נעמי בן שלום 1913-1969

ביוגרפיה

סבתא נעמי - קווים לדמותה

סבתא נעמי נולדה בז'ליכוב, פולין, ב - 5 בפברואר 1913 , להוריה אהרן-פנחס אברמוביץ וגולדה לבית אייזנבאום. המשפחה התפרנסה ממסעדה ובית מרזח שהיו בבעלותם.

במשפחתה נולדו 15 ילדים, 3 נפטרו בטרם עת ונותרו  12. שלש בנות: שרה, פרידה, נעמי. ותשעה בנים: סימון, ברנרד, יחיאל, יצחק, מריו, אברהם, יעקב, מלך, יהושע. 6 מילדי המשפחה שרדו את השואה: נעמי, סימון, ברנרד, יחיאל, יצחק, מריו.  המשפחה התגוררה בבית דו קומתי. בקומה התחתונה גרו ההורים והילד הצעיר ביותר, וללמעלה גרו להקת ילדי אברמוביץ, עליזים וחקיינים מאין כמוהם. כאשר מישהו ביקר בבית, חיכו בקוצר רוח שילך, כדי שיוכלו לחקות אותו.

כמקובל באותה תקופה סבתא סיימה בי"ס יסודי ועם תום הלימודים השתלבה בעזרה בעבודות הבית ובמסעדה. בעבודתה במסעדה רכשה לעצמה את השפה הפולנית על בוריה.  

גולדה אברמוביץ ורבקה בורוכוביץ היו בהריון בו זמנית. האולטרה סאונד באותם חודשים היה בתיקון, ולכן לא ידעו מה ילד יום.
אחת הנשים אמרה לחברתה:
לי יש בבית חמישה בנים וכנראה שעכשיו תוולד בת. לך יש בבית חמש בנות וכנראה שעכשיו ייוולד לך בן. אולי יהיה פה שידוך?

ואמנם כך היה.
נעמי ויהודה הפכו לזוג.
בשנת 1933 בהיותו בן 20 עלה יהודה ארצה, תוך תקווה שלא יאבד את אהובתו ושהיא תגיע בעקבותיו ארצה. ואכן, כעבור שנתיים עלתה גם נעמי והצטרפה לקבוצת דגניה ב'. בפורים 1936 נישאו יהודה ונעמי, ובחנוכה חבקו את בנם הבכור – עוזי.
סבתא עבדה במטבח וזכתה לשבחים על תבשיליה הטעימים.
באוגוסט 1940 התרחבה המשפחה, עם הוולדו של חנן ז"ל.
בשנת 1941 עזבו סבתא וסבא את הקבוצה. מה גרם לעזיבתם, האם החום הכבד של עמק הירדן, או שמא חיי הקומונה לא התאימו להם. זאת אין אנו יודעים.
תחנתם הראשונה היא קרית חיים, ובשנת 1942 עברו לנוה שאנן. את הדירה הראשונה הם חולקים עם זוג חשוך ילדים, בתיה ומשה צרן. למשפחת בן שלום מוקצה חדר אחד, המשמש כחדר שינה להורים וכסלון לאירוח. בנוסף לו מרפסת סגורה, המשמשת חדר ילדים. המטבח, המשמש גם כחדר אכילה, בית השימוש והמקלחת משותפים עם המשפחה השניה. מטרד לא קל, אך אין ברירה. לאחר זמן מה מתחלפים השכנים ובמקומם נכנסת בתם של בעלי הבית, הנשואה לחייל אנגלי. בניגוד למשה ובתיה שאתם הסתדרו מצויין, אין הדבר כך עם השכנים החדשים. האנגלי, טיפוס מתנשא וקצר רוח, הכועס על כל דבר.
בינואר 1945 נולדת בת הזקונים - רבקה'לה, אשר לימים נקראת בפי כל מכריה – ריקי. הבית שוקק חיים ומלא אורחים, בעיקר יוצאי העיירה ז'ליכוב.
אפרים ותרצה פרידמן, רחל ושמואל גליקמן, שולמית וצבי בורשטיין, רחל וצבי צוקרמן, יהודית ומרדכי אישטוב, רחל ומנחם אבוש, עליזה שטרנקיקר, ליפקה, רייזקע ואלי רוזנמן, יונה ויהושע הורוביץ, שרה ויצחק סטניסלבסקי, ברוך הקרח, וחנוך הרווק המעצבן.
סבא יהודה עובד כנהג משאית ובשנת 1948 הצטרף לקואופרטיב אגד. בשני מקומות העבודה הוא עובד שעות ארוכות כדי לקיים בכבוד את המשפחה.
בשכונת זיו נבנית שכונה חדשה הנקראת "שיכון שחר". שכונה זו מיועדת לנהגי אוטובוסים. המשפחה רוכשת בו מגרש, בונה בית ובקיץ 1951 נכנסת לביתה החדש. כיום גרים בבית זה ריקי ודודיק. סבתא נעמי היתה עקרת בית חרוצה ומסורה. קונה, מבשלת, ומכבסת ביד על קרש כביסה מפח. מטפלת במסירות בילדים ובבית, מכינה אוכל טעים, נהנית ואוהבת לארח. היא גם אוהבת לנסוע לבקר את אחיה האהוב יצחק, המתגורר ברמת גן, למשך יום יומיים ולבלות אתו בעיר הגדולה. בשנת 1957 מתחתן בצרפת אחיה הצעיר, מריו, ופעם ראשונה אחרי למעלה מעשרים שנה היא יוצאת את גבולות הארץ ונוסעת לחתונתו.
ב- 1 בפברואר 1960 אירע השבר הגדול, חנן נופל בקרב. אסון כבד. לסבא יהודה היה קשה להתאושש והוא התאבל עד סוף ימיו. סבתא נעמי משתדלת, לפחות כלפי חוץ, לנסות ולחזור לאורח חיים נורמלי ככל האפשר. מספר חדשים לאחר נפילתו של חנן, הם נוסעים לביקור קרובים בקוסטה ריקה ובארה"ב, בתקווה שהנסיעה והפגישות עם המשפחה ימתיקו את הגלולה ויעזרו להתגבר על האובדן.

