אתר הנצחה לזכר

ליאור שילון 2008-2017

ליאור שילון
מקום לידה: ישראל
מקום פטירה: ישראל

בית עלמין:
ישוב: כפר סבא
בית עלמין: מנוחה נכונה
גוש:
גוש:
חלקה:
שורה:







עריכת קשרי משפחה

ביוגרפיה

עריכה

ליאור                                                                                                                                           
את השם ליאור בחרנו טרם לידתו, ולא ידענו עד כמה יהלום אותו.                                                                  
ליאור נולד ב- 9.2.2008, ביום שבת בבוקר, בלידה מהירה וקלה בביה"ח בילינסון שבפתח-תקווה.
כשהמיילדת הביאה אותו חשבנו לעצמנו שהוא מעט מאותגר ויזואלית, אך מטעמי נימוס שמרנו את המחשבה רק לעצמנו, לרופאים, לאחיות ולמשפחה המצומצמת. ליאור כנראה שמע ונעלב ולכן לא הפסיק לבכות שנתיים ברצף. עוד בתינוקייה בבילינסון, בשעה שכל התינוקות ישנו בשלווה, נהגו האחיות להתקשר מדי רבע שעה ולבקש בנימוס שנגיע לקחת את הבן המתוק שלנו בטענה שהוא "קצת לא רגוע". יומיים לאחר מכן שבנו עם החבילה ה"קצת לא רגועה" לביתנו. 

ליאור לא האמין בשינה רצופה למשך יותר מ-20 דקות, ובחר להנחיל את מורשתו להוריו, שבמשך שנה הסתובבו כמו שני זומבים. נקודת אור גדולה באותה תקופה היה יואב, אחיו הגדול של ליאור. בניגוד לכל ספרי ההדרכה והפסיכולוגיה, יואב לא קינא בליאור ולא הרגיש מאוים מבואו לעולם ומתשומת הלב שכביכול נלקחה ממנו. הוא התנהג כמו אח גדול, מגונן ומסור מהשנייה הראשונה. ליטף, חיבק, שעשע, האכיל ועזר מתי שרק ביקשנו. כבר אז נרקם ביניהם קשר מופלא, חזק ואוהב שנמשך עד לרגע לכתו של ליאור. עוד כשליאור היה פיצפון, יואב נהג "לעשות לו בית ספר", במובן המקורי של הביטוי. הוא לימד אותו קריאה, כתיבה וחשבון, והיה מחבר לו דפי תרגילים שחיבר בעצמו. פעמים רבות הפרה רצתה להיניק יותר ממה שהעגל רצה לינוק, וכך כשליאור רצה משהו מיואב, העסקה נחתמה ב: "אני ארשה לך לעשות לי דף עבודה בחשבון".

לליאור היה אופי חזק ועיקש כבר מיומו הראשון. קשה היה באותה התקופה לחזות עד כמה האופי שלו יהיה מרכיב קריטי ומועיל בהמשך חייו, אולם גם בשנותיו הראשונות, לצד הקושי והתסכול שחווינו, השתאינו מיכולת העמידות של ליאור, מחוזק אופיו ומהיסודיות שבה ביצע כל מלאכה. זכורה לי פעם אחת שבה שבנו הביתה מהגן. ליאור לא הסכים לעלות הביתה. אחרי ניסיונות שכנוע רבים, אמרתי לו שאני עולה לבד ושהוא מוזמן להישאר למטה. מובן שלא עשיתי זאת, אבל הלכתי למקום נסתר שממנו יכולתי לתצפת עליו, כשהוא לא יכול לראות אותי. הבטחתי לעצמי שלא אצא ממקומי עד שהוא לא יגלה סימני חרטה או רצון לעלות הביתה. 40 דקות המתנתי שם, מתחת לבניין, והשקפתי עליו. ליאור לא הניד עפעף. התבוננתי בו בלי הפסקה, ומבעד לכעס ולתסכול שעלו בי חשבתי לעצמי - כמה כוח רצון יש לילד הזה. איזו נחישות והתמדה. לא יכולתי שלא להעריץ אותו על כך. מקץ 40 דקות נשברתי כמובן, ולקחתי אותו הביתה.

