עברית
English
Spanish
Chinese
אתר הנצחה לזכר

יצחק רבין 1922-1995

יצחק רבין
מקום לידה: ירושלים
מקום פטירה: תל אביב

בית עלמין:
ישוב:
בית עלמין:
גוש:
גוש:
חלקה:
שורה:







עריכת קשרי משפחה

ביוגרפיה

עריכה

היה איש הפלמ"ח וההגנה, הרמטכ"ל השביעי של צה"ל ומפקדו במלחמת ששת הימים, ראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל וחתן פרס נובל לשלום לשנת 1994. נרצח במהלך כהונתו כראש ממשלה בידי מתנקש יהודי-ישראלישהתנגד להסכמי אוסלו.

נעוריו

יצחק רבין נולד בירושלים. הוריו, רוזה כהן ונחמיה רבין, היו מחלוצי העלייה השלישית וחברי מפלגת אחדות העבודה.
אמו של רבין, רוזה כהן (שכונתה "רוזה האדומה"), נולדה לבית כהן בשנת 1890 במוגילב שבבלארוס. אביה, יצחק, היה רב ואיש חב"ד שהתנגד לציונות, אך רוזה ביקשה ללמוד לימודים כלליים, ולמדה בנעוריה בגימנסיה הנוצרית לבנות בגומל. מגיל צעיר נמשכה אחר חוגים מהפכניים והייתה פעילה חברתית ופוליטית. בשנת 1919 עלתה לארץ ישראל כנוסעת סמויה בספינה "רוסלאן", הנחשבת למבשרת העלייה השלישית. תחילה התיישבה במושבה כנרת ולאחר מכן עקרה לירושלים, שבה הכירה את נחמיה רבין, והשניים נישאו בשנת 1921. יצחק רבין קרוי על שם סבו, יצחק כהן. דרך אמו קשור יצחק רבין בקשרי משפחה גם לדוד הכהן (בן-דודה של אמו), ומכאן למשפחות רופין, סוקניק (ידין), ידלין ואחרים.
אביו של רבין, נחמיה רוביצוב, נולד בשנת 1886 בסמידוביץ' שבאוקראינה. הוא התייתם מאביו כשהיה ילד וסייע לאמו בפרנסת המשפחה. בגיל שמונה עשרה נסע רוביצוב לארצות הברית, והצטרף לתנועת "פועלי ציון". שם גם שינה את שם משפחתו לרבין. בשנת 1917 התגייס לגדוד העברי, שהוקם בארצות הברית על ידי יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון, והפליג עם הגדוד לארץ ישראל.
כשהיה יצחק רבין כבן שנה עברה משפחתו לגור בחיפה, ובה נולדה אחותו רחל ב-1925. עקב עבודתו של אביו בחברת החשמל עברה המשפחה לשכונת שבזי בתל אביב, שם החלה אמו לעבוד בסגל הקבע של ארגון "ההגנה", ולאחר מכן, נבחרה למועצת העיר תל אביב.
בשנת 1928 החל רבין ללמוד ב"בית החינוך לילדי עובדים א'" (ברח' טשרניחובסקי), שנפתח ב-1924 בתל אביב כבית ספר ניסיוני שמטרתו לשלב סוציאליזם וחינוך עברי. בגיל 15, כאשר אמו כבר הייתה חולה, עבר רבין ללמוד בקיבוץ גבעת השלושה, בבית ספר חדש שהוקם כמוסד המשך לבית החינוך לילדים.
ב-1937 המשיך רבין ללימודים בבית הספר החקלאי כדורי, והוא בן המחזור הרביעי של בית הספר. לימודיו כללו בעיקר חקלאות (11 מקצועות בתחום) והנהלת חשבונות. בשנת הלימודים הראשונה שלו ב"כדורי" נפטרה אמו ממחלת הסרטן. בקיץ 1938 נסגר בית הספר באופן זמני מחמת מאורעות המרד הערבי הגדול, ורבין, שלא רצה לחזור לבית אביו, העסוק רוב הזמן, התארח בגינוסר אצל יגאל אלון, שהיה בוגר המחזור הראשון ב"כדורי". בינתיים למד רבין להפעיל כלי נשק בקורס בן עשרה ימים מטעם "ההגנה". בתקופה זו התחבר לאלון, שלימים היה למפקד הפלמ"ח. רבין שב ללימודיו וסיים אותם בהצטיינות בשנת 1940.
כפרס על כך שקיבל את הציונים הגבוהים ביותר מבין בני מחזורו בתעודת סוף שנתו האחרונה ב"כדורי", העניק לו הנציב הבריטי בארץ מלגת לימודים באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה. רבין שאף ללמוד הנדסת מים, אולם עקב מלחמת העולם השנייה הדבר לא התאפשר. בהשפעת משה נצר, שהיה חברו ובן מחזורו בגן הילדים, בבית החינוך לילדי עובדים בתל אביב וב"כדורי", עבר רבין לקיבוץ רמת יוחנן והצטרף להכשרה מגויסת של הנוער העובד שפעלה במקום לקראת גיוסה לפלמ"ח.

