עברית
English
Spanish
Chinese
אתר הנצחה לזכר

עמיקם עמי ברגמן 1944-2020

עמיקם עמי ברגמן
מקום לידה: עפולה
מקום פטירה: ירושלים

בית עלמין:
ישוב: בנימינה
בית עלמין:
גוש:
גוש:
חלקה:
שורה:







עריכת קשרי משפחה

ביוגרפיה

עריכה
עמי ברגמן נולד ב- 26.3.1944 בעפולה. בן בכור לאליהו ברגמן יליד לטביה, קצין במשטרת ישראל ולשושנה ברגמן, ילידת צ'רנוביץ'.
שניהם היו ציונים, יוצאי תנועת בית"ר, עלו ארצה בשנת 1936, הכירו בפרדס בנימינה שם התנחל הגרעין של בית"ר וצינה אחיו של בובי. לבנם הבכור קראו עמיקם ולבנם השני שנולד ב – 1949 קראו דרור.
שמות הילדים שיקפו את הערכים ואהבת המולדת והמשימות הגדולות שילדים אלו נשאו על כתפיהם. עמי – בסיוע לתקומת העם ופיתוח החברה, ואחיו דרור בהגנה על גבול הצפון כמפקד בסיירת אגוז שם קיפח את חייו על בשנת 1972.
עמיקם (עמי) לא חדל עד יומו האחרון לפעול למען עם ישראל ומדינת ישראל. הוא היה יזם חברתי וכל ישותו הייתה מופנית לפיתוח שירותים חברתיים למען החברה בארץ ובעולם.
עמי סיים תיכון בטבריה ב – 1963. התגייס לצה"ל והיה מפקד טירונים עתודאים וטירונים של נערי רפול (נוער ממשפחות במצוקה), לעמי הייתה יכולת להתחבר לנערים אלה ולהשפיע על הטביית דרכם. התנסות זו בצבא הייתה נדבך נוסף להגשמת ייעודו כמסייע לנזקק ולחלש ומסייע בתקומה של החברה שוויונית וטובה יותר.
בתום שירותו נישא לבחירת ליבו, אילנה לבית סלוצקי בשנת 1966, זמן קצר לאחר הנישואים פרצה מלחמת ששת הימים, עמי סופח ליחידה הירושלמית שנלחמה והגנה על ירושלים מסביב לחומות העיר העתיקה (עמי ישב בבית טנוס, כיום קניון אקירב מול מגדל דויד). בתום המלחמה עלו עמי ואילנה ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית בירושלים. בתקופת לימודיו היה עמי פעילת בהסתדרות הסטודנטים ואף שימש שנה כיו"ר. עם סיום לימודיו נקלט במשרד העבודה והרווחה וכבר שם החל בפיתוח פרויקטים לזקנים, נכים וילדים. הוא פיתח עשרות מעונות יום לתינוקות עם ארגוני נשים על מנת לאפשר לנשים לצאת לעבודה.
הוא טופח על ידי מובילי משרד העבודה והרווחה, לנגרמן, טנא...כדור היורש בתקופה זו עמי קיבל את הבשורה המרה על נפילת אחי דרורי ב – 1972. אשתו אילנה כבר הייתה בהריון עם דורית. אימו נכנסה לדיכאון עמוק עם נפילת בנה והזוג הצעיר קיבל החלה לעבור לגור בסמוך למשפחות המוצא ולגדל שם את הילדים. בדיוק התפנתה משרה בשירותים הרווחה לימאים בחיפה, מקום שההדרכה המקצועית ביתה מעולה והתגמול הכספי היה גבוה מהמקובל. עמי עבד במסירות רבה, וקשר מאוד למשפחות הימאים שבהן טיפל. נקרם בינו ובין המדריך המקצועי שלו קשר מיוחד ששוב ניווט אותו לעמדות המפתח הפיתוח שירותים חברתיים בחברה הישראלית.
בעידודו של פרופ' שרלין החל ללמוד למסטר בעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. תוכנית שפרופ' ששרלין פיתח, עמי היה במחזור הראשון, מחזור שהיה מורכב מסטודנטים שהיו מובילי העבודה הסוציאלית בארץ.
בשנה זו נולדה ביתו הבכורה דורית (4.7.1973)והשמחה הייתה רבה.
לידת הנכדה החזירה לסבתא שושי את שמחת החיים והן היו קשוות אחת לשנייה מאוד. כעבור שלושה חודשים ללידה פרצה מלחמת יום כיפור. עמי גויס לתקופה של כחצי שנה ושימש כקב"ן ברמת הגולן ובבית החולים הפסיכיאטרי בעכו. נפילת אחיו, החיילים שנפלו, וקורבנות הלם הקרב וסיפוריהם השפיעו על עמי מאוד והחזרה לספסל הלימודים הייתה קשה.
בד בבד עם לימודיו הוא המשיך לעבוד בשירותי הרווחה לימאים ולהדריך סטודנטים מהמכון להכשרת עובשים סוציאליים ולהיות אבא לשתי בנות, בשנת 1975 נולדה בתו השנייה, ענת שדומה לו מאוד, בעל ובן תומך להוריו.
הוא החל לבנות להוריו בית בבנימינה מהכספים שאחיו הוריש לו, על מנת שיוכלו לעבור לגור בבנימינה לצד המשפחה והגרעין ממנו יצאו. 
בשנה השנייה ללימודיו פרופ' שרלין חיבר את עמי לג'וינט ישראל והפנה אותו לדר' ארני פינס, מהלך שהשפיע מאוד על כל התפתחותו המקצועית ומהלך חייו עמי היה נציג הג'וינט בצפון והמשימה הראשונה שהוטלה עליו הייתה לבדוק נחיצות ואפשרות הקמת בית ספר לעבודה סוציאלית בתל חי. דר' ארנס שהיה אז מנכל ג'וינט ישראל קיבל את עמי לעבודה והתפתחה בניהם מערכת קשרים נפלאה. עמי למד מדר' פינס המון והעריץ  אותו, למרבה הצער הוא נפטר זמן קצר לאחר מכן.
ככל שחלף הזמן עמי קיבל יותר ויותר משימות והיה עליו להגיע למשרדי הג'וינט בירושלים, זמן רב אילה אשתו כבר בהריון השלישי עם בנם דרור וביחד קיבלו החלטה שעליהם לחזור לגור בירושלים בשל הנסיבות. יום לאחר לידתו של דרור, 4.6.1982, פרצה מלחמת לבנון ועמי גויס למלחמה ולא היה קשר עימו, הוא נלחם עם חיל הרפואה, היה קצין המבצעים שלהם וקב"ן, הוא יצר קשרים מצוינים עם הרופאים ולימים הם ביקשו ממנו להיות חבר בעמותת הנהלת ביתי החולים "שראל". תפקיד שמילא בהתנדבות עד סוף ימיו. בתום המלחמה התארגנה המשפחה למעבר בחזרה לירושלים ב- 1983.