כשליאור היה עוד ילד בגן טרום חובה, קראה לנו הגננת והמליצה לקחת אותו למרפאה בעיסוק מכיוון שהוא החזיק את העיפרון ואת המספריים באופן מסורבל, שהקשה מאוד על השימוש בהם. ניסינו לעבוד איתו בבית, אך ללא הועיל. הוא באמת אחז בהם באופן בלתי אפשרי כמעט. כשהגענו למרפאה בעיסוק היא ביקשה ממנו לגזור קו ישר. ליאור אחז במספריים בדרכו המשונה, אבל את הקו הוא גזר באופן מושלם. לאט וביסודיות הוא עבד עליו, עד שביצע את המטלה ללא דופי. המרפאה נדהמה מהפער שבין היכולת לתוצאה, ואני קיבלתי שיעור בדיוק, בנחישות ובהתמדה. התכונות האלה היוו מרכיב חשוב מאוד בחייו ובעיקר בימי מחלתו של ליאור. הוא לא הכיר במגבלות הגוף. מה שלא ניתן לעשות בדרך אחת הוא עשה בדרך אחרת, מבלי לייחס כל חשיבות לזמן או לקושי שנדרשו ממנו.

ליאור אהב מאוד לרקוד. תמיד חשבתי שהוא יכול היה להיות רקדן נפלא. היה לו חוש קצב מצוין, ובעיקר יכולת מצוינת לזוז ולהתנועע בחן רב. עוד כשהיה פעוט נהגנו לרקוד בכל מקום שהתנגנה בו מוזיקה, גם אם מדובר במקום ציבורי. החשש שיסתכלו או שידברו מעולם לא הטריד אותו (או אותי).

הזמן, כמו הזמן, חלף לו. ליאור גדל והתפתח. היכולת לדבר ולהתבטא תפסה את מקומו של הבכי ושל הקיטורים, ולאט לאט הלך ונגלף בפנינו פלא. ילד יפהפה, שמח, צוהל וצחקן, בעל חכמה ותפיסת חיים מיוחדת במינה, ברוך-כישרונות, חברותי, אמיץ-לב באופן חריג לא רק לגילו, אלא לכל אדם סביר, והכי הכי - מצחיק ושנון. כמה שמחתי לגלות את חוש ההומור שלו, זאת תמיד הייתה התכונה האהובה עליי. חוש ההומור של ליאור היה כל כך מפותח, עד שבשנותיו המוקדמות לא היינו משוכנעים לגמרי עד כמה הוא מבין את עומק משחקי המילים והחדות שבהם השתמש. ככל שעבר הזמן נוכחנו לגלות שממש כפי שיש אינטליגנציה שפתית, כמותית ומוזיקלית, כך קיימת גם אינטליגנציה של הומור. לליאור הייתה כזאת בשפע. להיות ליד ליאור היה שווה ערך ללצחוק. גם בימי מחלתו לא הפסיק לצחוק על המחלה, על עצמו ועל החיים בכלל. 

ליאור היה ילד יצירתי, עצמאי, אחראי, מסודר ונקי. לגדל אותו הייתה משימה קלה ונעימה מאין כמותה. מעולם לא היה צורך לבקש ממנו לעשות דבר מה יותר מפעם אחת. הוא היה מתעורר בעצמו מוקדם בבוקר, מתלבש ומצחצח שיניים במהירות ואם היה לו זמן פנוי הוא היה מפסל בפלסטלינה או רואה טלוויזיה. הוא תכנן היטב את הלו"ז שלו, היה מאורגן להפליא, תמיד הכין שיעורי בית ורק לעתים רחוקות איבד משהו או שכח. ליאורי אהב לאכול. כשהיינו שואלים אם הוא רעב הוא היה משיב: "אני תמיד רעב". המאכל האהוב עליו היה ג'חנון ומיד אחריו, באופן מפתיע, הגיעו פירות, ירקות, יוגורט וגרנולה.
איזה כיף היה לראות אותו אוכל קערת סלט ענקית לארוחת צהריים.                                                                   
בכיתה א' ליאור קיבל משימה להכין "תיבת נח". את כל החיות בתיבה הוא פיסל מפלסטלינה, ומאותו הרגע אימץ לו תחביב נפלא שליווה אותו כמעט עד ליומו האחרון. ליאור פיסל בעיקר מפלצות ודרקונים, אבל גם עוד דברים רבים, חלקם העתיק מספרים, חלקם המציא בעצמו. הוא פיסל בסבלנות אין קץ, במשך שעות. גם כשמשהו לא הצליח, לא ויתר ולא נכנע. הוא התחיל שוב ושוב מהתחלה, עד שהצליח. זכורה לי פעם שבה הוא עבד על דמות במשך שעות רבות, בזמן שהייתנו בצפון. כאשר השלים אותה לקחנו אותה בנסיעה באוטו, והיא נמסה בחום הכבד. ליאור נעצב ובכה, אבל מיד כששבנו הביתה הוא ישב שוב שעות רבות, עד שהשלים את המשימה במלואה.