הגנה ופלמ"ח

רבין הצטרף ל"הגנה" עוד כשהיה תלמיד בכדורי. ב-1941, בגיל 19, היה מראשוני המצטרפים לפלמ"ח. פעולתו הראשונה הייתה במסגרת שיתוף פעולה עם הצבא הבריטי להשתלטות על לבנון, שהייתה תחת שלטון צרפת של וישי, פעולה שבה איבד משה דיין את עינו. רבין סיים קורס מפקדים בכירים בג'וערה בשנת 1943, ובשנת 1945 התמנה לסגן מפקד הגדוד הראשון של הפלמ"ח. באותה שנה השתתף רבין, כסגנו של נחום שריג, בפריצת מחנה עתלית ושחרור המעפילים הכלואים שם מידי הבריטים. ב"שבת השחורה" (29 ביוני 1946) נעצר על ידי הבריטים ונשלח למחנה מעצר ברפיח, שממנו שוחרר כעבור חמישה חודשים. רבין ביקש לממש את תוכניתו לנסוע וללמוד הנדסת מים, אך מפקד הפלמ"ח יגאל אלון שכנע אותו לוותר על כך, ומינה אותו בשלהי 1946 למפקד הגדוד השני של החטיבה המגויסת בפלמ"ח. בתקופה זו מנה סדר הכוחות של הפלמ"ח ארבעה גדודים בלבד, והגדוד השני היה אחראי על השרון, ירושלים, תל אביב ודרום ארץ ישראל. בנובמבר 1945 נפצע רבין ברגלו בתאונת אופנוע, ועל אף שהחלים, נשאר מוגבל באחת מרגליו. אף על פי כן מינהו אלון למג"ד.
באוקטובר 1947 העבירו אלון לתפקיד קצין המבצעים של הפלמ"ח. בתקופת שירותו בפלמ"ח נודע רבין בשם הקוד "עמירם".

מלחמת העצמאות

עם פרוץ מלחמת העצמאות בראשית דצמבר 1947, מינה אלון את רבין לאחראי על גזרת ירושלים במטה הפלמ"ח, וכך פיקד רבין למעשה על חזית הדרך לירושלים, כשלרשותו עמדו שני גדודי פלמ"ח חדשים, שהורכבו מאנשי מילואים (רזרבה): הגדוד החמישי בפיקודו של שאול יפה והגדוד השישי בפיקודו של צבי זמיר. בסוף מרץ 1948 החליפו בתפקיד פקודו, שאול יפה.
באפריל 1948, במהלך מלחמת העצמאות, התמנה רבין למפקד חטיבת הראל, כשהוא בן 26 בלבד. החטיבה בפיקודו השתתפה בקרבות העזים על הדרך לירושלים ובתוך העיר, בקרבות שייח' ג'ראח, קטמון והר ציון. רבין פיקד על כיבושה מחדש של רמת רחל מידי הכוח הירדני-מצרי, והיה מעורב בפריצת דרך בורמה. לימים כתב רבין על חוויותיו מאותה תקופה ב"מערכות".
בזמן ההפוגה הראשונה פיקד רבין על מטה הפלמ"ח שהוצב במלון "ריץ" בחוף תל אביב, מול מקום עלייתהּ של אלטלנה על שרטון.
לאחר ההפוגה היה רבין סגן מפקד מבצע דני, שבמהלכו נכבשו הערים רמלה ולוד, ונמל התעופה לוד. מבצע זה היה הגדול ביותר עד אז, וכלל כוחות בסדר גודל של כארבע חטיבות.
בהמשך המלחמה פעל כקצין המבצעים של חזית המרכז, ולאחר מכן כקצין המבצעים של חזית הדרום וכסגנו של מפקד החזית יגאל אלון. במסגרת זו השתתף בתכנון ובביצוע מבצעי התקיפה רחבי ההיקף של צה"ל בשלהי מלחמת העצמאות‏, ובהם מבצע יואב, שפתח את הדרך לנגב ובו נכבשה באר-שבע, ומבצע חורב, שמטרתו הייתה להוציא את הצבא המצרי משטחי ארץ-ישראל ולשפר עמדות לקראת משא ומתן.
לקראת תום המלחמה השתתף בשיחות רודוס, שדנו בהסכמי שביתת נשק בין ישראל לבין מצרים, אולם שב לישראל לפני חתימת ההסכם, לקראת מבצע עובדה. רבין ביקר את הנכונות הישראלית לפירוז אזור ניצנה. באוגוסט 1949 מונה לממלא מקום מפקד חזית הדרום, במקום אלון, אך לאחר חודשיים פינה את מקומו למשה דיין.

השירות בצה"ל

עם ההתארגנות שלאחר המלחמה ופרישת חלק גדול מהפיקוד הבכיר בצה"ל, נשאר רבין בצבא, והיה בכיר יוצאי הפלמ"ח, לאחר שרבים פרשו מצה"ל בעקבות פירוק הפלמ"ח. רבין קיבל נזיפה חמורה מהרמטכ"ל יעקב דורי לאחר שהשתתף, יחד עם רבים מיוצאי הפלמ"ח, בכנס הפלמ"ח בניגוד לפקודות, כששאר משתתפי הכנס נענשו בדרגות חומרה שונות וחלקם אף הודחו מצה"ל.‏ תפקידו הראשון לאחר המלחמה היה מפקד קורס מג"דים של צה"ל אליו מונה בנובמבר 1949. בתחילת 1951 התמנה לראש מחלקת מבצעים באגף המבצעים של המטכ"ל, ובדצמבר 1952 יצא לשנת השתלמות בבית הספר לקציני מטה בקמברלי שבאנגליה. עם שובו, קודם בדצמבר 1953 לתפקיד ראש אגף ההדרכה, ושנה אחר כך קיבל דרגת אלוף.
בשנים 1956 - 1959 שירת כמפקד פיקוד הצפון, בשנים 1959 - 1961 היה ראש אג"ם, ובין 1961 ל-1963 היה ראש אג"ם וסגן הרמטכ"ל.

