שעדיין עובדות כאחיות בביה"ח, השקפת עולמה של חוה בעבודה התמקד במשפט אחד, ש"העובדים יגיעו ברצון לעבודה והמטופל ירצה לחזור אלינו כשיזדקק". חוה פרשה לגמלאות בשנת 2003, ידעה שזה הזמן לפרוש ולעשות דברים חדשים והיא ממש עשצה זאת. היא פעלה במרץ בהתנדבות נרחבת בקהילה במסגרת ויצ"ו, והשקיעה את כל זמנה הפנוי בתחביבים חדשים כמו משחק והוראת ברידג'.

מילות פרידה אישיות,

חווה, נגעת בידייך, ליבך ונשמתך בחיי כמו שנגעת בחיי רבים מאיתנו כאן. ידעת חברים רבים וידעת לשמר יחסי חברות לאורך שנים. זה לא מובן מאליו. לא היית קונצנזוס בעיני כולם. להיות אהובה ומקובלת על כולם, נראה משעמם ולא מעניין. ידעת לעמוד על עקרונותייך ולא פחדת להגחד למישהו "אתה גרוע", "אתה לא בסדר". כנותך ויושרך לא תמיד התקבלו בחברה. זה בסדר בעיניי - כך צריך להיות! אחרת, סתם היינו פה. מאז נודע על מחלתך, יום בא ויום הולך והחיים כבר לא היו אותו דבר, שעון הזמן תקתק בחוזקה ואת עמדת מולו איתנה, לוחמנית, אסרטיבית, שקולה, בוחנת את כל האופציות, מסתייעת באחרים, שומעת לעתות ומקבלת החלטות. החלטותייך הצהירו "אני כאן, אני עוד לא הולכת, נשאר לי עוד זמן וזה תלוי רק בי"!

בספטמבר התקשרת אליי ובישרת לי את הבשורה המרה, אבל הנימה הייתה אופטימית ואני איתך, ברור שנלחמים, עברת את הניתוח, מחכים לתוצאות ומתחילים טיפולים. שבועיים לא התקשרתי ואת היית מודאגת. התקשרת אליי ושאךת אותי: איך אני מרגישה? צחקתי, ואת המשכת "רציתי לדעת אם קשה לך עם המחלה שלי ואם קשה לי להתמודד, אז שאדבר איתך... ! זה היה אמיתי?? את חסרה לי ואני ממשיכה להתגעגע".

הלן מלכה-זאבי, סגנית מנהלת הסיעוד 

linkText

Loading...

גלריה

עריכה

וידאו

עריכה

ציר זמן

עריכה
1941 נולדה בצ'כוסלובקיה תחת השם חוה אוה גולדברגר
1949 עלתה ארצה לעיר נהריה
1966 נישאה לשמוליק ויזנגרין
1966 אפרת, הבת הבכורה נולדה
1969 גל, הבן האמצעי נולד
1975 רן, בן הזקונים נולד
2003 פרשה לגמלאות
2014 נפטרה כתוצאה ממחלת הסרטן אותה גילתה מספר חודשים קודם לכן

הדלק נר

גרשון ויזנגרין
13.01.2017
משתתף בצער המשפחה

Loading...