בכיתה א' ליאור גילה את המוזיקה. הוא החל לנגן באורגנית בביה"ס אצל המורה האהובה רעיה, ואחרי כן עבר ללמוד פסנתר אצל המורה האהובה מיכל. הוא כל כך אהב לנגן ולהתאמן. במהירות רבה למד לנגן את כל הסולמות המז'וריים בשתי ידיים, את חלקם אפילו מצא בעצמו משמיעה. הוא קרא תווים ואקורדים, וגם ביחסו למוזיקה, כמו אל שאר התחומים, היה דייקן ויסודי.  

בשלוש שנותיו האחרונות ליאור התאמן בג'אוג'יטסו פעמיים בשבוע. בזכות אופיו האמיץ והקפדני ויכולותיו הפיזיות המעולות הוא היה תלמיד מצוין, אתלט אמיתי מבטן ומלידה. ליאור התעקש לא להפסיד שיעורים. כאשר חלה, נאסר עליו לעתים להתאמן, אך הוא היה מגיע בכל זאת, מתיישב בצד על המזרן, צופה בחבריו מתאמנים ונהנה. גם כאשר מצבו הגופני הדרדר, ליאור לא ראה בכך שום עילה לוויתורים. הוא תמיד פעל עם מה שיש, והתעלם ממה שאין. מעולם לא ויתר לעצמו ולא הסכים בשום אופן שיוותרו לו. כחודש לפני פטירתו עוד הספיק להשתתף בתחרות ג'אוג'יטסו ארצית, וקיבל מדליית כסף בקטגוריה שלו. הוא נאבק כל כך יפה, ולא ויתר עד לרגע האחרון ממש כמו בחייו, כמו במותו. כמו ליאור.                             
בתחילת 2015 הבחנו בגוש בולט בפנים הירך השמאלית של ליאור. בחודש מרץ הוא עבר ניתוח והגוש הוגדר כשפיר. חודשים ספורים לאחר מכן ליאורי החל להקיא. כשהמצב לא השתפר הגענו לשניידר ודרשנו בדיקת MRI. התסמינים של ליאור היו קלים ביותר, והוא נראה כמו פרסומת לבריאות. הוא לא הפסיק לרקוד, לצחוק, לשיר, לנגן באורגנית ולהצחיק את כולם. הוא הקסים את כל רואיו. כעבור שלושה ימי אשפוז, שבהם לא הפסקנו לנדנד ולבקש MRI, נקראנו לבדיקה. תוצאותיה היו פוערות פה אפילו עבור הרופאים. בעקבות תוצאות הבדיקה נשלחנו לביופסיה. ב- 15.11.15 נקראנו לשיחה עם האונקולוגית של שניידר ושם התבשרנו שלליאור יש גידול במוח. ליבנו נשבר לרסיסי-רסיסים. במהלך שנה ושלושה חודשים, מרגע האבחנה ועד לפטירתו של ליאור חיינו חיים מלאי משמעות ויוצאי דופן. שמחתם ותמימותם של ילדינו התמזגו בהכרה שזמננו מוגבל. אנחנו חיינו למענם והם, ללא ידיעתם, חיו למעננו – כשהסוף נושף בעורפנו מדי רגע. וכך, מבלי שבחרנו בכך, קידשנו את החיים.