רמטכ"ל

ב-25 בדצמבר 1963 מונה רבין על ידי ראש הממשלה לוי אשכול לרמטכ"ל, וכיהן בתפקיד זה בין השנים 1964 - 1968, שכללו את מלחמת ששת הימים. ברוב תקופת כהונתו, עד יוני 1967, שימש בתפקיד שר הביטחון לוי אשכול, שהיה נעדר ניסיון ביטחוני, במקביל לכהונתו כראש ממשלה. מצב זה איפשר לרבין חופש פעולה גדול. השנים הראשונות לכהונתו כרמטכ"ל היו שנים שקטות יחסית, ובמהלכן התעצם צה"ל. בשנת 1965, החלו ניסיונות חוזרים ונשנים של פגיעה במוביל הארצי ובחזית הסורית פרצו מפעם לפעם חילופי ירי של טנקים ותותחים, בשל סכסוכי גבול וניסיון סורי שנבלם להטות את מקורות הירדן. ב-28 במאי 1965 ביצע צה"ל פעולה רחבת היקף שנועדה לאותת לסורים כי ישראל לא תבליג על המשך פעולות החבלה. בספטמבר 1966 התבטא רבין באופן חריף כלפי סוריה באופן שהסלים את העימות וננזף על כך על ידי ראש הממשלה לוי אשכול‏. ב-13 בנובמבר 1966 פשט צה"ל על הכפר א-סמוע שמדרום לחברון בפעולת תגמול גדולה, שבאה בעקבות פעולות חבלה אחדות בישראל. בקרב אווירי שנערך ב-7 באפריל 1967 הופלו שישה מטוסי מיג 21 סוריים.
ב-15 במאי 1967, בעיצומו של יום העצמאות ה'תשכ"ז, צלחו כוחות יבשה מצריים את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני, בניגוד להסדרי הנסיגה שנקבעו לאחר מבצע קדש. כך נכנסה ישראל למצב חירום שכונה תקופת ההמתנה, אשר הסתיים ביציאתהּ של ישראל למלחמת ששת הימים. תקופת ההמתנה הייתה תקופה של חרדה עצומה בציבור הישראלי מפני המלחמה המתקרבת. אחד הפזמונים שחוברו בתקופה זו כדי לעודד את הציבור היה "נאצר מחכה לרבין" מאת חיים חפר בביצוע אריק לביא.
מנהיגים אחדים הטיחו ברבין האשמות כבדות על שהוא גורר את צה"ל למלחמה. בן-גוריון הזהיר אותו בפגישה לילית ביניהם כי הוא גורר את המדינה למצב חמור ולבידוד בינלאומי, והאשים אותו ואת אשכול באחריות למצב. מנהיג המפד"ל, חיים משה שפירא, הטיח ברבין: "איך אתה מעז ללכת למלחמה כאשר כל התנאים הם לרעתנו?". רבין היה עייף, מתוח ועישן סיגריות בשרשרת, ובעת סיור שרים בדרום ישראל היה נדמה לסובבים אותו כי הוא על סף התמוטטות. לפי צבי דינשטיין, רבין טען שהוא "שומע רעשים נוראיים" וכי ההפצצה החלה. ב-23 במאי 1967 זימן אליו רבין את עזר ויצמן, ראש אגף מטה, ולדבריו אמר לו: "סיבכתי את מדינת ישראל בגלל סדרת טעויות שעשיתי... אני מאמין שמי שטעה צריך ללכת, אני טעיתי", והציע לו להתמנות לרמטכ"ל. ויצמן סירב, בטענה שהדבר יביא לדמורליזציה בצה"ל, והציע לרבין לנוח. בסופו של היום חש רבין תשישות קשה והתמוטט. רופא נתן לו זריקת הרגעה שהרדימה אותו עד למחרת בצהרים. ביומיים שלאחר מכן פיקד ויצמן על הצבא בפועל, והפיץ את השמועה כי הרמטכ"ל לקה ב"הרעלת ניקוטין". ב-25 במאי 1967 שב רבין לתפקוד מלא, ופיקד על צה"ל בניצחונו הגדול במלחמת ששת הימים, שבועיים מאוחר יותר.
לאות הוקרה על הניצחון במלחמת ששת הימים העניקה האוניברסיטה העברית לרבין תואר דוקטור לשם כבוד. בטקס קבלת התואר, שנערך על הר הצופים, נשא רבין את "נאום הר הצופים", שביטא את רוח צה"ל, וזכה להד רב.

שגריר ישראל בארה"ב

עם פרישתו מצה"ל, ולפי בקשתו, מונה רבין, בפברואר 1968, לשגריר ישראל בארצות הברית, וכיהן בתפקיד זה חמש שנים. בתקופה זו הפכה ארצות הברית לספק הנשק העיקרי של ישראל. בפרט, הצליח רבין להביא לביטול האמברגו על משלוח מטוסי F-4 פנטום לישראל, ובמהלך כהונתו גדלה נכונותה של ארצות הברית לסייע לישראל. רבין נחשב מקורב לרפובליקנים וליועץ לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר.
לאחר שובו מוושינגטון בשנת 1973, הצטרף למפלגת העבודה ושובץ במקום ה-20 ברשימתהּ לכנסת. במהלך מלחמת יום הכיפורים לא נשא בתפקיד רשמי כלשהו.