העבודה בג'וינט שמשה קרקע פורייה למתן בביטוי למעוף ולחזון בפיתוח שירותים לנזקק ולחלש. לא היה תחום בתחום של פיתוח שירותים חברתיים שעמי לא היה מעורב בו. פיתוח שירותים לנכים, קשישים, בעלי לקויות, ילדים בסיכון, אומנה, פיתוח כח אדם, קליטת עליה, התנדבו, המגזר השלישי ועדו. במהלך השנים הוא גם עבד בג'וינט ניו יורק, בתחילה בפרויקטים מיוחדים של טיפול באסונות טבע – רעידת האדמה בארמניה, ולאחר מכן מונה לטפל בקהילה היהודית בטורקיה ובמצריים. בטורקיה סייע בהקמת בית ספר היהודי, שיקום בית החולים היהודי, בית האבות , פיתוח מנהיגות, רשת ביטחון, יצירת קשרים בין הקהילה ליהודים בתפוצות, הידוק הקשר בין הקהילה לשלטון ועוד משימות רבות. כך גם במצרים. עבודה מרגשת ורבת שליחות ראה עמי בעבודתו עם יהדות אתיופיה, במסגרת ארגון עלמיה שאותו הקים. באתיופיה זמן רב מלפני מבצע משה. הוא פעל במיפוי הקהילה היהודית וסיוע כלכלי ליהודים השוהים שם ונמצאים במצוקה בשל המלחמה שהתחוללה במדינה. מאוחר יותר נטשו יהודים רבים את כפריהם כשבליבם תקווה להגיע לארץ ישראל והחלו להתגודד במרכזי הערים אדיס אבבה וגונדר. היה צורך לקלוט אותם במסגרת עלמיה הקימו להם מחנות ונתנו להם קצת תעסוקה, טיפול בבעיות הבריאות, החינוך וההיגיינה והכינו אותם לקראת העלייה לישראל. היו דיונים על האופן שבו יעלו את יהודי אתיופיה בשל העדר קשרים דיפלומטיים ובשל המלחמה באתיופיה עם המורדים. במסגרת "עלמיה" הם הכינו רשת קריאה (כמו במילואים) לכל היהודים וברגע האמת הזעיקו את כולם לרכבת אוירות שהטיסה את כולם ארצה. כל המבצע נשמר בסוד כמוס, כשראו בטלוויזיה את רגעי הנחיתה כל המדינה עמדה עם עיניים דומעות מהתרגשות למראה התמונות. תקופה זו באתיופיה הייתה אחת התקופות המאתגרות והחשובות בחייו. הוא נקשר מאוד לקהילה ועזר רבת בתהליכי קליטתם בארץ. הכשיר ומכות אתיופיות להדריך את המשפחות למציאות הישראלית, של העידן המודרני, סייע בשימור וחיזוק מעמד הכיסים, על ידי הכשרתם במכון מאיר, דאג לשימור המורשת של יהדות אתיופיה ביחד עם רות דיין ומשכית ועוד פעילויות נוספות.
בד בבד עם עבודתו בג'וינט פעל עמי גם בתחומים רבים בהתנדבות.
מט"ב – שנים רבות היה עמי יושב ראש עמותת מט"ב, הביא את הארגון מארגון לא כלכלי לארגון רווחי והגדול ביותר בארץ – כ – 20000 עובדים המעניקים שירותים לקשישים. ארגון בעל צוות מקצועי איתן שנותן שירותי סיעוד לקשישים בכל רחבי הארץ ממטולה ועד אילת, מסייע בעבודת הצוותים בבתי החולים, בתי אבות ומרכזי היום. הארגון מפעיל בתי אבות, מרכזי יום לקשיש, פעילות מתנדבים למען קשישים בקהילה, טיפול בבית לקשישים שרוצים להזדקן בקהילה, ועוד פעילויות רבות כגון הפעלת משפחות אומנה לילדים שאינם יכולים לגדול במשפחתם.
מחשב לכל ילד – יחד עם פרופ' שמעון שטרית היה עמי מהמובילים בפיתוח העמותה לפיתוח חברתי, שפרויקט הדגל שלו היה מחשב לכל ילד. העמותה האמינה שהקניית מיומנויות המחשב ואספקת מחשבים למשפחות מעוטות יכולות שידם אינה משגת לרכוש מחשב, חיוני בעידן המודרני כמו מיומנות הכתיבה, בזכות פרויקט זה יהיה לנו אזרחים פרודוקטיביים יותר ויצומצמו הפערים החברתיים.
העמותה גייסה כספים מתורמים שונים וביחד עם הממשלה והשילטון המקומי הגיעו לחלוקה של כ – 100000 מחשבים והכשרה של כ – 100000 משפחות תוך מתן שירותי תמיכה.
שלומית – אחד הפרויקטים האהובים ביותר של עמי היה שלומית .עמי חש במצוקתם של הצעירים בעלי המוגבלויות שלא יכלו להתגייס לצה"ל מטעמי בריאות, חש בבעייתיות שצעירים ערבים אין להם מסגרת שבה גם הם יוכלו לתרום למדינה ולהרגיש חלק ממנה. הוא פעל שגם צעירים אלו יוכלו להתגייס לשרות לאומי ולהרגיש חלק מהחברה בתרומתם למדינה. עמי נלחם עבור צעירים וצעירות אלו והגיע עד בג"ץ על מנת לאפשר להם להתנדב במסגרת הארגון שלומית וכדי שיוכלו לקבל זכויות של חייל משוחרר. שלומית טפחה וגדלה וכיום מונה מעל 3000 מתנדבים שפזורים בכל תחומי החברה האזרחית ועושים עבודה נפלאה, תורמים לחברה ונרתמים על ידי עשייתם. חלוקת תעודות הסיום למתנדבים המצטיינים ובחירתם במקומות ההתנדבות שלהם היו בין הימים המאושרים בשנה שבו עמי נמלא אושר עד דמעות.
עמי המשיך לפעול ולהוביל את העמותות שהקים עד יומו האחרון, אך תחלואי הגוף גברו עליו. גם לאחר מותו המשיך לתרום, בנתינת קרניות עיניו למאור לבעלי קשיי ראיה.
עמי הותיר אישה – אילנה, שצעדה לצידו 60 שנה ו-3 ילדים דורית – מורה, ענת – מרפאה בעיסוק ודרור – רואה חשבון. 7 נכדים – מאיה, יאיר, יותר, נדב, נגה, ארז ירדן ואופיר הקטן. 3 חתנים עידו, אופיר וליאור. גיס - צביקה ודליה סלוצקי, 4 בני דודים – נמרוד, נעמה, מנחם למשפחת גבעוני ואריה שחם. והרבה מאוד חברים ומוקירי דרכו וזכרו.
תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.      