ליאור, שתמיד היה אמיץ מאין כמותו, התגלה כילד מיוחד במינו, ובכוונה אינני משתמשת פה במילה "גיבור", המיוחסת כמעט לכל אדם שחולה בסרטן.                                                                                                      ליאור לא פחד מהסרטן, ליאור לא נלחם בסרטן, ליאור גם לא אהב את הסרטן. ליאור התעלם מהסרטן. השילוב של אופיו המיוחד ושל עובדת היותו ילד תמים אפשר לו לחיות את חייו במלואם מתוך הידיעה הברורה שהכול זמני. הסרטן, ו... כן... גם החיים עצמם. הלא כך אצל כולנו? לאורך כל תקופת מחלתו מצבו הגופני והנפשי היה מצוין. שירלי – חברתי היקרה והמסורה אימנה אותו כמעט מדי יום אימון גופני. גם שם עזרו לו יכולותיו האתלטיות ואופיו היסודי והקפדני. במובנים רבים מצבו הגופני היה טוב בהרבה משל רב האנשים הבריאים.                                         
ב- 12.1.17 מצבו הפיזיולוגי של ליאור החל להדרדר במהירות. מרגע זה החלטנו שאנחנו מאפשרים לו לנוח ולתת לטבע לעשות את שלו. ב- 2.2.17, שבוע לפני יום הולדתו התשיעי, בשעה 12:21, נשם ליאורי את נשימתו האחרונה.                          

                                                     בואו וזכרו ברוכים לעד.






           

העדפות

עריכה

הספדים

עריכה

אמא

לולי,
להספיד אותך, ליאורי, זו משימה שסותרת את כל חוקי הפיזיקה, ההיגיון והצדק. אתה פרסומת לחיים. אתה פרסומת לחיים שכל אחד היה רוצה. אפילו במחלתך המאתגרת כל כך היית פרסומת לבריאות. פיזית ונפשית. ולכן אני לא אספיד אותך, ולא אקונן עליך. אני רק אספר לך איזה אור הכנסת לחיי ואודה לך.                                                                               
ב- 15.11.15 ישבנו במחלקה האונקולוגית של בית חולים שניידר ושם אמרו לנו שאתה חולה במחלה קשה מאוד. קשה מדי. שלוש קומות למטה ניגנת לך באורגנית, שמח וטוב לב, לא מודע לדרמה שמתרחשת סביבך. הפער בין התחזית שקיבלנו לבין מצבך הפיזי והנפשי היה בלתי ניתן לעיכול. קשה לתאר מה עברנו בתקופה הזאת. זר לא יבין זאת. חיים שלמים דחסנו לתוכה. ובחיים האלה, מעבר לכאב העמוק, החד שלא הרפה וכנראה גם לא ירפה, היה כל כך הרבה אור. בפורום הזה, ליאורי, אתמקד רק באור:

הייתה שם משפחה נהדרת ותומכת שהתגלתה במלוא הדרה וגדולתה בכל מובן אפשרי; היו שם חברי אמת רבים ומופלאים שלא עזבו אותנו לשנייה; היו שם אנשים טובים באמצע הדרך שהוכיחו לי שוב, שכוחות הטוב עולים על כוחות הרשע; היה שם צוות רפואי מסור ואוהב שליווה אותנו לכל אורך הדרך; היו שם קולגות לעבודה שיצאו מגדרם למעני; היו שם כוחות נפש שצצו - לא ברור מאיפה - וגרמו לי להתחזק ולהתחסן בפני כל כך הרבה דברים; עלתה שם, ברורה ומובהקת, הידיעה שהחיים עושים בי כרצונם, ובדו קרב הזה אנצח רק אם אקבל זאת באופן מוחלט וטהור ונקי. 