ראש הממשלה - קדנציה ראשונה (1974-1977)

בינואר 1974 נבחר רבין לכנסת השמינית והתמנה לשר העבודה. עם התפטרותהּ של ראש הממשלה גולדה מאיר בעקבות דו"ח ועדת אגרנט, התמודד רבין על הנהגת מפלגת העבודה מול שמעון פרס – התמודדות ראשונה מבין רבות בין השניים. בהצבעה חשאית במרכז מפלגת העבודה קיבל רבין 298 קולות לעומת 254 שלהם זכה פרס. לאחר ניצחונו בבחירות פנימיות אלו, התמנה רבין ב-3 ביוני 1974 לראש הממשלה החמישי של מדינת ישראל וה"צבר" הראשון בתפקיד זה. רבין היה צעיר ראשי הממשלות עד אז וצעיר בדור מקודמתו.
ההרכב הקואליציוני של ממשלת רבין, הממשלה השבע עשרה, היה דומה לזה של ממשלת גולדה מאיר – המערך, מפד"ל, וליברלים עצמאיים – פרט לארבעת החודשים הראשונים, שבהם לא היו מפלגות דתיות בקואליציה, בעוד מפלגת רצ בראשות שולמית אלוני הייתה חברה בהּ. השרים הבכירים בממשלתו היו כולם חדשים בתפקידם: שמעון פרס שר הביטחון, יהושע רבינוביץ שר האוצר ויגאל אלון שר החוץ וסגן ראש הממשלה.
בחזית המדינית נערך בתחילת כהונתו של רבין משא ומתן עם מצרים על הסכם הביניים שבעקבות מלחמת יום הכיפורים. ההסכם נחתם בספטמבר 1975, והושג לאחר מסע דילוגים של הנרי קיסינג'ר בין שתי המדינות. ההסכם אישרר את מחויבות שתי המדינות להמשך הפסקת האש ולפתרון הסכסוך בדרכי שלום. במסגרת ההסכם נסוגה ישראל מרצועה שכללה את רוב שדות הנפט בסיני, ונוצר אזור חיץ בפיקוח כוחות האו"ם. מצרים התחייבה לאפשר הובלת מטענים לא צבאיים לישראל וממנה בתעלת סואץ. ההסכם לווה בהסכם ישראלי-אמריקני, שבמסגרתו נתנה ארצות הברית ערבות להספקת נפט לישראל כתחליף לשדות הנפט שפונו בסיני. המשא ומתן וההסכם נענו בהפגנות ימין, שבהן נשא מנחם בגין נאומים נגד ההסכם.
במסגרת המלחמה בטרור ערך צה"ל את "מבצע יונתן" לשחרור 105 חטופים יהודים וישראלים באוגנדה, שעל ביצועו זכתה ישראל בקרב העולם המערבי להערכה ולהערצה על תעוזת הממשלה. ממשלת רבין סבלה מאי-יציבות ומסכסוכים בין רבין לבין שר הביטחון פרס, שרבין חש כי הוא חותר תחתיו. הסכסוכים עם פרס החלישו מאוד את יכולת הפעולה של רבין. חרף זאת, חוללה ממשלת רבין מספר שינויים משמעותיים בתחום הכלכלה, ניקיון הכפיים וחופש הביטוי.
בתקופה זו הגבירה תנועת "גוש אמונים" את פעילותהּ, ובגיבויו של פרס ובתמיכה של חלק מצעירי המפד"ל (בפרט זבולון המר) החלה לפעול לעידוד יישובם של יהודים בגדה המערבית, מדיניות שרבין התנגד להּ. בתקופת כהונתו של רבין נחקרו והתגלו פרשות שחיתות בצמרת המדינה. החקירות נערכו בעידודו ובתמיכתו של רבין, אף שהיו מעורבים בהן אישים כמועמדו של רבין לתפקיד נגיד בנק ישראל, אשר ידלין, וכשר הבינוי והשיכון, אברהם עופר.
שר האוצר בממשלת רבין, יהושע רבינוביץ, הוביל שני צעדים מרחיקי לכת בתחום המסים:
הרפורמה במס הכנסה, בעקבות המלצותיה של "ועדת בן שחר", ששינתה את פניו של מס ההכנסה בישראל, ובפרט ביטלה מנגנונים רבים להתחמקות ממס.הטלתו של מס ערך מוסף, שהפך למרכזי שבמסים העקיפים בישראל, וביטול מסי קנייה רבים. האינפלציה, שהחלה לעלות כבר בתחילת שנות ה-70, גאתה אחרי מלחמת יום הכיפורים והעלייה בהוצאה הביטחונית ובשל משבר הנפט, אך ירדה לכ-25% לשנה בתקופה שקדמה לכינונהּ של ממשלת רבין. רבין ורבינוביץ לא נקטו במדיניות של ריסון תקציבי, שמשמעותהּ הייתה פיטורי עובדים במגזר הממשלתי וקיצוץ בתוכניות הרווחה. ממשלת רבין ירשה אינפלציה שנתית של 39.7% (1974 לעומת 1973), ובניהול פיננסי מתאים ירדה האינפלציה בהדרגה, עד שבחמשת החודשים האחרונים לממשלה (ינואר-מאי 1977) פחתה האינפלציה לכדי כ-20% בקצב שנתי. רמת האבטלה נשמרה נמוכה לאורך כל תקופת כהונת ממשלתו, פחות מ-4%.
בתקופת ממשלת רבין הראשונה נבנו בבנייה ציבורית ובסיוע נדיב במימון הרכישה עשרות אלפי דירות לזוגות צעירים ולמתפנים משכונות עוני. נבנו שכונות חדשות רבות, ובכללן שכונות שנוסדו כשכונות לזוגות צעירים וליוצאי שכונות עוני, והפכו תוך זמן קצר לשכונות יוקרה, כדוגמת רמת אביב ג' ורמת שרת בירושלים.
ב-14 בדצמבר 1976 נערכה בכנסת הצבעה על הצעת אי אמון שהגישה החזית הדתית התורתית בשל חילול השבת שנגרם מקיום טקס קבלת מטוסי ה-F-15 הראשונים של חיל האוויר שהתקיים סמוך לכניסת השבת. שניים משלושת שרי סיעת המפד"ל נמנעו בהצבעה. רבין, בהתייעצות עם שר המשפטים חיים צדוק, החליט לראות את הצבעתם זו כהתפטרות (החוק לא איפשר אז לראש הממשלה לפטר שר אלא אם נמנעה סיעתו מלתמוך בממשלה בהצבעת אי-אמון). הוא הודיע על כך בכנסת ב-20 בדצמבר, ובאותו לילה כינס ישיבת ממשלה מיוחדת שבה הודיע על כוונתו להתפטר, ונסע לבית הנשיא להגיש את התפטרותו. במהרה התקבל חוק לפיזור הכנסת ולהקדמת הבחירות ל-17 במאי 1977, מה שהבטיח שהממשלה תהיה עד אחרי הבחירות ממשלת מעבר שבהּ אי אפשר להביע אי אמון. הליך זה כונה על ידי רבין או מקורביו "התרגיל המבריק", כינוי שמאוחר יותר נחשב אירוני.
בהתמודדות הפנימית במרכז מפלגת העבודה שהתקיימה בפברואר 1977 ניצח רבין שוב את שר הביטחון שמעון פרס, ברוב קטן, ונבחר למועמד המערך לראשות הממשלה. אולם ב-15 במרץ פרסם עיתונאי "הארץ" דן מרגלית את פרשת חשבון הדולרים – קיום חשבון בנק בחו"ל השייך לבני הזוג רבין, בניגוד לחוק הפיקוח על מטבע זר דאז. שר האוצר רבינוביץ רצה להטיל על רבין קנס, מעשה שהיה מונע הגשת כתב אישום. אולם היועץ המשפטי לממשלה אהרן ברק קבע כי יש להעמיד לדין את שני בני הזוג, ואיים על רבינוביץ כי יפנה לבג"ץ אם ינסה להגן על רבין. בסופו של דבר החליט רבין כי לא נותרה לו ברירה, והתפטר ממועמדות המפלגה לראשות הממשלה. הוא הודיע על כך בשידור טלוויזיה דרמטי ב-7 באפריל 1977 בשעה 23:40. לאחר מכן החליט ברק כי יש להעמיד לדין רק את לאה רבין.
ב-10 באפריל נבחר פרס ברוב גדול על ידי מרכז מפלגת העבודה להחליף את רבין כמועמדהּ לראשות הממשלה. רבין רצה לפרוש מראשות הממשלה, אולם משום שהממשלה הייתה ממשלת מעבר, הדבר לא התאפשר. גם מינוי של ממלא מקום לא היה אפשרי לפי החוק, ולבסוף הוחלט כי רבין יצא לחופשה החל מ-22 באפריל, ופרס ישמש כראש הממשלה בפועל, אם כי מבחינה חוקית המשיך רבין לשאת באחריות כראש הממשלה וקיבל עדכונים שוטפים. אחרי תבוסת פרס בבחירות לכנסת שב רבין למלא את תפקידו, והעביר את השלטון לידי מנחם בגין ב-20 ביוני 1977.