העדפות

עריכה

הספדים

עריכה

עמי אהוב שלי,
כל כך קשה לי להיפרד ממך, איני מכירה את עצמי בלעדיך, כאילו נלקח ממני חלק.
מגיל 16 אני איתך, עברנו ביחד את כל חיינו, ועתה עלי להמשיך בלעדיך, רק עם הזיכרונות הרבים והילדים המקסימים. דורית – אמא למאיה, יאיר ויותם, ענת – אמא לנדב, נגה וארז ודרור – אבא לירדן ואופיר וגם שני חתנים מסורים ודואגים עידו ואופיר וכלה נהדרת, ליאור.
היית עמוד התווך של המשפחה, מקור גאוותה ומשענתה. היית איש משפחה, מסור ואוהב. לי היית חבר לחיים, ולילדים אבא חם ומפנק. בדוגמה האישית שלך הצלחת להעביר לילדים את ערכי העבודה והמוסר, ערכי הציונות ואהבת המולדת, אתה יכול להיות גאה בילדיך, שהולכים בדרכיך הצנועות, תוך סיוע ועזרה לזולת.
מתיכון גדלנו ביחד, התפתחנו ביחד, למדנו ביחד באוניברסיטה עבודה סוציאלית ועם כל זאת, בהרבה מובנים היינו ניגודים, המשלימים זה את זו, היינו שותפים מלאים לדרך וחלקנו את מחשבותינו, תוכניותינו וחוויותינו מדי יום אחד עם רעהו. בכל מצוקה שנקלעתי ידעת להקשיב, לתמוך ולעודד.
היית יזם חברתי ופורץ דרך, כל העת ראשך לא הפסיק מלקדוח ולחשוב על פרויקטים חדשים על מנת להיטיב עם הנכה, הזקן והדל.
אני אסירת תודה לך, שאפשרת לי להיות שותפה מלאה לעשייתך, בכל יום היית חוזר הביתה, עם כל חוויות היום שחלף. משתף אותי בעשייתך הברוכה, בקשייך והגיגך. יחד עמך, נמלאתי גאווה על פועלך ושותפה לעשייתך. הייתי חברה לכל האנשים הנפלאים שפעלו עמך לקידום חברה טובה יותר. הובלת תוכניות ופרויקטים חברתיים מרובים בימי חייך, שקצרה היריעה מלהכיל. לא תמיד הדרך לפיתוח פרויקט הייתה סוגה בשושנים, אך אתה היית לוחם וידעת לגבור על כל המכשולים. עד לבג"ץ הגעת על מנת להקים את "שלומית" – שרות לאומי אזרחי. אחד הפרויקטים האהובים עליך ביותר. ידעת לבחור את האנשים שיובילו את הפרויקטים שפיתחת. אנשים שדומים לך בערכיהם וחדורים בהתלהבות העשייה כמוך. בכנסי הסיום של שלומית נמלאת גאווה והתרגשות עד דמעות, כשהמתנדבים הצעירים והמקסימים סיפרו על עשייתם למעל הזולת, וכמה עשייה זו תרמה להם בהתפתחותם. אפילו בעת האחרונה, כשהחולי גבר עליך ונאלצת להתאשפז בבית חלים, בראותך את עבודת הקודש שהמתנדבות הצעירות והקסומות עושות, נמלאת אושר גדול וסיפוק אדיר, בראותך כיצד הארגון גודל ומתרחב ומסייע בכל תחומי החברה.
ידעת לבחור את מובילי התוכניות, שאהבו אותך מאוד היית להם אח ורע, אב רוחני מחזק ותומך שממנו שאבו כוחות לעמוד מול מכשולים.
ידעת להוביל את צוותי העבודה שלך בחוכמה, הומור ודרכי נועם. ושמרת מכל משמר על מטרותיהם הטהורות של הארגונים שהובלת ועל יושר דרכן.
שלומית צמחה וגדלה וכיום מונה 3,000 מתנדבים בכל תחומי החברה האזרחית, מט"ב הפכה להיות הארגון הגדול והמשמעותי ביותר המסייע לקשישים בכל תחומי חייהם. הצלחת להחדיר בצוותי העבודה ובמנכ"לים שבחרת את הלהבה שפעמה בתוכך וביחד עשיתם עבודת קודש למען חברה טובה יותר.
הגית והקמת עם חברים משותפים את עמותת "מחשב לכל ילד" ועד היום כבר חילקתם לילדים נזקקים מעל 100,000 מחשבים. הייתי מתלווה אליך לטקסים ביישובי הארץ השונים כשחילקתם מחשבים למשפחות, היית כה מאושר לפגוש את המשפחות ולדעת שהענקת להם את האפשרות להיות חלק מהחברה הישראלית ולהתמודד עם אתגרי העתיד.
היית בין המובילים בהעלאת יהודי אתיופיה לישראל. פעלת ימים כלילות, הפעלת מערכות. ובתוך כל העבודה הארגונית האדירה, לרגע לא שכחת ולא פסחת על הפרט. העמדת נכה שהלך על ארבע על שתי רגליו ברגע הגעתו ארצה, קידמת בעלי יכולת מהקהילה ללמוד עבודה סוציאלית ומדריכות סייעות לאחיהם, הכשרת את הכסים למנהיגות ולהכרה על ידי המוסדות הדתיים בארץ.   
ראית בעבודתך שליחות, ובצעת אותה תוך אהבה וכבוד לאדם עד יומך האחרון.
בכל האינטראקציות שלך עם הסובבים אותך תמיד התייחסת לפרט בגובה העיניים, התעניינת בו ותמיד הצלחת להעלות חיוך על שפתותיו עם חוש ההומור המקסים שלך.
הייתי גאה להצטרף אליך לסיורים בעמותות ובקהילות היהודיות בעולם ולהתפעל מקשת הפעילויות החברתיות העשירה שהפעלת בכל מקום שהגעתי העתירו עליך שבחים ואהבו אותך וליבי רווה נחת.
תהיה עמנו לעד, במחשבותינו ובמעשינו, חבר אהוב ויקר שלי, זכות גדולה היתה לי לצעוד איתך. 

**************************************************************************************

אבא שלי,
לפני 7 שנים זכינו בך מחדש. אלוהים כמעט הצליח לקחת אותך אליו אבל אתה נלחמת, וכנגד כל הסיכויים חזרת, והרווחנו אותך לעוד קצת מדי זמן.
אין לי מספיק מילים לספר על האדם שהיית. היית ככ מיוחד כי היה בך הכל.
היית רציני אבל גם הכי מצחיק בעולם.
היית יסודי אבל כשהיה צריך ידעת לחפף.
היית יצירתי באופן נדיר אבל הערכת אומנות במידה.
היית מחוספס מבחוץ אבל האדם הרגיש ביותר בעולם מבפנים.
ובעיקר היית אבא שלי. וידעתי שאתה תמיד נמצא בשבילי.
וכשאמרת שתגיע מקצה העולם בשבילי זו לא היתה סתם קלישאה. באמת התכוונת לזה.
לפני כמעט 13 שנים, בבוקר יום שישי טסת לתורכיה. כשהגעת לאיסטנבול הודיעו לך שנולד לך נכד- יותם. בלי להתבלבל ובלי לחשוב פעמיים הסתובבת ועלית על מטוס חזרה לארץ. כשהופתעתי לראות אותך בבית החולים אמרת באדישות: אמרתי לך שאבוא בשבילך מקצה העולם. אז מה חשבת שתלדי לי נכד ואני לא אגיע?!
כזה היית. לא דיברת פשוט שעית! פשוט היית!
בעוד כמה חודשים יותם יחגוג בר מצווה ואתה שהיית הסנדק שלו כלכך תחסר לנו.
אומרים שהסנדק מעניק לתינוק מתכונותיו. אני חושבת שזה נכון ויודעת שתמשיך לשמור עליו גם מלמעלה.
לפני שבוע אספת את כל הכוחות שעוד נשארו לך, קראת לכולנו להיפרד ממך. באצילות ובגבורה דיברת עם כל אד מאיתנו, עם כל אחד מבני הזוג שלנו ועם כל אחד מהנכדים שכל כך אהבת. הי לך כל כך חשוב לדבר עם כל אחד באופן אישי ולומר לו את הצוואה שלך – תהיו תמיד יחד. היה לך כל כך חשוב שהמשפחה תהיה מאוחדת. שכולם יסתדרו עם כולם. היית איש של שלום ולא יכולת לסבול מריבות מסביבך.
מחר יש לך יום הולדת והילדים הכינו לך מסיבה וירטואלית ברוח התקופה אבל במקום זה אנחנו עושים לך הלוויה וירטואלית. אין מה לומר אבא, תמיד אהבת חידושים.
אבא,
השנה האחרונה היתה לך קשה מנשוא ואני כל כך מצטערת שלא הצלחתי להקל עליך ולעזור לך יותר. עשית כל כך הרבה למען אנשים אחרים וכדי שלא יהיה סבל בעולם שלא הצלחנו להאמין איך זה שאתה סובל ככה.
עשית כל הרבה בחיים שלך. חיית חיים עשירים, מעניינים ומלאים. היית דמות נערצת, מודל לחיקוי, גיבור בלי פחד, יחיד בדורו.
אבא,
אני אוהבת אותך וקשה לי כל כך להיפרד ממך.
אני מבטיחה לך שנשמור על האמא המדהימה שלנו שלא זזה מהמיטה שלך והאמינה עד הרגע האחרון ונתנה גם לנו להאמין שעוד תחזור הביתה.
אני מבטיחה לך שנעשה הכל כדי לקיים את הצוואה שלך להיות תמיד יחד, לשמור אחד על השני ולהיות משפחה מאוחדת.
אתה האבא הכי טוב בעולם. תישאר בליבי תמיד ואני כבר מתגעגעת אליך.