אבל מעל לכול היית אתה - ילד פלא, אהוב ויקר שלי.
אם מישהו היה כותב תסריט על ילד בן שבע וחצי שחולה בסרטן, עובר שלושה ניתוחים, שני סבבי הקרנות למוח, כימותרפיה, אלף בדיקות דם, בדיקות MRI, אשפוזים, תרופות ומיליון שעות המתנה בתור ומתנהג כמוך, הייתי פוסלת את התסריט על חוסר אמינות. 
אתה לא בכית אפילו פעם אחת, לא קוננת על מר גורלך, לא סירבת לשום טיפול. 'יאללה, יאללה, תתחילו, אני רוצה לגמור עם זה כבר' - אמרת למרדים לפני הניתוח האחרון שעברת. בבגרותך ובחכמתך הבנת את חשיבות המצב ועשית כל מה שביקשנו באופן אחראי כל כך שקשה היה להאמין שאתה רק ילד. אתה אף פעם לא ויתרת לעצמך אפילו בפסיק. על שום דבר. ואני הייתי לידך וראיתי אותך:
ראיתי אותך שונא מחטים ובכל זאת מושיט את היד באומץ. 
ראיתי אותך מת לאכול עוגה שחילקו בביה"ס אבל מביא אותה הביתה ושואל אם מותר לך. 
ראיתי אותך מפסיק בילוי משפחתי בצימר בצפון בגלל שעלה לך החום וצריך לנסוע למיון.
ראיתי אותך מתאמן באומנות לחימה כשכל הצד השמאלי שלך בקושי מתפקד ועושה את כל התרגילים, כמו כולם. 
ראיתי אותך באימונים עם שירלי מחזיק עוד שנייה ועוד שנייה, כי לא מפסיקים לפני הסוף ולא מוותרים. אף פעם לא מוותרים. 
ראיתי אותך בולע כדורים בגודל של בית. 
ראיתי אותך הולך לביה"ס כשמצבך הפיזי כבר רעוע לגמרי, שם זין על כל מה שאומרים או שואלים. רק רוצה להיות עם החברים שלך. 
ראיתי אותך ליאורי, ואהבתי אותך על זה כל כך. מאיפה כוחות הנפש שלך, ילד? ממה אתה עשוי? ודאי לא ירשת את זה ממני.                      
ליאור, אתה האדם המשמעותי ביותר שביקר אי פעם בחיי. ההשפעה שלך עליי בחייך, במחלתך ובמותך היא הגדולה ביותר שחוויתי. במו עיניי ראיתי וגידלתי ילד שהוא דוגמה ומופת לעשיר השמח בחלקו, לגיבור הכובש את יצרו, ובעיקר לאדם שפיו ולבו שווים. מגיל צעיר מאוד אהבת את עצמך אהבה בריאה ושלמה, קיבלת את עצמך על כל מעלותיך ומגרעותיך, לא הפסקת לצחוק בצחוק המתגלגל והפרוע שלך, ותמיד דיברת רק אמת, גם אם היא כאבה. כשיואב שאל אותך אם נהנית בקונצרט שלו ענית לו בלי למצמץ - 'לא'. כשהרופאים היו שמחים לקראתך ואומרים לך כמה התגעגעו אליך, היית אומר – 'חבל, כי אני לא התגעגעתי אליכם'. מדי פעם הייתי מעירה לך שזה לא מנומס. 'מה לי ולנימוסים, אמא?' מה לך ולנימוסים באמת.                                                                                                                          
ליאורי, את כל המעלות שבעולם קיבלת, אבל מעל לכול בלטו השנינות וחוש ההומור שלך. אתה אחד האנשים הכי מצחיקים שפגשתי בחיים שלי. ברשותך, אספר עכשיו כמה מהיציאות שלך, ואנצל את העובדה שאתה כבר לא יכול להתעצבן עליי: 
פעם ישבנו בסלון וליאור עשה מלא פרצופים מצחיקים של פזילה. אמרתי לו - תיזהר, זה עוד ייתקע לך. ליאור ענה -אין סיכוי, אלוהים כבר שלח לי סרטן. אני מאמין שמפזילה הוא ייתן לי חנינה. 
כשליאור רצה משהו ולא קיבל היה עושה פרצוף של מסכן ואומר - אבל אמא, אני חולה סרטן. 
פעם הזמנו הביתה טכנאי של 'יס', שיחליף את הממיר. 'איפה החולה?' הוא שאל והתכוון לממיר הישן. 'פה'. ליאור ענה בשקט מהספה. הטכנאי ראה אותו ואת הקרחת המצחיקה שלו ורצה למות. 