בין תפקידים

משפרש מראשות הממשלה כתב רבין עם העיתונאי דב גולדשטיין את האוטוביוגרפיה שלו, "פנקס שירות", שבה תיאר בצורה כנה מהמקובל אצל פוליטיקאים פעילים מאורעות בחייו (לדוגמה: גירוש תושבי לוד ורמלה במבצע דני במלחמת העצמאות). בספר התייחס רבין בצורה בוטה לשמעון פרס, שאותו כינה "חתרן בלתי נלאה". האיבה בין השניים נמשכה עוד שנים רבות, אך דעכה עם כהונתם המשותפת בממשלות השונות.
בין השנים 1977 - 1984 היה רבין חבר הכנסת באופוזיציה. בראשית 1980 קרא יגאל אלון תגר על מנהיגותו של פרס. אולם הוא נפטר בפתאומיות בפברואר, ויצחק רבין שוב היה המתמודד נגד פרס על ראשות המפלגה. הפעם, ב-18 בדצמבר 1980, ניצח פרס ברוב גדול של כ-70 אחוז מהמצביעים במרכז המפלגה.

שר הביטחון

עם הקמת ממשלת האחדות הלאומית ב-1984 נקבע שרבין יכהן כשר ביטחון לאורך כל תקופת הרוטציה (1984 - 1988). עם כניסתו של רבין לתפקיד היה צה"ל פרוס בעומק לבנון בקו האוואלי, ונתון להתקפות קבוצות שיעיות ואחרות. כשר הביטחון צמצם רבין עד מאוד את נוכחות צה"ל בלבנון, והגבילהּ לרצועה צרה בדרום לבנון – החלטה שעברה על חודו של קול בממשלה.
בסוף שנת 1987 נאלץ רבין להתמודד עם האינתיפאדה הראשונה שפרצה במפתיע. בתחילה לא הבחין בחומרת האירועים, ולא הפסיק את ביקור העבודה בארצות הברית שבמהלכו פרצה. לאחר חודש, כאשר המהומות לא דעכו מעצמן, הזרים כוחות צבא גדולים ונקט במדיניות של הטלת עוצר המוני, מעצרים המוניים, הכבדה של הממשל הצבאי המוטל על השטח, הרס ואטימת בתים, אכיפה נוקשה של חוקי המס על התושבים וכן סגירת בתי ספר.
בתחילת האינתיפאדה התבטא רבין כי צריך לשבור להם את הרגליים והידיים, אולם כשהיו מקרים שהדברים בוצעו כלשונם הכחיש כי זו הייתה כוונתו. את המדיניות תיאם באמצעות "פורום השטחים" שהיה מתכנס אחת לשבוע. האינתיפאדה פסקה סופית רק עם הסכמי אוסלו ב-1993. בעקבות הבחירות לכנסת השתים עשרה בשנת 1988 הוקמה ממשלת האחדות השנייה בראשותו של יצחק שמיר, שבהּ הוסיף רבין לכהן כשר הביטחון עד לפירוקהּ בשנת 1990, בעקבות פעולתו של פרס שכונתה על ידי רבין "התרגיל המסריח".

ראש הממשלה - קדנציה שניה (1992-1995)