**************************************************************************************

אבא אהוב שלי,
עד הרגע האחרון כל-כך רצינו להאמין שאתה נישאר, ובדקנו איך ניקח אותך הביתה לבנימינה, לגינה שכל כך אהבת, לבית שהכנת לך להזדקן בוא, למקום אליו הבאת את סבא וסבתא אחרי היום הנורא ההוא בוא דרור נהרג.
אבא יקר שלי, אתה באמת האבא הכי טוב בעולם, ולא כקלישאה, תמיד היית בשבילנו והצלחת לעשות את זה מכל מקום בעולם, גם כשלא היית נוכח פיזית בגלל איזו נסיעה או ביקור של קהילה רחוקה בעולם, הצלחת להעביר לנו את התחושה שאתה נמצא וידענו שאם אתה לא כאן זה כי יש משהו חשוב, יהודים שצריך לדאוג להם או אנשים שזקוקים לעזרה.
תמיד התייעצתי איתך ובכל התלבטות פניתי אליך, ואתה - תמיד ידעת לתת לי תשובה אמיצה, חד משמעית, מלאת משמעות - אבל חיכית בסבלנות, ברוגע ונתת אותה רק כששאלתי לא לפני.
היום כשאני מנסה ללמד את הילדים שלי על תרומה, אהבת האדם, כבוד לאחר, צניעות, מנהיגות, תמיד למצוא את דרך השלום והשיח , אני מנסה להיזכר מה עשית כדי שאדע את זה, ואין לי תשובה - השקט, האסרטיביות, ההומור והנועם שלך הם כנראה היכולת המופלאה שבא חינכת אותי.
אני כל כך רוצה להיות כמוך. כשהייתי קטנה יותר הייתי הולכת אחריך בבית ובגינה עוזרת לך לתקן דברים, כשגדלתי ועברתי לבנימינה, גם אופיר הצטרף ושנינו היינו באים בשאלות איך מתקנים את זה ואיך בונים את זה. היינו מנהלים שיחות על איך אפשר לשפר את השירות שנותנים בעמותות השונות שלך, היית מקשיב לרעיונות שלי ואומר – אה זה כבר בתהליך או כן, רעיון טוב. עבודה קשה אף פעם לא הפחידה אותך, להיפך היית מחליט עושה, עם עזרה, בלי עזרה - אם החלטת זה יקרה! הזזת הרים ולא נתת לאף מכשול לעצור אותך.
קראת לי סבונה -הולכת לפי החוקים, כי לא הסכמתי להוציא אותך לסיגריה באמצע הלילה בבית חולים, ואתה כעסת עלי,  אבל עם החיוך שלך, כדי שלא באמת ישאר כעס בחדר. בחודש האחרון היית עייף ממלחמות, בכל פעם שנשארתי איתך ייחלתי לשעה של כח, שנוכל לדבר קצת, לעשות תשחצים או סודוקו ביחד, ובכל פעם הדהמת אותי איך בכל התשישות הזאת המח שלך חד ושנון
. היית הסבא הכי טוב בעולם, הצלחת להעניק לכל אחד מהנכדים רגעים קסומים וחוויות שיישארו איתם לעד, הם כל כך אהבו לבוא אליך וחיכו כל כך שתבוא כבר לבנימינה, אבל לא ככה, הם רצו לחבק אותך ובכל פעם שבאתי אליך הם לא שכחו למסור לך עד כמה הם אוהבים.
את אופיר קיבלת בזרועות פתוחות, אהבת אותו מאוד והוא אותך, לימדת אותו כל כך הרבה והיה לו קשה לראות אותך שמתקין צינורות, תולה סככות, עומד על סולם, עולה לגג, נוסע בכל העולם, מנהל ויוזם רעיונות בלי סוף - נזקק פתאום לעזרה, וכל דבר שביקשת הוא קפץ מיד לעשות בהערכה גדולה.

אבאלה, לפני שבוע, הרגשת שנגמרו הכוחות, גייסת לרגע ניצחי את כל הכוחות שלך,  בזמן כה קצר כל המעלות שלך הגיחו ביחד אומץ, רגישות, נחישות, הומור, וקראת לכולנו, עמדנו כולנו סביבך והיה לך חשוב כל כך לדבר עם כולנו, עם הנכדים שכך כך אהבת ועם בני הזוג שלנו, אני אוהבת אותך הכי בעולם ומבטיחה לך שאעשה הכל על פי בקשתך האחרונה - לשמור על כולם ביחד, בנועם, קבלה, אהבה ואיכפתיות.

***************************************************************************************

עמי גיסי היקר והאהוב,
אתמול נפרדת מהעולם. תמו ייסורי הגוף והנפש. שבע השנים הקשות שחלפו, מאז אותו אירוע קשה שחווית, הסתיימו בשלוות נפש אלוהית שנסוכה על פניך, עת מסרת את נפשך לבורא עולם. 
כשנפרדתי ממך בנשיקה והבטתי בך מבט אחרון, לא ראיתי בך אפילו קמט של סבל. בתחושת שלמות עצמית, וסיפוק עמוק ממסלול חייך, החלטת שאין עוד טעם להילחם על מקום ונחלה בעולם הזה והפקרת את עצמך לחסדי שמיים. 
 שנים אחורה במנהרת הזמן. תמונות עולות בזיכרוני, 60ברגעים אלה, אני חוזר כמעט בשחור-לבן. מטושטשות, כמו פאזל ענק שמספר סיפור חיים. 
הייתי אז ילד בן חמש או שש. אחותי אילנה, נערה יפה, בגיל הנעורים, ועמי בחור צעיר וגבוה, מרשים בהופעתו. ואני, "משוויץ" בחבר של אחותי. 
והנה עולה תמונה ממטווח האש בגבעת אולגה. עמי בקורס קצינים, והוא נותן לי לגעת ברובה הענק שמונח על כתפו. איזו גאווה מילאה אותי, מהחבר של אחותי ששומר על המולדת.
והחתונה המושקעת של הזוג הצעיר, שסיים את קשר החברות הארוך ונשבע אמונים זה לזו. מכל החתונה המושקעת הזו, עמי אהובי, אני זוכר רק דבר אחד. עמדתי לידך בחופה ובקידושין, וכשהנפת את רגלך לשבור את הכוס, כדת משה וישראל, חדרה הכוס אל האדמה הלחה ולא נשברה. רק בניסיון השני ניפצת בחמת זעת את הכוס לרסיסים.
אוי לבושה!! ומה עם הסימנים? האם הנישואים נועדו לכישלון?
 שנים ורק המשפחה הנפלאה שהקמתם מעידה כאלף עדים 50 -מאז חלפו יותר מ שסימנים לחוד ומציאות לחוד.
אני מתנהל עם עצמי בתוך מינהרת הזמן. דרור אחיך עולה בזיכרון, עימו השבר העמוק שאחז במשפחה. מאז, לא החמצת יום זיכרון אחד ומפגש ותיקי סיירת אגוז. וכשאביך בובי הלך לעולמו, המשכת בדרכו וכינסת את כולנו לכבד את זכרו של דרור.
ולילות הסדר המשפחתיים, גם אותם הובלת ביד רמה, אחרי לכתו של אביך, וכל מי שחרג מן השורה, או שלא הקדיש את תשומת הלב הראויה לסיפור ההגדה זכה ממך למבט זועף, מלווה בהערה מחנכת.
והנכדים והנכדות המסובים סביב שולחן הסדר. כמה גאווה ורוממות רוח הם הסבו לך. ישבת בראש השולחן כמו טווס מנופח מגאווה. משחק לפעמים את הנוזף והנוקשה, אך כולך נוטף רוך, נמס ממבטיהם וממעשי שובבותם. 
עמי יקירי, עוד מיליון תמונות מרצדות במוחי,
זיכרונות מאינספור אירועים בחיינו. תקצר היריעה מלהכיל את כל אותם רגעים נפלאים שזכינו לחיות במחיצתך. 
היית איש של ערכים. ערך המשפחה היה מקודש בעיניך. ערכי המוסר היו נר לרגליך, לא פשרן היית, לא איש של ויתורים. עקרונות היו הבסיס המוצק שעליו עמדת.
גם כאשר התחנכת בבית רביזיוניסטי והאמנת בכל ליבך שהימין זו הבחירה הנכונה, לא הסכמת למחול ולסלוח למנהיג שסרח או לדרך שכשלה. בעיניך אין מחילה וכפרה למי שאינו נוהג בצניעות ומפר את האמון שהעניק לו הציבור. כך בעיניך, שחור או לבן. אין אפור. נקודה. 
עמי שלנו,
שבע השנים האחרונות לחייך היו כמו רכבת הרים. טלטלה גדולה שערערה את כל החוסן הפיזי והנפשי שלך. אתה, שהיית עמוד התווך של המשפחה כולה, נחלשת לפתע, תש כוחך.
ממצב שבו כבר פגשת פנים אל פנים את מלוויך לעולם הבא, החלטת שזמנך טרם הגיע והחלטת להילחם על חייך.
אומנם נזקקת ליד תומכת, לשיקום ארוך, אך יצאת למלחמה נחוש באופי של לוחם, באמונה אדירה, מלווה באחת והיחידה, רעייתך אילנה, חברתך לחיים ארוכים, שלא ויתרה והיתה כלביאה לצידך. 
יחד, עקב לצד אגודל חזרת לחיים, עוד שבע שנים מלאות תוכן, מאתגרות בכל מובן. שבע שנים של יצירה, סיפוק, אושר, לעיתים תסכול וכאב, אך שנים שבהם זכית להכיר עוד שני נכדים: ירדן ואופיר שהבטיחו לך את המשך השושלת הברגמנית. 
בחודשים האחרונים עייפת ממסע חייך, ידעת שהסוף קרוב. ידעת לומר בכל הזדמנות שאין לך יותר כוח. גם לנו, הסובבים אותך, היה ברור שהפרידה בפתח. כשכינסת את משפחתך לפני מספר ימים והודעת להם שזהו, מספיק. שאינך יכול להמשיך יותר. עדיין קיווינו, האמנו שכוחותיך יעמדו לך גם הפעם.
וכמו תמיד צדקת גם הפעם. 
היית דמות ומופת לכולנו, זוהי פרידה עם טעם מר של עצב וכאב, אך עם טעם מתוק של זכות גדולה לחיות במחיצתך, ולהכיר את מעלותיך ולהיות חלק מעולמך המיוחד. 
ולך אחות אהובה, אשרי האיש שזכה בך. נאמנות ללא גבולות, מסירות עד בלי די, כוחות נפש עילאיים, אהבה ללא פשרות. כל אלה ועוד היו הכוח המניע, הכוח המופלא, הבסיס האיתן לכל המסע הארוך הזה של משפחת ברגמן ובראשה עמי.
את דוגמה ומופת לפסוק: "לכתך אחרי במדבר בדרך לא זרועה". 
את ראויה לכל שבח, לכל מילה של ניחומים.
עמי אהובנו: תהא נשמתך צרורה בצרור החיים ונאמר אמן.