גם בימיו האחרונים, כשהיה מוגבל כמעט בכל מובן אפשרי, עוד שאל את שירלי שבאה לבקר - תחליטי, את רוצה לעשות פלסטלינה בכיף, או לבכות אחרי שתפסידי לי ב'ספוט איט'?
אחרי ההקרנות נשר חלק מהשיער, ושאלתי אותו - תגיד, מה זאת הקרחת המצחיקה הזאת? אתה לא מעדיף לגלח כבר את כל הראש? ליאור ענה - בשביל מה לגלח, תראי, זה נופל לבד. ואז הוסיף בקול של קריין - ליאור שילון, מגוון קרחות רק ב- 29:90.
בסבב ההקרנות השני אמרתי לך באחד הימים- ליאור. אתה יודע כמה כיף לי איתך? הכיף שבלהיות איתך מנטרל הכול, לא אכפת לי להיות בכל מקום, אם אתה לידי. אפילו פה, בבית חולים, במקום השנוא עלינו ביותר? שאלת. במיוחד פה, עניתי לך והתחבקנו חזק.                      
אנשים שאלו אותי במהלך כל התקופה, איך אני מצליחה להישאר חזקה כל כך, איך אני לא נשברת. התשובה שלי פשוטה - בזכותך. בזכותך ליאורי לא נשברתי. כי איך אפשר להישבר כשיש לי ילד שרואה את החיים בצורה הכי בריאה ונקייה שיש? ילד אמיץ שלא מפחד מכלום, וכשאני אומרת כלום אני מתכוונת לזה. 'מה שיהיה יהיה', היית אומר. 'קודם נחכה שיהיה, ואז נראה'. 
לא מבהיל אותך לראות איך התנפחה לך העין אחרי הניתוח? שאלתי פעם. 
מה פתאום, ענית לי. איך זה קשור? העין זה בחוץ והשמחה זה בפנים. זה לא קשור אחד לשני. 
כמה יש לי ללמוד ממך, ילד שלי.                                                                                                                         
אף פעם לא התביישת בשום תופעה או תסמין שהיה לך. עד יומך האחרון רצית ללכת לביה"ס, להיות עם החברים, גם כשכבר לא יכולת לדבר או ללכת. אני הייתי מוטרדת ומודאגת ממה יגידו ואיך תתמודד עם כל השאלות, אבל לך זה לא הזיז. 'אני לא עונה להם, אמא. אני משאיר אותם לבד עם השאלות שלהם והולך לשחק עם החברים שלי'. אני מקווה שהייתי אמא ראויה לך, ליאורי. אני מצדי לא יכולתי לבקש או לדמיין ילד כמוך. תמיד אתגאה בכך שניתנה לי הזכות להיות אמא שלך.                                                                                      
ליאורי, אהבת חיי, ילד אהוב ונהדר שלי, אני משחררת אותך. נוח, או מה שבא לך לעשות, בשלום על משכבך. אל תדאג לשנייה אחת עליי ועל אבא ועל יואב. נתת לנו כל כך הרבה כלים להתמודד. אנחנו נצליח, אנחנו נהיה חזקים. ברגישות העצומה שלך אני יודעת שגוננת עלינו לכל אורך מחלתך. אתה יכול להפסיק עכשיו. אני רוצה שתהיה חופשי ומשוחרר להיות מי שתרצה להיות, בלי לדאוג לנו. אם יש משהו שאני בטוחה בו זה שידעת באופן ודאי ומוחלט, מיום לידתך עד יום מותך - עד כמה אבא, אני ויואב אוהבים ומעריצים אותך. אני לא יודעת מה הולך שם למעלה, אבל ברור לי שמרגע שתגיע לשם הכול הולך להשתדרג. אני מקווה שיש שם פסנתר בשבילך ושתזכה לאיזה ג'ם סשן לפנים עם כל האמנים הכי שווים שמתו פה בזמן האחרון. אתמול קניתי את החלקה בקומה שמעליך. חכה לי קצת אם תצטרכו זמרת. 
תודה שבאת אלינו, ליאור. היית לי אור גדול. תמיד תהיה. העצב על לכתך כבד מנשוא, אבל השמחה שבלגדל אותך ובלשהות במחיצתך גדולה אפילו ממנו. זכיתי בך. אתה מתנה אמיתית. האור שלך ילווה אותנו תמיד.                                                                                     
*א-נ-י רווח א-ו-ה- ב-ת רווח א-ו-ת-ך.