בשנת 1965 מתגלה סרטן בגופה של סבתא נעמי. האם האסון זרז אותו? לא נדע. היא מזמינה תור אצל כירורג מומחה. ריקי מלווה אותה לביקור. הרופא פותח את הדלת ושואל: "מי כאן החולה." וסבתא עונה: "תודה לאל שזו אני". סבתא מסרבת להסיר את השד, ומטופלת טיפול נקודתי. שלוש וחצי שנים היא נמצאת בביקורת ובמעקב. בפורים 1969 היא חשה בכאבי ראש עזים. הסרטן הגיע לראשה. היא עוברת ניתוח ראש, ומסתבר כי הסרטן פשה כבר בכל גופה. ששה חדשים של אשפוזים ויסורים בלתי פוסקים, וחוסר אונים של בני המשפחה להקל.

ביום 28 באוגוסט 1969, י"ד בתשרי תש"ל, היא משיבה את נפשה הטהורה לאלוהים, בת 56 במותה.

סבתא נעמי היתה אישה יפה מאוד. גוף מלא ומחוטב.
כבת אברמוביץ' היתה עליזה, מרבה לצחוק, חקיינית. אהבה לשיר ושרה יפה מאוד. אהבה לרקוד ורקדה יפה מאוד. אסטטית בלבושה ובהופעתה. אשה בעלת חכמת חיים ושופעת אמרות חכמה המתגלגלות במשפחתנו כבר ארבעה דורות. להלן כמה מהאמרות שהיו שגורות על פיה:
"למפסיה רומפה", (אין פירוש),נאמר על מישהו מטורלל או בעל הופעה חורגת.
"גאנץ געשעפט אין דרוסן" (כל העסק בחוץ), נאמר על בחורה עם מחשוף נדיב במיוחד.
"קאקט און פאלט", (מחרבן ונופל), נאמר על מי שהכל נופל לו מהידיים
"מען רעדט מען רעדט און משושקעצעך", (מדבר מדבר ומשתין), נאמר על קשקשן חסר תקנה.
"א לאלקע" (בובה), כינוי לבחורה מכוערת במיוחד המתנהגת כאילו היא מלכת יופי.
ובעברית:
האדם אינו חזיר, נותנים לו - הוא אוכל
כל אחד ישן במיטה שהוא מציע לעצמו
אל תבכה על דבר שאיבדת ויש לו תמורה כספית
ועוד ועוד
לסבתא נעמי היו חברות רבות, מהן צעירות ממנה, שעם כולן מצאה שפה משותפת, וכולן מצאו בה אדם שניתן ללמוד ממנו ולהתייעץ אתו.

בזכות תבונתה, יופיה, חינה, ועליצותה היתה אהובה מאד על בני משפחתה, מכריה ומוקיריה.


נכתב על ידי ריקי
לקראת כנס צין 3 תשרי תשס"ו אוקטובר 2005