אריה סקופ
עמי היקר, הצטערתי לשמוע את הבשורה הנוראה על לכתך בתקופה שבה אנו מייחלים לבשורות טובות שאינן מגיעות. אנחנו מכירים למעלה מ- 20 שנה מפעילותנו המשותפת במחשב לכל ילד. היית בין הראשונים שהצטרפו ליוזמה הנפלאה הזו, ובמשך כל השנים הקפדת להגיע לישיבות ולאירועים, ולתרום מחוכמת החיים שלך ומנועם הליכותיך. התחלנו עם חלוקה של מערכות מיחשוב לכמה מאות משפחות והגענו ללמעלה מ- 90,000 משפחות. אני מזכיר את המספרים, כדי שמשפחתך תהיי גאה בתרומה המופלאה הזו לחברה בישראל, שאינני בטוח כמה ממכריך ערים לה. חרדנו לשלומך כשקבלת את האירוע לפני מספר שנים, ועקבנו אחרי החלמתך. שמחנו כשחזרת לעצמך ולמרות הקשיים הפיזיים המשכת בפעילות כבימים עברו. ציפיתי להמשיך יחד עוד שנים רבות ולפתע קרה הנורא מכל. חברי הנהלת הפרוייקט שלחו לי מיילים שבהם בקשו להעביר את תנחומיהם למשפחה והבטיחו שפעילותך תיזכר תמיד. מותך בתקופה עגומה זו, מזכירים לי את השיר העצוב "גשם אחרון": גשם בוא, רד עלי, בוא כסה אותי עכשיו, אותי ואת ימי. רד לאט, רד ושא אותי אי שם אל נא אל תחדל לרדת לעולם, אל תחדל. רד עכשיו, רד עלי שא אותי ואת ימי, אל תוך הנעלם. וענן, יחוג מעל ימי הים, חוג יחוג יומם וליל, חוג יחוג ורוח מיילל. והים יגיע עד גגות תבל, ואין אוויר אין אש אין חול, ואור אחרון יגווע בלאט בלי קול וקץ לכל. מאחל לכולם בשורות טובות אריה סקופ יו"ר מחשב לכל ילד

צבי פיין
הספד לעמי ברגמן ז"ל על-ידי ד"ר צבי פיין קשה לנו מאד, משפחת ברגמן היקרה, אילנה, דורית, ענת, דרור, החתנים, הנכדים וקרובי משפחה, החברים הרבים של עמי מהעבר וההווה, להיפרד ממנו. צר לנו מאד וכואבים כאב גדול. עמי היה חבר אמת ויקר שלנו. הוא היה אדם גדול, מבריק, עדין ואוהב. היה בו צירוף מוצלח של איש מקצוע - עובד סוציאלי מוכשר, חכם, אנרגטי, אמפטי וגם צנוע. הישגיו המקצועיים הם חלק מההיסטוריה של פיתוח שירותי הרווחה במדינת ישראל, של הג'וינט העולמי והישראלי, מט"ב, שלומית, מחשב לכל ילד ועוד ועוד. היתה לי ולחברי בג'וינט הזכות לעבוד עם עמי, כאחד העובדים המקצועיים, הבכירים והמובילים של ג'וינט-ישראל, החל מינואר 1976 ועד לפרישתו – כארבעים שנה. בתקופה זו יזם והרים עמי תכניות חברתיות רבות ומשמעותיות בישראל כגון הקמת שירותים סוציאליים בבתי חולים, תכניות קהילתיות והנגשה עבור נכים , בית הספר לעבודה סוציאלית בתל-חי, הפעלת עובדים סמך מקצועיים, הכשרת עובדים סוציאליים בתחומים רבים, קליטת עולי אתיופיה, חיזוק המגזר השלישי ועוד ועוד. בחו"ל, משנות השמונים של המאה הקודמת, שירת עמי בנאמנות ובכישרון רב, את הג'וינט העולמי בקהילות יהודיות בתורכיה, מצרים, אתיופיה וכן ברחבי מזרח אירופה. עמי היה חלוץ בג'וינט כמפתח תכניות הומניטריות בזמן משבר בארמניה, קוסובו, תורכיה ועוד. עמי מילא תפקיד מפתח במבצע שלמה ובלעדיו המבצע לא היה מצליח. עמי שילב תבונה מקצועית, חזון, יכולת בין-אישית גבוהה, יחד עם אנרגיה בלתי רגילה, לשרת בהצלחה רבה את מדינת ישראל, יהדות העולם והאנושות כולה. ניפרד ממך עמי, כעת, כפי שהיית וכפי שקיימת את דברי הנביא מיכה "אהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך." יהי זכרך ברוך ולא נשכח אותך....... ‏ 25/03/2020 כ"ט באדר תש"פ