שיר של דודה ללי
זמן בחלום: ובדמיוני ראיתי אותך, מתוך זיכרון רחוק. רסיסי קרן אור חלפו על פניך כמו עברו דרכך בבת צחוק. ובחלומי פתע הופעת, כמו ידעת כי אותך אני מחפשת לראות במלוא הדרך נכנסת, ובירכת ברכה שהונצחה בפניך המחייכות. ולמרות שרוב מחשבותיי מוכרות הן, ושומרות מקום בטווח המציאות ביקשתי רק בזו הפעם – לתת לדמיוני את קסם החירות. ובעודי מבקשת את זו הבקשה, הנה וכבר תפסת לך מקום נכבד בממלכה. ושם, בממלכת דמיוני, הכול כמעט הרי הוא אפשרי. ואתה צוחק, בולע כל חוויה מתהלך בהתלהבות ורצון שלא נגמרים - כמו שרק ילדים יודעים. רחש איסוף הצוף מהפרחים, ריחות של הגשם ומאפה של תפוחים. ככה מילאת את כולם בדמיוני ללא שום מפריע לאותו רגע אלמותי. מסתכלת אני בדמיוני ורואה התהוות זו כתמונה המוצגת מסרט בהילוך איטי. האם גם לי יש מקום שם, בתפארת דמיוני, אשר אך זה עתה יצרתי בעצמי? ובעודי מתבוננת רגע אחד, עלתה בי פתע מחשבה הרי אלו הם הדברים שאותך בונים ומעניקים לך הווייתך. ואתה מנגד, בקבלתך הטהורה אותם נתת להם חלק שלם מתוך עצמך. מאז, פלאי המציאות מקבלים משמעות שונה, כוכב לא מוכר שמרצד בשמיים וצליל חדש שנוסף למנגינה. נשימה של תינוק שיצא אך זה לעולם וצבע שחובר לקשת יחד עם כולם. נדבך נוסף באהבה לאוסף הדברים הקיימים שמכילים כעת תוספת ממך ועל כן העפילו גבהים. ובדמיוני אני מתהלכת, פוסעת אליך הפעם אני האם היה זה רגע של מציאות, או שמא של חלומי? התקרבתי אליך ואתה יושב, מכוסה ובו בזמן שומר על עצם היותך אתה. הגשתי ידיי להניחם על ראשך במקום בו קרן האור פעם נשקה, וכמו מגנט ידעתי כי זה הרגע ישמר לנצח עמי עולמי-עולמך ועולמך-עולמי ובאותה השנייה, כמתוך זיק של הזיה או חלום נתת לי את אישורך בתנודה קלה כאמירת שלום "תודה על רגע נפלא בחלומך" אמרת, ליאור.