בשנת 1992 הנהיגה מפלגת העבודה, לראשונה בישראל, בחירות פנימיות בהשתתפות כל חברי המפלגה ("פריימריז"). בהתמודדות על ראשות המפלגה, שנערכה ב-19 בפברואר, התמודדו רבין, פרס, ישראל קיסר ואורה נמיר. רבין זכה במעט יותר מסף 40% מהקולות שהיה דרוש כדי להימנע מסיבוב שני, ונבחר למועמד המפלגה לראשות הממשלה. מפלגת העבודה ניסתה להצניע את משקלהּ ולהגביר את משקלו של יצחק רבין בתעמולת הבחירות, ועל כן היה הסלוגן המרכזי "ישראל מחכה לרבין", על משקל השיר "נאצר מחכה לרבין". לאור מערכת הבחירות המבוססת על אישיותו ומה שהצטייר כאהדת הציבור לרבין, הטיל הליכוד דופי ברבין, והעלה טענות בדבר התמוטטותו ערב מלחמת ששת הימים ונטייתו לשתיינות. בתגובתו לטענות תיאר רבין בראיון את מה שקרה לפני המלחמה והתייחס בביטול לטענות על אודות השכרות.‏
בשנת 1992, בעקבות ניצחון מפלגת העבודה בבחירות לכנסת השלוש עשרה שהתקיימו ב-23 ביוני, זכתה מפלגת העבודה ל-44 מנדטים, וביחד עם מר"צ, חד"ש והמפלגה הדמוקרטית הערבית השיגה רוב חוסם של 61 בכנסת. בנאום שנשא כאשר נודעו תוצאות הבחירות הצהיר "אני אחליט ואני אנווט", כדי להבהיר שאין בכוונתו לחזור על מאורעות ממשלתו הראשונה. רבין הקים את ממשלתו בקואליציה עם מרצ וש"ס ושב לתפקיד ראש הממשלה ב-13 ביולי. הוא שמר לעצמו את תיק הביטחון, ומינה את פרס לשר החוץ ואת אברהם שוחט לשר האוצר.
עם תחילת כהונתו, פתח רבין במשא ומתן לשלום עם סוריה ועם הפלסטינים. הראשון היה גלוי יחסית, והשני התנהל בחשאי בלונדון ובאוסלו. תחילה תלה רבין תקוות גדולות יותר בהצלחת הערוץ הסורי. הוא מינה את פרופ' איתמר רבינוביץ', מומחה לסוריה, כשגריר בארצות הברית. כשנודע בציבור הישראלי כי הוא נכון לנסיגה כמעט מלאה ברמת הגולן, פתחו תושבי הגולן במחאות וראו בכך הפרה של הבטחותיו לפני הבחירות. עקב כך נתן רבין את הסכמתו שעל הסכם עם סוריה יתקיים משאל עם. תגובתו בישיבת המפלגה כי המוחים "יכולים להסתובב כמו פרופלור" עוררה זעם, למרות ההבהרות כי הכוונה הייתה רק לאלה ש"חרגו מכללי הסדר הציבורי, וחברו לאנשי הימין הקיצוני של מתנחלי יש"ע".
אולם למרות הבטחתו של רבין שישיג הסכם עם הפלסטינים תוך תשעה חודשים, לא התקדם המשא ומתן עמם, והטרור הפלסטיני נמשך. בדצמבר 1992 החליט רבין בעקבות רצח שני חיילי צה"ל בפיגועים לגרש ללבנון 415 מפעילי חמאס והג'יהאד האסלאמי.
ב-25 ביולי 1993, לאחר הסלמה בגבול הצפון שבה נהרגו שישה חיילים ויישובי הצפון הותקפו ברקטות על ידי ארגון חזבאללה, הורה ראש הממשלה רבין לרמטכ"ל אהוד ברק לצאת למבצע דין וחשבון. במהלך המבצע הותקפו כפרי חזבאללה רבים בידי תותחים, טנקים ומטוסי חיל האוויר, שזרעו בכפרים הרס רב. המבצע הופסק אחר שבעה ימים, לאחר שהושגו הבנות בין ישראל לחזבאללה.
בשלב זה דווח לרבין על השיחות המוקדמות עם אש"ף שנוהלו באוסלו והוא סמך עליהם את ידיו, ובספטמבר 1993 נחתמו הסכמי אוסלו עם הפלסטינים.‏ על צעד זה, שנותר שנוי במחלוקת עד ימים אלו, זכה רבין בפרס נובל לשלום יחד עם שמעון פרס ועם יאסר ערפאת.
"פנינו היום אל הסיכויים הטובים, אל ימים ללא דאגה ולילות ללא חרדה, אל כלכלה צומחת וחברה שאינה יודעת מחסור. אם וכאשר יגיע לכאן השלום, שאנו כה רוצים בו, ישתנו חיינו מן הקצה אל הקצה. לא נחיה עוד רק על חרבנו", הכריז עם חתימת ההסכם בכנסת, אך גם ציין בדבריו שהוא מודע לסיכונים שההסכם טומן בחובו. בהצבעה בכנסת הצביעו 61 חברי הכנסת בעד החלטת הסיכום, 50 נגד, 8 נמנעו ואחד נעדר מן ההצבעה.
ב-15 באוקטובר 1993 ביקר יצחק רבין באינדונזיה ופגש את נשיאה סוהארטו.‏
בשל מעורבתו של מוסטפא דיראני בשבייתו רון ארד אישר רבין, בהמלצתם של ראש אמ"ן, האלוף אורי שגיא, והרמטכ"ל אהוד ברק, את מבצע עוקץ ארסי, שנערך בליל 21 במאי 1994, ובו חטפה סיירת מטכ"ל, את דיראני מביתו שבכפר קסר נבא, שבעמק הבקאע בדרום לבנון.
ב-14 באוקטובר 1994, לאחר שהתקבל מידע על מקום הימצאו של החייל החטוף נחשון וקסמן, אישר רבין את פעולת ההשתלטות של סיירת מטכ"ל, בפיקוד שחר ארגמן על הבית בכפר ביר נבאללה בו הוחזק החטוף. כוח הסיירת נכשל בניסיון החילוץ של החייל נחשון וקסמן, בפעולה נהרג וקסמן וכן קצין היחידה ניר פורז ונפצעו מספר לוחמים בהם ארגמן עצמו, שנפגע מרסיסים בידו. לאחר כישלון הפעולה התייצב רבין אל מול התקשורת ולקח אחריות מלאה על האירוע ותוצאותיו.
באוקטובר 1995 אושר בכנסת הסכם אוסלו ב'. בנאומו בכנסת הסביר רבין כי מטרת הסכמי אוסלו היא למנוע מצב של מדינה דו-לאומית, וזאת על ידי הקמת ישות עצמאית "שהיא פחות ממדינה" לצד מדינת ישראל. רבין הדגיש כי בהסכם הקבע לא תהיה חזרה לקווי 4 ביוני 1967, תישמר אחדות ירושלים, יסופחו גושי התיישבות וגבול הביטחון של ישראל יהיה בבקעת הירדן.‏
חתימת ההסכמים עוררה פולמוס עז, שהלך והתגבר עם התמשכות התהליך המדיני ועם פיגועי הטרור שליוו אותו. נפוצו דיבורים על חוסר הלגיטימיות של הממשלה, שלוו בטענות חסרות תקדים נגד ריבונות הממשלה ונגד רבין אישית. בהפגנת הימין בכיכר ציון בירושלים, שנערכה ב-5 באוקטובר 1995, ערב אישור הסכם אוסלו ב', הציג אבישי רביב בפני מצלמת הטלוויזיה תמונת פוטומונטאז' של רבין במדי אס אס. רבין הוצג בקרב הימין כאלכוהוליסט אשר אינו ראוי לשמש בתפקידו.‏‏ היו שטענו כי סגנונו הישיר של רבין ודבריו כלפי המתנחלים באותה תקופה היו מזלזלים ונתנו להם תחושה כי הממשלה מפקירה את ביטחונם ומעדיפה לדאוג ל-"98% מאזרחי המדינה",‏כפי שניסח זאת רבין. תגובתו של רבין על המחאות הסוערות – התבטאויות (שדלפו) כמו "הם לא מזיזים לי"‏– לא סייעו בהרגעת הרוחות. 

באותה תקופה קירבה העבודה המשותפת בינו לבין שר החוץ שמעון פרס, יריבו הוותיק, קירבה שהגיעה לשיא בחיבוק ביניהם ב"עצרת השלום" ב-4 בנובמבר.