שמעון שטרית
דברי הספד, עמי ברגמן ז"ל אילנה יקרה, דורית, ענת ודרור ובני ובנות זוגם והנכדים היקרים, בני משפחהיקרים. אנו נפרדים היום מעמי אהובנו בעצב עמוק ובכאב גדול, עמי חווה חיים מלאים בהישגים אישיים וראה שמחות ורגעי נחת עם משפחה לתפארת שבניתם ביחד אילנה ועמי, היו בחייו כחלק מההוויה הישאלית המאתגרת גם אירועים של שכול מכאיב של נפילת אחיו דרור ז"ל. אילנה, לך היתה זכות ענקית להיות שותפה לאיש מיוחד .והוא היה בר מזל שהיית שותפה שלו בהישגים ובשמחות ובמיוחד באתגרים הבריאותיים שלו בשנים האחרונות וליווית אותו ביחד עם המשפחה. ולכם דורית ענת ודרור והנכדים ,היתה זכות לאבא וסבא מזן מיוחד . ישראלי יפה,ציוני בכל רמ״ח אבריו ,ערכי ואיש משפחה ואדם יקר. . ולי הייתה זכות גדולה שהוא היה חבר וידיד ורע אמת .שנינו מאותו הכפר, מטבריה הקטנה בצעירותינו, ובמשך למעלה משלושה עשורים היינו שכנים בשכונת רמות בירושלים כמעט דלת מול דלת. תמיד היה בעל עצה ותבונה בעניני חברה בעניני ציבור וגם בענינים אישיים. בשבילים של שכונת רמות כשהתהלכנו ביחד, עלו רעיונות חברתיים מועילים מאוד לקהילה. אחד מהם היה הרעיון לרתום את הסקטור העסקי לתרומה חברתית לקהילה במסגרת זו ייסדנו את המפעל לפיתוח חברתי בעת כהונתי בממשלה שממשיך שנים רבות מאז. ספינת הדגל של הפרויקט היתה מחשב לכל ילד שעד היום חילק למשפחות זכאיות למעלה מ 90 אלף מחשבים וטבלטים . עמי גם כיהן שנים רבות בראש הועדה של המועצה הארצית לפיתוח חברתי להענקת אות הפיתוח החברתי השנתי לאישים וארגונים שהעלו תרומה חברתית חשובה. עמי היה מנהיג חברתי מוביל. הוא היה איש רב פעלים, מקורי ויצירתי שסייע גם לי כאמור לא מעט ביוזמות חדשות במפעל לפיתוח חברתי ובמחשב לכל ילד שבמסגרתו פעל עמי כגזבר עד הזמן האחרון. בתפקידו כמנהל בכיר בגוינט הוא יזם מפעלים חשובים בג׳וינט לסיוע לקהילות היהודיות בעולם בטורקיה במצרים ובארצות מזרח אירופה. למרבה הצער באחד מנסיעות העבודה שלו בחו״ל לקה באירוע מוחי קשה ומאז התמודד באתגרים בריאותיים גדולים אשר נעשו לאחרונה כבדים מנשוא ,שגופו לא עמד בהם. באתיופיה ראיתי כשביקרתי בראש צוות של הלובי החברתי בכנסת באדיס אבבה, בעדות ראייה מקרוב את המנהיגות והניהול מקצועי והרגיש של עניני הקהילה היהודית באתיופיה . התרומה החברתית של עמי רשומה בכותל המזרח של הארגונים החברתיים .עמי הנהיג במשך שנים רבות מיזמים לאומיים חברתיים חשובים וביניהם מחשב לכל ילד ״מטב ״ שמסייע למבוגרים ונכים על ידי מטביות , מטפלות , ו ארגון פורץ דרך ״שלומית ״ המעודד שרות לאומי לחילוניות וחילוניים . בהובלת ארגונים אלו הקפיד על מינהל תקין ויזם רעיונות חדשים כגון הטיפול בקהילה לנזקקים לכך. עמי יחסר מאוד למשפחתו , ויחסר לנו חבריו וידידיו כחבר ויחסר לחברה הישראלית בכלל , כמנהל עם שאר רוח וחזון וכמנהיג חברתי. חבל על דאבדין. עמי אהובנו ,כשתגיע היום שם למעלה ,אתה תעמוד במקום שבו עומדים צדיקים גמורים. יהי זכרך ברוך ואתה לך בשלום ותהא מנוחתך עדן ותעמוד לגורלך לקץ הימים. ירושלים 25.3.2020

אורנה קוטלר
אילנה, דורית, ענת, דרור וכל המשפחה היקרה, אתכם בשעתכם הקשה, מההכרות שלי עם משפחת ברגמן לדורותיה, יודעת שתצאו מחוזקים בסיומה של תקופה קשה זו ותמשיכו את דרכו של עמי בהצלחה ובגאוה בדיוק כפי שרצה. עמי היקר, ימים קשים ומשונים עוברים עלינו, על המדינה שכה אהבת ודאגת לה, על החברה הישראלית שלמענה פעלת עד לימיך האחרונים, על האנושות כולה, שאתה אחד האנשים שכל ימיו דאג שתהיה טובה יותר, חברתית יותר, אנושית יותר, ומהיום לענני המצוקה, חוסר האונים והדאגה גם מצטרפת עננה גדולה ושחורה, עננת התוגה על שהלכת מאיתנו. בפגישתנו האחרונה, שהתקיימה כאן בבנימינה, במושבה היקרה לשנינו, קצת לפני כחודשיים, באירוע הפרידה שלי משלומית, האהבה המשותפת של שנינו, אמרתי לך, תודה על הזכות לקבל את אמונך, להיות תלמידתך וממשיכת דרכך, לשמור איתך ולמענך על מפעל חייך "שלומית" בפרט אך גם על השירות הלאומי והאזרחי בכלל ועל המגזר השלישי, החברה הישראלית ומדינת ישראל שלמענם פעלת שנים רבות. תודה על היותך דמות מופת, מודל לחיקוי, אב רוחני ומורה לחיי ם, אך מעבר לכל אלו תודתי הגדולה ביותר היא על שהיית לי כאב, מילאת בדרכך המיוחדת את החלל שנפער ברגע היתמות שחוויתי כמה שנים לפני שהכרנו, רגע שחזר והיכה בי לפני מספר חודשים ושוב היית שם כדי לסייע לי להתמודד איתו, רגע שחזר והיכה בי אמש והפעם את ה אינך כדי למלא את החלל הזה. את עמי לא הכרתי עד שבחר בי לנהל את שלומית, עם לכתה של חיה שמואל זכרה לברכה שותפתו לחזון, לערך ולדרך של ייסוד ומיסוד שירות אזרחי בישראל לכל צעיר וצעירה שקיבלו פטור משירות צבאי ובזכות ההתנדבות לשירות הלאומי, תרמו, נתרמו והעמיקו את תחושת השייכות והמחוייבות לקהילה, לחברה ולמדינה. המפגש הראשון שלי עם עמי, התקיים בחצר ביתו בירושלים, בערב קיץ מהביל, אחרי כמה משפטי הכרות הבנו שהמשותף בינינו רב על הנפרד, במהלך שנות עבודתנו השלמנו את הפערים, העצמנו את המשותף ובמיוחד התגעגענו ביחד לאבא של עמי, בובי היקר זיכרו לברכה, שהוא העד החתום על שטר הכתובה של גיל ושלי. השנים האחרונות של עמי בשלומית, הכילו די הרבה קשיים ואתגרים, אך עמי לא נבהל, לא נרתע ובדרכו שלו, עם הרבה מנהיגות, חוכמה, יצירתיות, יוזמה ואנרגיות אין סופיות גם כשכבר כמעט אזלו כוחותיו הפיזיים הוא המשיך להיפגש עם מי שצריך, מתי שצריך בכל רחבי המדינה, להשמיע את קולו ואת אמונתו ביושר, ישירות, יושרה ועוצמה, להיות פורץ דרך וסמן ימני בתוך השירות הלאומי והאזרחי ולדאוג לאלפי הצעירות והצעירים שהיו מושא אהבתו. עמי היקר, אני מאמינה שאנשים באשר הם ועל אחת כמה וכמה אנשים גדולים כמוך, שבמהלך חייהם פעלו והשפיעו על רבבות בני אדם אחרים, למרות החלל העמוק שנותר עם לכתם, חלקים מהם נטמעו באחרים, הסובבים אותם ואלו מהווים זיכרון חי, פועם, מתפתח ומצמיח. בכך הם וכעת גם אתה, ממשיכים להאיר את דרכנו על אף השינוי העצום. עכשיו בשמיים תפגוש את כל האנשים היקרים לך, שהתגעגעת אליהם שנים רבות כל כך, תספר להם בגאווה על מפעלי חייך, על שזכית בחייך להגשים חלומות רבים כל כך, על המהפיכה החברתית שחוללת במדינת ישראל בכל הקשור להתנדבות פלורליסטית, חילונית ואזרחית, על רעייתך אילנה ועל השבט המכובד שהקמתם ביחד ושכה אהבת והיית גאה בו ותמשיך לשמור עלינו משם כי כזה היית וכזה תישאר לעולם. אוהבת ארנה כ"ט באדר תש"ף, 20.03.25