דוד רשף
זיכרונות מתוקים שיש לי עם ליאורי: - ליאור רוקדם עם הידיים והרגליים והראש והכתפיים יחד עם אופק ואיתי וכל מי שרק היה מוכן להשתולל איתו, מול יוטיוב בסלון. רוקד בלי עכבות, ישר מהלב. - ליאור מציע חתונה לבחורה בת 20 ברחוב, כי הוא הפסיד בהתערבות במשחק "מה הסיכויים". הוא תמיד אהב כל כך להפסיד במשחק הזה, בשביל לעשות את משימות הפדיחה. - ליאור הוא האדם היחיד שהכרתי שהיה יכול להפליץ מתי שהוא רוצה. וכמה הוא צחק מזה, וכמה אנחנו צחקנו. - סופשבוע בנים בצפון לפני 4 חודשים, עם ליאור, אופק ויואב. ידענו שאנחנו כנראה על זמן שאול, וזה היה סופשבוע מושלם. הכול הלך בדיוק כמו שצריך וכמו שקיוויתי. משחקים ושרים באוטו, אובל עם נוף באמצע שומקום, ירח, ערסל, ארוחת ערב, מצטופפים וישנים גרוע ארבעתנו ביחד אחד על השני באוהל. למחרת 3 מעיינות ונחל ליד הגלבוע, ומסעדה בדרך הביתה. תודה. תודה שניתן לי ולנו סוף השבוע הזה, שהכול היה בו פשוט נפלא. - שמחת הג'חנון של שבת בבוקר. איזה כיף לראות ילד שמח. איזה ילד שמח ומופלא וחיובי היית, ליאורי. כשחזרנו הביתה מההקרנות הראשונות בבילינסון, שרת לנו שיר שטות שהמצאת: "סמ"ך, ו"ו, פ"א סופית, סמ"ך ו"ו, פ"א סופית, חוזרים הביתה ודי, בלי לחכות יותר מדי". רקדנו ושרנו באוטו כל הדרך והתאמצנו נורא לשמוח איתך, כשהלב בוכה. במהלך הסדרה הראשונה של ההקרנות הרבה דברים השתנו לך. יד שמאל הפסיקה לעבוד. צד שמאל של הפה לא כל כך עבד, וגם רגל שמאל. יד שמאל לא עובדת? אז, נשתמש ביד ימין בשביל לרקוד ולצחוק ולשחק ולאכול ולעשות שיעורים ולפסל בפלסטלינה. הלוואי עליי אחוז אחד מהחיוביות שלך. אולי תיתן לי קצת, יא קמצן? מה אכפת לך? איך ביום שבת האחרון רצית עדיין לעשות שיעורי בית. יד אחת עם העכבר, יד שניה סוגרת את העין, שמידרדרת ומפריעה, פותר מעגלים חשמליים, גם את התרגילים שמועד ההגשה שלהם כבר עבר. אפילו שלשום עדיין רצית ללכת לבית הספר על כיסא גלגלים. כבר לא נשאר כמעט כלום מהגוף, אבל הרצון והרוח היו שם כל הזמן, עד הסוף. באו משפחה, קרובים, אורחים , לראות ולהיאחז בך עוד קצת, ואתה עוד צחקת והצחקת אותם. איך לפני 4 ימים, בקושי מדבר, בקושי רואה, עדיין ניקנקת אותי לגמרי ב- '4 בשורה', ואח"כ צחקת ושאלת אם לזה אני קורא לשחק, ואם אצליח בפעם הבאה להפסיד ביותר מחמישה מהלכים. הייתה לנו שנה וקצת מאז האבחון. שנה מתוקה ומרה. שנה של ריקודים ודמעות. הטיול הנהדר שלכם באורלנדו, אחריו עקבנו בנשימה עצורה ובהתרגשות גדולה בווצטסאפ. כמה כיף היה לכם. או כשניגנת יחד עם רמי קליינשטיין 'מתנות קטנות' בבית של אופק. כל המבוגרים התרגשו כנראה יותר ממך, כולל אנחנו בצד השני של העולם. המון מתנות, מכל סוג וצורה וצבע. אהבה וחיבוקים ומשחקים ושטויות וריקודים. המון פלסטלינה, ופסנתר, ושמחה. איך היית מאזן את הפילים מעץ במגדלים משוגעים. אני לא אשכח איך באחד הביקורים הקודמים, הלכנו יחד ליום MRI בשיבא, ובין בדיקה מתישה אחת לבדיקה מתישה אחרת, עצרת בחדר מוזיקה בבניין ספרא, וניגנת 'מתנות קטנות', ואני לימדתי אותך לנגן 'סלינו על כתפינו'. עוד קיוויתי לארגן לך מפגש אחרון עם רוני אורן, שכתב והמציא את ספרי המפלצות והחיות מפלסטלינה שאהבת, אבל איחרתי את המועד. אתמול אחר הצהריים, אחרי שהלכת, כשכבר היה שקט, יואב בא אליי ואמר לי שעכשיו אתה אריה, כי כבר אין לך גוף, והנשמה מתגלגלת לגוף אחר. שאלתי למה אריה, ויואב אמר שזה כי היית חזק ואופטימי, ואחראי, ונלחם, ושהוא חושב שאתה כבר אריה. איזה יופי. התקרבו מאוד במהלך השנה האחרונה, והיית הגיבור שלי כל הזמן הזה. אתה עדיין, וכך תהיה. יש לכולנו ג'יגות של תמונות וסרטונים שלך מדגמן אושר למצלמה. מסתכל עליך שר ישר למצלמה על סלסולים, ואתה כל כך חי וקיים ושמח וכובש, שיש תחושת התפכחות בסוף הסרטון כשאני נזכר שאתה כבר לא. איך מסכמים ילד בן 9 עוד שבוע? איך נפרדים מליאורי? אני אגיד לך מה נשאר לי ממך: 2 מפלצות פלסטלינה שהכנת לי, שיושבות לי על הפסנתר. המון המון תמונות וסרטונים. כאב גדול על הפרידה. תחושת אסירות תודה על הזמן שכן היינו ביחד. זיכרונות מתוקים של צחוק מתגלגל. תחושה מתמדת של הפתעה – מאיפה אתה שולף את זה??? אהבה גדולה. חור בלב. דוגמה אישית לאיך אני רוצה לחיות. להתראות ליאורי, אתה האריה הגיבור שלי. תמיד תהיה.

linkText

Loading...

גלריה

עריכה

וידאו

עריכה

ציר זמן

עריכה

הדלק נר

Loading...