ב-26 באוקטובר 1994 חתם רבין על הסכם השלום בין ישראל לירדן במעבר הגבול החדש מצפון לאילת. אורח הכבוד היה נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. ההסכם פתח את שערי ירדן בפני אנשי עסקים ותיירים מישראל. בניגוד להסכמי אוסלו, זכה ההסכם עם ירדן לתמיכה רחבה, ורק מעט חברי הכנסת לא הצביעו בעד אישורו (בהם אריאל שרון, שנמנע).
ב-24 ביולי 1995 בתגובה לאזהרותיהם של חברי הכנסת מהימין הכריז רבין בשידור רדיו:
"סיפורי הבלהות של הליכוד מוכרים. הרי הבטיחו לנו גם קטיושות מעזה... כבר שנה רצועת עזה נתונה בעיקרה למרות הרשות הפלסטינית, לא הייתה עוד אף קטיושה ולא תהיה קטיושה. וכו' וכו' וכו'. כל הדיבורים... הליכוד פוחד פחד מוות משלום. פחדני השלום. זהו הליכוד של היום." בתקופת כהונתו הפך רבין את תחום התשתיות התחבורתיות לנושא ראשון במעלה בסדר הקדימויות של הממשלה. פיתוח הכבישים והרכבות, שפיגר בעשרות שנים לעומת צורכי מדינת ישראל של שנות ה-90, זכה לתאוצה חסרת תקדים. התשתית התכנונית, שהוכנה בעת כהונתו, תרמה רבות לפיתוח כלכלת מדינת ישראל גם בשנים שלאחריה.‏ רבין הביא להגדלה חסרת תקדים של התקציבים והמאמצים שהופנו לפיתוח המגזר הערבי והדרוזי. בעת כהונתו, התקבל בכנסת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שרבין תמך בחקיקתו ובתקצובו. כמו כן, הגדילה הממשלה בראשותו את תקציב מערכת החינוך, ובין היתר הועלה שכר המורים.‏

הירצחו

ב-4 בנובמבר 1995, אור לי"ב בחשוון ה'תשנ"ו בסביבות שעה 21:45, בתום עצרת תמיכה בהסכמי השלום בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, בעת שצעד לעבר מכוניתו, נורו 3 יריות לעברו של רבין. הוא הובהל למרכז הרפואי תל אביב, שם נפטר כעבור 40 דקות מפצעיו. הרוצח, יגאל עמיר, סטודנט דתי בן 25 מהרצליה, בעל השקפה ימנית רדיקלית, סבר כי הסכמי אוסלו הם סכנה קיומית למדינת ישראל, וקיווה שרצח רבין ימנע את מימוש ההסכמים. עמיר נידון למאסר עולם ולעוד שש שנים (במצטבר), לאחר שהורשע ברצח ובפציעת מאבטחו של רבין. בנוסף, הורשע יחד עם אחיו חגי ודרור עדני בקשירת קשר, ונידון לעוד 5 שנים (לאחר ערעור המדינה הוחמר העונש ל-8 שנים).

הנצחה

לאחר מותו קבעה הכנסת את יום י"ב בחשוון כיום הזיכרון ליצחק רבין. מקומות ומוסדות שונים אימצו את שמו – היישוב צור יצחק, המרכז הרפואי רבין, כיכר רבין, מחלף רבין, ודרך יצחק רבין. בסיס הקריה בתל אביב, נקרא גם הוא על שמו – מחנה רבין. יש מספר בתי ספר על שמו - תיכון חדש על שם יצחק רבין בתל אביב, תיכון רבין בכפר סבא ואחרים. כן הוקם להנצחת זכרו מרכז יצחק רבין לחקר ישראל.

משפחתו

יצחק רבין פגש לראשונה את לאה לבית שלוסברג, אשתו לעתיד, ביום קיץ של שנת 1943 ליד דוכני גלידת "ויטמן" ברחוב אלנבי בתל אביב. לאה, ילידת קניגסברג שבגרמניה, שעלתה לישראל עם משפחתה בגיל חמש ומאז התגוררה בתל אביב, הייתה אז בת 15, תלמידת כיתה י' בתיכון חדש.
לאה ויצחק נישאו ב-23 באוגוסט 1948, במהלך מלחמת העצמאות. תחילה התגוררו בבית הוריה של לאה בשדרות רוטשילד פינת כרמיה בתל אביב. בבית זה נולדה בתם הבכורה, דליה. שנתיים לאחר מכן עברה המשפחה לשיכון הקצינים בצהלה, וב-1955 נולד בנם, יובל. לאחר ששבו מארצות הברית, כשסיים רבין את תפקידו כשגריר, עברה המשפחה לדירתם בשכונת נווה אביבים, שם גרו בני הזוג עד מותם.

מקור הטקסט מובא בהתאם להסכם השיתוף ההוגן של ויקיפדיה

העדפות

עריכה
ציונות, מנהיגות, פיקוד, מדעים, סיגריות, אחווה, יושרה, עתיד

הספדים

עריכה
ארנון
הרבה אנשים רואים בך גיבור, יצחק, בזכות המנהיגות, החזון הפוליטי והעוצמה הצבאית. אך בשבילי, יצחק, שזכיתי להכיר קצת את האדם שמעבר לציבוריות, לא אשכח את החיוך החם, המילה הנכונה בזמן הנכון, ואת החברות. יהי זכרך ברוך.

linkText

Loading...

גלריה

עריכה

וידאו

עריכה

ציר זמן

עריכה

הדלק נר

אופק כהן
13.03.2016
יבן זונה אני תומך ביגאל עמיר
עמישי
06.11.2012
נשמתך צרורה בצרור חיי כולנו. תהיה מנוחתך עדן.
ירדן
04.11.2012
ככ הרבה שנים אחרי ולא יכולה לעצור את הדמעות... יהיה זכרונך ברוך.

Loading...