יורם משולם
עמי ידידי היקר, דרך ארוכה צעדנו ביחד! שלושים ושלש שנים של ידידות אמת, שיח עמוק ולעיתים מחוייך, והערכה הדדית. הכרנו בעמותת מטב, עמותה קטנה בתחום הסיעוד, אשר מידי חודש היית רץ בהתנדבות מהג'וינט לביטוח לאומי ולמשרד הרווחה, על מנת שיהיה כסף לתשלום שכר לעובדים שהיו והינם חשובים לך כמשפחתך. בעבודה קשה, ללא לאות, עם אמונה, חזון, דבקות במטרה, כושר מנהיגות, צלילות מחשבתית, כושר ניתוח מעולה, ענווה, צניעות, יושרה, ובראש ובראשונה באהבת אדם מדהימה לכל עובד, הצעדת את מטב להישגים מדהימים ויציבות כלכלית, וכיום "העמותה הקטנה" הינה העמותה הגדולה ביותר בישראל בתחום הסיעוד, ובין העמותות הגדולות ביותר במדינה, עם מחזור מעל מיליארד שקלים. צעדנו יחד גם בעמותות אחרות, אשר גם בהן פעלת בהתנדבות, עם חזון ועם אופי מדהים כמו במטב. בשיחותינו במהלך השנים, זכיתי להכיר אדם, אשר אהבת האדם, המדינה והעם היהודי הינם בראש מעייניו, ורצת ברחבי הגלובוס למען יהודי התפוצות תוך סיכון אישי, במדבריות אתיופיה, בשלג ברוסיה, במדרונות הממשל בתורכיה, ובמקומות רבים נוספים. זכיתי להצטרף אליך לאחת מנסיעותיך לרוסיה, על מנת לבדוק אפשרות לשפר את המצב הכלכלי של היהודים החיים שם, וראית גם בפעילות זו חשיבות עליונה. זכית ברעיה אילנה, אשה מקסימה, חזקה, חמה ואוהבת, עם לב ענק, ובנוסף בילדים ונכדים מקסימים, ואני זכיתי להכיר את המשפחה המקסימה. לפני מספר חודשים איבדתי את אבי, ולמרות הקושי הפיסי, הגעת לבית העלמין להשתתף בצערי, ואני מנוע היום עקב נגיף הקורונה לחלוק לך כבוד אחרון בבית העלמין. אתה משאיר לנו מורשת מפוארת, דוגמה אנושית, רוחנית וערכית, וחור גדול בלב ובנשמה. אתה תחסר לי גם במרפסת במטב עם הקפה וה... נוח בשלום על משכבך חבר יקר, שמור עלינו, והמשך להדריך אותנו מלמעלה, כי נותרנו ללא רועה. יורם רעננה 25.3.2020

ראובן פינסקי
משפחת ברגמן האהובים שלום רב, תנחומים על פטירתו של עמי היקר ז"ל זכיתי להכיר את עמי זמן קצר מאוד אחרי כניסתי לתפקיד מנכ"ל הרשות לפני כשנה ומחצה. בפגישתנו הראשונה הוא לא חסך ממני מילות תוכחה, מלאות ביושרה ועמידה על אמונותיו והאידאות על פיהן הוא חי. אודה ולא אבוש, הופתעתי במקצת על כך שנכנס מנכ"ל חדש ומיד אחד מיושבי הראש "גוער בו". קיבלתי באהבה את התוכחה והמשכנו הלאה. לימים, הפנמתי בצורה עמוקה, כי המדובר באיש אמת חכם לב וישר דרך. איש שכל דבר שיוצא מפיו מכוון היטב וכל פעולותיו הן למעם האמונות שלו והאידאות אותן הוא חפץ לקדם. בחלוף הזמן ובמהלך עבודתנו המשותפת למדתי ממנו המון על סובלנות, הכרת האחר, הכלה של כלל השבטים בחברה הישראלית וקידום ערכי הציונות יחד עם פלורליזם דתי ומחשבתי. אהבתי את עמי אהבת נפש, הרגשתי שמצאנו שנינו את המסילות אל הלב, למדתי ממנו המון והרבה מתפיסותיי את השירות הלאומי הושפעו ממנו השפעה רבה. נעשה כל שביכולתנו יחד עם אבישג היקרה הוועד המנהל והצוות המעולה של שלומית להמשיך את מורשתו המפוארת לדורות הבאים. נצטערתי עד מאוד על כך שבשל המגפה לא אוכל להגיע להלוויה ואף לא לניחום האבלים בביתכם. עמי יחסר לכולנו כאדם כמנהיג וכאיש אמת. מנהיג של ארץ ישראל היפה והטובה, יהי זכרו ברוך. המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ומעשי ידיו ופירות עמלו יהיו נחמתכם. ברגשי כבוד ובלב דואב, ראובן פינסקי המנהל הכללי

רמי ארז
עמי ברגמן אלבום תמונות תמונה ראשונה. תחילת נובמבר 1967. בית ספר ברוואלד לעבודה סוציאלית. גבעת רם הבנין דמוי ה"לגו ההפוך" קומה מינוס שתיים. השיעור הראשון. היינו מעט מאוד בנים. אצבעות יד אחת הספיקו כדי לספור ואפילו נשאר קצת עודף. הבטתי מסביב, ראיתי אחת יפה, ואמרתי, "זהו, לידה !" כשרציתי להתחיל לעשות לה עינים, ראיתי שהיא "נשאית" של טבעת נישואין. עברו עוד כמה שיעורים וגיליתי, שזה שענד לה את הטבעת יושב שורה מאחורינו. תמונה שניה רחוב החלוץ 13 שכונת בית הכרם. "איזו דירה כיפית היתה..." כשהאספירציות הרומנטיות התאיידו, אמרתי לעצמי "טוב, ננסה, אם כך, להפוך את ה"נאחס" לנכס. הודעתי לזוג מטבריה שבחרתי בהם להיות משפחת האומנה שלי. עמי יזם והקים לימים הרבה שירותים למשפחות אמנה. אז לידיעה, אני הייתי פרויקט האומנה הראשון. הסידור היה די פשוט. משפחת ברגמן העמידה לרשותי, מחברות, סיכומים ותקצירי מאמרים וגם אמצעי הזנה (ללא סידורי לינה, לזה הייתי אמוא לדאוג בעצמי) אני התחייבתי רק להשתדל להיות נחמד, ומידי פעם להוציא את הכלבה לטיול ערבית. המטלה להוציא את "ונוס" (כך נקראה ובצדק גמור) לסיבוב שכונתי היתה עונג הרבה יותר, משהיתה טורח. כלבת זאב גדולה ומדהימה ביופיה. ההרגשה היתה כאילו שאני יוצא עם סופיה לורן (זכרו. אנחנו בסיקסטיס של המאה הקודמת). בתמונה אחרת מאותם ימים אני זוכר את שלושתנו מגיעים לג'מבורי הארצי של תנועת הצופים ביער בן שמן ומנהלים חנות לטובין צופיים לצורך פרנסה. על מנת לשווק את הסחורה, שימשנו כדוגמנים, הסתובבנו שם שלושתנו עטורים כובע טמבל, בגדי חקי, עניבה צופית וראש תורכי. הרבה צחוקים היו. אגב, אילנה, את זוכרת אם ראובן גרוס (לימים זה של החניונים..) שילם לנו ? נדמה לי שלא. אבל כבר לא ניתן לברר ולגבות. גם גרוס נשמתו עדן כבר לא אתנו. תמונה שלישית רחוב כצנלסון שכונת רסקו לאחר הלימודים, עברתם לשם מבית הכרם. 1972 באתי עם יעל לבקר אתכם לאחר נפילתו של דרור ז"ל. זכרתי היטב את הילד היפה שנהג להגיע מידי פעם לדירה בבית הכרם. עצוב. אחר כך, עברתם לחיפה, רחוב איינשטיין על הכרמל. עשית שם בהקמה של שירותי הרווחה לימאים, יחד עם ראובן פלצור הי"ד, שנרצח על ידי מחבלים בקפריסין. שם גם נולדה דורית. אין לי משם תמונות רבות. המרחק הגיאוגרפי דילל מאוד את המפגשים. אבל את התמונה של אילנה כשהיא ובחיקה היפהפיה הזערורית, שזה עתה בקעה אני זוכר היטב. אחלה תמונה. חזרתם לירושלים והתנחלתם ברמות. לשם נחזור בהמשך. אבל התמונה הבאה שלי היא מיבשת אחרת. תמונה מניו יורק 1988 שנינו יושבים בבית קפה, לא רחוק מפארק אבניו 515 בנין הסוכנות שכבר איננו. הייתי שם בשליחות של ההיסתדרות הציונית העולמית. סיפרת לי, שאתה נתון עכשיו ראש וצואר בפרויקט גדול גדול ושעוד מעט "כל העולם ידבר עליו". לא היית מוכן לומר מהו. ניסיתי, אבל לא הצלחתי לחלץ ממך אפילו פרור מידע. עברו כמה חודשים וכל העולם כבר דיבר על הפרויקט. מאז לקטתי ממך עוד ועוד פרטים על הסיפור הענק ועל התפקיד הכל כך משמעותי, בו נשאת שם. במבצע שלמה. זה לקח כמה שנים, עד ששחררת את כל הסיפור. מתי באמת היה ניתן להוציא ממך מידע רלבנטי?! זה היה בעיקר כשמישהו בין אם מהסוכנות היהודית, בין אם מה"מוסד", ניסה להבליט את חלקם בסיפור ולגמד את זה של ה"ג'וינט". בכל מצב שזה קרה (וזה קרה לא פעם אחת), היית מזדעק ומתאר בפרוטרוט (כבר היה מותר), מי עשה שם מה, ומי רק הלך לספר לחבר'ה.. ואז למדנו עד כמה משמעותי היה התפקיד, שמילאת, וכמה תושיה נדרשה כדי להוציאו לפועל. אבל כבר קודם ידענו ש"תושיה" הוא בעצם שם משפחתך השני\. עוד מאותה פגישה בניו יורק. אני מספר לך, שאני חוזר ארצה בקרוב, בין היתר משום שחברת היעוץ שלי נכנסה לקשיים בתקופת שהייתי כאן. אתה מגיב : "תתקשר כשתחזור, נעזור" כמה חודשים לאחר מכן חזרנו ארצה והחילותי בשיקום העסק, הפרויקט הראשון, שקבלתי כמה ימים לאחר החזרה ארצה, היה ממך. זה היה קשור להכנת תכנית רב שנתית לשרותי "משפחות אמנה". טוב ברור. היה לי ככלות הכל, יתרון יחסי, שכן עשרים שנה קודם הרי עשיתי כילד אומנה במשפחתכם. אם אתחיל למנות את הפרויקטים הרבים, בהם פעלתי לצדך, זה יתחיל להיראות, כמעט כמו כרטיס ביקור מקצועי, אז אני מוותר. אבל היו הרבה. והיה כיף. כיף גדול. שנות האלפיים מטב פארק המדע רחובות. המרפסת שליד משרד הכניסה. את רוב פגישות העבודה שלך עשית שם במרפסת. שם היה אפשר לעשן. שם היה אפשר לצחוק. והיו הרבה. ושם אפשר היה לסגור פרויקטים, דילים, דיונים, ניתוחים, החלטות. גם מרפסת, גם מתנס, גם חדר מטה. כשאני חושב על מה, שאיפיין אותך לאורך כל הדרך הארוכה שעשית, על כל המפעלים שיזמת ו/או הובלת (וכל כך רבים המה ), זה השילוב, הכל כך כיפי, בין היכולת לחשוב, לנתח, להתוכח, לרחל, אם צריך לדבר פוליטקה, ולצחוק והרבה. כך היה במשרד שלך בבנין הג'וינט בגבעת רם. כך במשרדים אחרים. כך בנסיעה באוטו, שלך, שלי. כך בפאטיו בבית שלך ברמות. כך בכל מקום וקשה לי, כשאני חושב, כמה שהשליב הזה יחסר לי. בעצם זה כבר התחיל. ועוד בשנות האלפיים מטב. דיוני הועד המנהל בדיוני מטה חדשיים, רבעוניים ושנתיים, אותן אתה מנחה, מציג המנכל, תוצאות פעולה בצד תכניות פעולה. התוצאות הינן טובות על פי רוב, הארגון בראשותך מראה צמיחה רבת היקף ולאורך זמן כמעט בכל ממדי הפעולה . לצד תחום הסיעוד שהינו ליבת הכלכלה של התאגיד מוצגים תחומי הפעילות הנוספים. רבים מהם פרי מוחך, שהתחום החברתי היה תמיד איזור ה"קידוח" שלו. מדרך הטבע, לא כל התחומים מציגים רווח. חלקם לא נועדו לכך וחלקם טרם הגיעו לכך. בכל הדיונים קולך הוא תמיד זה שדואג לבטא איזון בין הצורך ליצר חוסן כלכלי ובין החזון לממש ולהביא ל"תשואה חברתית". "אנחנו חברה למטרות רווח חברתי" היית אומר, "אסור לנו להפסיד, כי אז גם הרווח החברתי ילך לאיבוד, אך היעוד שלנו הוא להביא תועלת לאלה, שקשה להם. בשביל זה אנחנו קיימים". ועוד משנות האלפיים סיורי שטח וכנסי הוקרה לעובדים ומתנדבים "פשוט סיפור אהבה". אם יש מכנה משותף למטב, לשלומית, למחשב לכל ילד, לכל המפעלים שפיתחת ושהצמחת, זוהי האהבה וההערכה העצומה שלך לאיש ולאישה העושים את המלאכה מול ועם מקבל השרות בשטח. מעבר לרצון היוקד שלך להטביע חותם חברתי. הצבת תמיד את מוקד המאמץ בצורך לבטא הערכה אין קץ באיש הנמצא בחולית הקצה של העמותה. בין אם זו המטפלת הסועדת את הזקן בביתו, בין אם זו המתנדבת בשירות הלאומי. הם לא היו לך לו לרגע מובנים מאליהם. ההיפך הגמור. לא ראית בהם כח אדם במשמעות הרגילה של המושג. הם היוו לגביך משאב, נכס ותכלית. הימים בהם נזדמן לך לפקוד, לשאת דברים, ללחוץ יד, לחבק את המטפלת ואת בני משפחת היו לך רגעי אושר וחסד אולטימטיביים. לא החמצת אף אחד מהם. גם בשנים האחרונות, כשהיה לך באמת קשה, לא החסרת ולא נפקדת מאף ארוע, בלא קשר למרחק ולמאמץ הנדרש. לא ויתרת. תמיד היית שם. תמיד חיפשת דרכים להיטיב עמם. הפאטיו בבית ברוממה שנים אחרונות. תמונה, שחזרה על עצמה מאות פעמים. פעם בשבועיים, לפעמים פעם בשבוע. אני מגיע אלך לרמות. השעה עשר וחצי בבוקר. אילנה בבריכה. אתה יושב בפאטיו מול דלת הכניסה. לא מזמן החלפתם את הכסאות, אחרי שאמרתי לך, שהגיע זמנם ללכת בדרך כל בשר. שותים קפה שחור. או שליאו הכין ואם זה יום ראשון, אז אנחנו. המאפרה כבר ממש לא ריקה. אני מעיף בה מבט ומחזיר אליך ארשת נוזפנית. אתה מתחיל להסביר שזה לא מעכשיו, שלא רוקנת אותה כבר כמה ימים. ושנינו יודעים שזה בלופ. ואני גם יודע שזה לא יעזור. מתחילים בנושאי בריאות, מתמקדים בזקנה, לא בזו הכללית, אלא בזו שלנו. עוברים לפוליטיקה, מתייאשים. אחר כך משווים את החיים בירושלים לאלה בתל אביב. "תל אביב מנצחת אבל היא לא שלנו, לא מרגישים שייכות..." קצת נוסטלגיה. בעצם יותר מקצת בין לבין אתה מספר לי על הנסיעה המשפחתית האחרונה לבית בו גדל אביך (שכחתי את המקום, האם ליטא ?) ואיזו חויה מרגשת היתה זו לך. הרבית לספר בה. עכשיו עוברים למטב, עכשיו לשלומית. אילנה חוזרת. הכיבוד מתחיל להשתפר. מגיעים פירות טריים. ממשיכים עם מטב. ממשיכים עם שלמית. אופס, הזמן נגמר. אופס, הזמן נגמר. מרץ 2020.

linkText

Loading...

גלריה

עריכה

וידאו

עריכה

ציר זמן

עריכה

הדלק נר

יגיל לוי
30.05.2020
נוצר את זכרו

Loading...